מתוקה על פי שמה,

אך מרה במהותה.

לצד הדרך המובילה מטיסבון לאקבטנה ניצב צוק תלול מחודד. בסיסו המוצק מבצבץ מתוך מצע סלעי רחב, שכוחות הטבע כמו בנו במיוחד כדי להציבו עליו.

לא תמצא אף חופן אדמה על פניו החשופים של הצוק. שום צמח לא צומח על קירותיו הסלעיים הנוקשים. קרניה היוקדות של שמש הדרום ייבשו ואפו אותו כמו כלי חרס שנאפה באש תנורו של כדּר. מזה עידן ועידנים נראה כך הצוק ללא שינוי.

והנה אירע באחד הימים שפַרְחָת, הפסל הפרסי המהולל, חלף למרגלות הצוק נושא מכוש על כתפו. קולות קרנות וחצוצרות העירוהו לפתע מן ההרהורים העמוקים שהיה שרוי בהם. הוא נעצר על עומדו. כלבי ציד ונושאי בזי-ציד הופיעו בתחום ראייתו – קבוצת רוכבים עליזים וחסרי דאגה שעטה בעקבותיהם, חלפה ביעף על פניו ואז נגוזה ונעלמה כמו סערה ששככה.

קווי פנים עמומים כמעט בלתי נתפסים של אחת הרוכבות נותרו בלבו וערערו את שלוות נפשו. מאז אותו מפגש, בכל יום באותה שעה עצמה נראה הוא מצפה לצד הדרך, מצפה בלב דרוך וברגשות עזים. ואותו מראה נלבב, אותן פנים שהדריכו את מנוחת נפשו היו מופיעים לרגע קט, שולחים לעברו מבט אדיש ונעלמים כמו הבזק ברק.

שלוות נפשו אבדה לו. הוא נטש את אומנותו ונדד מנותק מעצמו בבדידות ההרים.

ימים חלפו. שבועות חלפו והשבועות הצטרפו לחודשים. באחד הימים ישב שם מצפה כהרגלו. היא הופיעה, אך הפעם לא היו עמה לא כלבי צייד ולא נושאי בזים. היא הייתה לבדה עם אחדות מנערותיה. היא דרבנה את סוסה ובאה וניצבה לפני פרחת.

"שלום לך, אמן דגול," אמרה, "מה כובל אותך להרים האלה – לבדידותם של מחוזות המדבר? אני רואה אותך תמיד ניצב כאן."

"השמחה שבמפגש עם מראה שיופיו עולה על כל דמיון, הוא שמאיר לי את בדידותם של מחוזות השממה האלה." השיב פרחת.

"האם כה גדולה אהבתך אלי?" שאלה אותו, מחייכת.

"וכי מי יוכל שלא לאהוב את האצילה שבבני האלמוות? מי יוכל שלא לאהוב את זאת שנשימתה מפיחה בו חיים, שמבט אחד מעיניה מעניק לו אושר נצחי? כלום סבורה את שלבו של זה השקוע בעבודת האבן והמפסלת כה התקשה עד שלא נותר בו מקום ליופי?"

"אינני סבורה כך. זה אשר יכול להעניק חיים לאבן חסרת צורה, זה היוצר הוויות קסומות מתוך שיש קר, אינו יכול שלא לאהוב את מה שיפה לעצמו. אך שמע נא, אמן – כדי לשבות את לבה של בת למלך פרס נדרשים קורבנות רבים. אינני דורשת ממך את הבלתי אפשרי – אני מבקשת רק להעמיד את אהבתך במבחן. שים לב, פרחת, רואה אתה את הצוק הניצב שם?" ובהצביעה על שן הסלע המחודדת המשיכה ואמרה: "עליך ליצור ארמונות למעני מתוך הסלע הזה, כך שאוכל להביט בעונג מפסגתם ולראות את נהר החידקל הזורם בחשאי בפיתולי כסף על פני מישורי אשור ולחזות בכפות התמרים הנישאים של בגיסטאן המתנועעים ברכות עם צפרירי השחר. בלב הצוק יהיה עליך לחצוב מחסנים לאוצרותי ומתחתם אורוות לסוסי. כאשר תעשה כל זאת אהיה שלך."

היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.

השנים חלפו לאיטן. מכושו ופטישו של האומן הלמו ללא ליאות בסלע האיתן. יומם ולילה הדהדו למרחוק הצלילים הבלתי פוסקים של המכות הכבדות. העבודה התנהלה כיאות. האהבה חיזקה ואימצה את כישרונו הגאוני של האמן הדגול ויופייה של הנסיכה הפרסית הצית בו התלהבות. הוא חצב חדרים ובנה אולמות ומבואות מעוטרים בתמונות. מתוך הסלע המוצק יצר ארמון מרהיב ביופיו. הוא החיה את קירותיו בתבליטים מרהיבי עיניים. במקום אחד פיסל את הגיבורים והענקים הקדומים של פרס כשהם נלחמים בשדים ובכוחות השאול, במקום אחר סיפר בגילופיו את תהילתם וגדולתם של מלכי פרס הקדמונים, את חגיגות ניצחונותיהם ומעשי גבורתם. הוא חקק באבן את עוז רוחם של אותם מלכים, מעלותיהם וחסדיהם. ואת כל הפלאים האלה חולל למען יצור אנוש אחד, שלו הקדיש את כל תשוקת אהבתו. הוא ברא אותם כולם כדי שאהבתו תוכל לחזות ולהיזכר ללא הרף בתהילת העבר של אבותיה הקדומים, מלכי פרס, כדי שלבה יוכל לעלוז בגאווה אצילית על היותה בת לשושלת כה מפוארת של בני אלים שמעשיהם מעשי אלים.

היא באה וראתה את כל המפעל הכביר אשר עשה.

"זה יפה מאוד," אמרה "אך אין כאן מים – אין עצים וצמחייה. צור למעני מעיינות ומזרקות אשר יטילו מימיהם אל על גבוה מעל לעננים. טע עצים שאוכל לנוח בצלם, חבוקה בזרועותיך!"

היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.

האמן הטה את מהלכם של נהרות רחוקים והביא את מימיהם באמצעות תעלות תת קרקעיות עד לפסגת הסלע. הוא עיצב את האבן, חצב אגני מים ויצר מזרקות כסופות. יום ולילה זרמו מתוכן מאגרי המים האין סופיים וכיסו בטיפות פנינים של רסס טל את הצמחים והעצים שנטע. הוא יישר את פני הצוק וכיסה אותו באדמה שהובאה ממרחקים. הוא נטע עצים וברא גנים תלויים שהיו כה נשגבים עד שדומה היה כי הם פורחים וצומחים באוויר.

חלפו שנים. העצים גדלו והניבו פירות. הפרחים פרחו והפיצו את ניחוחם המשכר למרחקים. ציפורים השתכנו בגנים ומילאו את האוויר בציוציהן. אך היא, אשר נועדה להיות המלכה וגולת הכותרת של גן עדן נהדר זה, לא הופיעה.

באחד הימים ישב האומן למרגלות הארמון שבנה, סמך את סנטרו על ידו והביט בעצב במורד הדרך. כפרי אחד התקרב לעברו כשהוא מזמר והתיישב לנוח מעט לצדו.

"מאין אתה בא?" שאל אותו האומן, "בר מזל הנך שאתה כה מאושר."

"אני בא מטיסבון," השיב הלה, "וכי למה שלא אהיה עליז ומאושר כאשר העולם כולו עולץ?"

"מה קרה?"

"כלום אינך יודע? שם בעיר מתנהלת מזה שבעה ימים החתונה. יין נשפך כנהרות ואין חסך במאכלים מעודנים. הכל אוכלים ושותים, שמחים ועליזים. בכל העיר מהדהדים צלילי המוסיקה ורגלי הרקדנים לא תיעפנה. גם אני באתי לשם ונטלתי את חלקי – אכלתי ושתיתי כאוות נפשי ועכשיו אני נושא עמי לאשתי וילדי מזון שיספיק לנו לשבועות רבים!"

"ושל מי החתונה?"

"חתונתו של נסיך."

"ומי היא בחירת לבבו?"

"הנסיכה אַנוּשׁ."

האומן חדל ממדברו. הוא רק ישב במקומו בלי נוע כמוכה ברק. ואז העפיל ועלה בצעדים כושלים ורועדים אל מרומי הארמון אשר בנה. הוא התבונן סביבו ובפעם האחרונה נשא עיניו אל מעשי ידיו, תוצאותיהם של אהבה יוקדת ואומנות יפיפייה. ואז נכנס לחדר עבודתו, מקום בו היו מוטלים כלי מלאכתו, נטל לידו פטיש, יצא החוצה וניצב על קצה צוק התלול. "היא רימתה אותי!" אמר.

הוא זרק את הפטיש גבוה באוויר. הפטיש הסתובב באוויר, צנח מטה כשהוא צובר מהירות וניפץ את ראשו. דמו החם של האומן ניתז על קיר הארמון מעשה ידיו.

פרחת לא השיג את תשוקת לבבו, אך שמה של אַנוּשׁ אהובתו דבק במבצר הסלע שבנה ועד היום קרוי המקום טירת אַנוּשׁ.

ארמון הסלע המחוטב אשר אמור היה להיות מקדש לאהבה ולאושר אין סופיים, הפך לגיהינום מלא בדמע ובסבל ללא גבול. במקום זה כלאו מלכי פרס את המלכים הארמניים שנשבו על ידם.