הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק ראשון)

פּוֹאִיל נסיך דווד היה שליטן של שבע ממלכות. באחד הימים בעת ששהה בארברט, אחת מערי מושבו, עלה בדעתו כי תהיה זו הזדמנות נאה לצאת לצייד ביער הסמוך במקום הקרוי גלין קוך. הנה כי כן עזב הנסיך את ארברט עוד באותו ערב והמשיך במסעו עד לפן לן דיאריה ושם נשאר ללינת לילה.

למחרת היום קם פואיל עם שחר ורכב עם בני לוויתו אל יער גלין קוך. שם שיחרר את כלבי הצייד שלו, הריע בקרן הציידים והצייד החל. פואיל רכב בעקבות כלביו הרחק אל לב היער ועד מהרה נעלם מעיני מלוויו. והנה, בהאזינו לקול נביחתם של כלבי להקתו, הגיע לאוזניו קול נביחה של כלבי להקה אחרת. קול שהיה שונה מזה של כלביו שלו. עד מהרה התגלתה לעיניו בין העצים קרחת יער מכוסה בדשא. כלביו שלו אך זה הגיעו לקצה הקרחת ובאותה עת עצמה נגלה לעיניו אייל שאחריו דלקה במרוצה להקת הכלבים הזרה. סמוך למרכז הקרחת הדביקו הכלבים את האייל והפילוהו לארץ.

פואיל לא טרח להתבונן באייל. צבעם של כלבי הלהקה הזרה הוא שמשך את תשומת לבו. מעולם לא ראה כלבים בעלי צבע שכזה. לפרוותם היה גוון לבן מבריק ואוזניהם היו אדומות, וכשם שפרוותם זהרה בלובנה כך זרחו גם אוזניהם בנוגה אדמדם. פואיל ירד מעל סוסו, ניגש אל הלהקה וגרש את הכלבים מן האייל המת. אחר כך החל להאכיל את כלביו שלו בבשר הצייד.

בעודו עסוק בכך ראה פואיל אביר קרב ובא בדהרה בעקבות הכלבים הזרים. האביר רכב על סוס גדול אפור רעמה. קרן ציידים השתלשלה מצווארו ומעיל צייד בצבע בהיר עטה את גופו. האביר הגיע עד לפואיל ופנה אליו בדברים:

"אדוני, ידע אדע מי אתה, אך לא אברכך לשלום!"

"האומנם?" השיב פואיל, "מן הסתם מעמדך כה רם עד שאינך מרגיש חובה לברכני."

"היה סמוך ובטוח" השיב הזר "שלא רום מעמדי הוא המונע מבעדי מלברך אותך."

"מה אם כן מונע בעדך?" שאל פואיל.

"אלוהים עדי" אמר האביר, "כי נימוסיך הרעים הם סיבת הדבר!"

"מה פסול מצאת בהתנהגותי, אדוני?" שאל פואיל.

"מעולם לא ראיתי אדם שנימוסיו גרועים משלך. גירשת את כלבי מן האייל אשר צדו ומסרת את ציידי לכלביך שלך. והנה, אף שאין בדעתי לגמול לך כמעשיך, בוז אבוז לך ולו גם מאה איילים יהיו ציידך שלך."

"אישי הטוב," אמר פו איל "אם פגעתי בכבודך ולא נהגתי בך כהלכה, אכפר על חטאי בקנותי את ידידותך."

"כיצד?" שאל הזר.

"על פי ערכך ויהי זה אשר יהי!"

"בארץ שאני בא ממנה מכתיר כתר מלכות את ראשי."

"יבורך יומך, אדוני המלך!" השיב פואיל , "מה שמך ומאין זה תבוא?"

"מן העולם האחר אני בא." השיב לו, "אני הוא אָרוּן, מלכו של העולם האחר."

"אדוני," שאל פואיל, "באיזו דרך אוכל לקנות את ידידותך?"

"בדרך זו:" השיב ארון, "יש אדם שממלכתו סמוכה לזו שלי והוא גורם לי טרדה רבה. המלך הַפְגָן, זה שמו. אם תביא עליו את קצו - דבר שלא יקשה עליך לעשותו - או אז תזכה בידידותי."

"אעשה זאת בשמחה" אמר פואיל "אמור לי מה עלי לעשות?"

"הנה כך יעשה הדבר" השיב המלך "אני אנהג בך כבידיד קרוב. אתה תיקח את מקומי בעולם האחר והנשים היפות ביותר בעולם ינעימו את זמנך. אשנה את דמותך עד שתראה בדיוק כמוני ואיש מבין משרתי וקציני או אדם כלשהו שהכירני לא ינחש כי לא אני הוא הניצב לפניו. כך יהיה מצב הדברים שנה אחת ויום אחד. מקץ הזמן הזה נשוב ונפגש במקום שאני ניצב בו כעת."

"טוב ויפה" אמר פואיל, "אך אם יהיה עלי לשלוט בממלכתך למשך שנה כיצד אמצא את אותו אדם שסיפרת לי עליו?"

"קבעתי להיפגש אתו" אמר המלך "במעבורת הנהר שנה מהיום. אתה תהיה שם ותראה בדיוק כמוני. הכה בו פעם אחת בלבד. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות לאחר המכה הזאת וככל שיבקש ויתחנן בפניך להכותו פעם נוספת אל תֵענה לו. אני עצמי פגעתי בו פגיעות אנושות פעם אחר פעם ולמרות זאת עלה בידו להתאושש וללחום בי למחרת היום כאילו דבר לא ארע."

"יפה" אמר פואיל "אך מה יהיה על ממלכתי שלי?"

"אני אמלא את מקומך." השיב ארון, "אדאג לכך שאיש בממלכתך לא יוכל להבחין בינך לביני."

"אם כך" אמר פואיל אני מקבל את הצעתך בשמחה ומחר אצא לדרך אל מלכותך."

"דבר לא יהיה למכשול על דרכך לממלכתי ואני אבוא אתך ואורה לך את הדרך."

ארון ליווה את פואיל עד אשר נגלו לעיניו מרחוק בתי העיר וארמון המלך.

"הנה הגענו" אמר המלך. "הממלכה וחצר המלכות נתונות למרותך. ועכשיו שים פעמיך אל החצר. הכל שם יכירוך, ואתה תיתן דעתך ותתבונן בדרכיהם עד אשר תתרגל אליהן."

פואיל המשיך בדרכו אל החצר. ארמונות פאר נגלו לעיניו, גדושים בחדרי שינה מרוהטים ברוב טעם ובאולמות מרהיבי עין מלאים בשכיות חמדה שאיש לא ראה כמותם מעולם.

הוא פנה לחדרו והחליף בגדיו. שמשים ועלמים צעירים מיהרו לסייע לו. כל אחד מהם ברך אותו בתורו ושני אבירים באו ליטול ממנו את בגדי הצייד ולהלבישו בבגדי משי רקומים בזהב.

אולם המלכות היה ערוך לבואו. פואיל התבונן במשמר המלכותי וביתר החיילים הנכנסים אל האולם - חבורת מלווים נאה ומרהיבת עין יותר מכל מה שראה איש לפניו. אליהם נלוותה גם המלכה - האשה היפה ביותר בעולם שעיני גבר נחו אי פעם על פניה. מלבוש משי עם עיטורי זהב נוצץ עיטרו את גווה הזקוף. הכל נטלו את ידיהם והתיישבו סביב לשולחן, איש איש במקומו. המלכה ישבה מצדו האחד של פואיל ואחד מרוזני החצר (כפי שהניח) ישב מצדו האחר. פואיל והמלכה החלו לשוחח, ובעודם משוחחים חשב פואיל לעצמו שמעולם לא הזדמן לו לפגוש באשה נעימה וחיננית ממנה.

הזמן עבר עליהם באכילה ובשתייה ובהאזנה לשירים ומכל חצרות המלכים שפואיל ביקר בהם אי פעם התברכה חצר זו במבחר הגדול ביותר של כלי זהב ואבני חן שערכם לא ישוער.

והנה הגיעה שעת השינה ועל משכבם עלו הם - פואיל והמלכה, וברגע שעלו על יצועם הפנה פואיל את פניו לצד המטה ואת גבו למלכה. למחרת היום נהגו השנים בחיבה ובידידות איש עם רעותו, אך ככל שהשתעו יחדיו במשך היום, הנה בהגיע הלילה שב פואיל והפנה את גבו למלכה כשם שנהג בלילה הראשון.

שנה שלימה בילה פואיל את זמנו בשעשועי צייד ובהאזנה לשירים, באכילה ושתייה ובשיחות עם ידידיו עד אשר הגיע ליל הקרב. ובאותו לילה הרהרו בתוצאות המערכה העתידה לבוא כל תושבי העולם האחר לא פחות מאשר פואיל עצמו.

המלך עשה דרכו למקום המפגש מלווה באציליו ואנשי חצרו. עם בואו אל מעבורת הנהר התייצב מולו אביר והכריז: "הטו אוזן לדברי, כל הנאספים: מאבק זה ניטש בין שני מלכים. כל אחד טוען לבעלות על אדמתו של האחר, ואתם רק תצְפו בנעשה ותניחו להם להכריע בדבר."

עם סיום דבריו רכבו שני המלכים אל אמצע המעבורת ושם נפגשו. פואיל חלק להפגן מהלומה כה אדירה על פיתוחי מגנו עד שזה האחרון נבקע לשנים ושריונו התנפץ והמלך הפגן הושלך לארץ פצוע פצעי מוות, כמטחווי רומח מסוסו.

"אהה, אדוני," אמר הפגן "באיזו זכות פגעת בי פגיעת מוות? לא בקשתי ממך דבר ואין לך כל סיבה להרגני, אך למען האל, אם פגעת בי פגיעה כה אנושה, כלה את אשר התחלת ואל תניחני כך מתבוסס בדמי!"

"אדוני" השיב פואיל "אפשר שביום מן הימים אתחרט על מה שעוללתי לך, אך בקש ממישהו אחר להרגך. אני עצמי לא אעשה זאת."

"אנשי הנאמנים" פקד הפגן, "שאוני מכאן. באתי בשערי מוות ולא אוכל עוד להיות לכם למלך ולמושל."

"ואתם אצילי" אמר פואיל "דונו בדבר ועוצו לי: מי מכל האנשים האלה יהיו לעבדי ולעושי רצוני."

"מלכנו" השיבו האצילים "על כולם כאחד להיות למשרתיך כיון שעתה אין עוד מלך בלתך בכל רחבי העולם האחר."

"טוב" אמר המלך "אקדם בברכה את כל אשר יכפוף עצמו למרותי, וכל אשר לא יאבו בכוח החרב יוכרחו לעשות כן."

בשומעם זאת נכנעו כל אנשיו של הפגן למלך פואיל והממלכה כולה נכונה בידיו. בצהרי יום המחרת יצא שמעו בכל רחבי העולם האחר כמושל שתי הממלכות - ממלכתו שלו וממלכת הפגן.

באותו ערב רכב פואיל לגלין קוך והתייצב במקום המפגש. ארון מלך העולם האחר, כבר המתין לו שם. השנים היו מאושרים לראות איש את רעהו.

"אכן" אמר ארון "ישלם לך האל על ידידותך - שמעתי על אשר פעלת!"

ארון השיב לפואיל נסיך דווד את מראהו והופעתו הקודמים, נפרד ממנו לשלום ורכב אל חצר מלכותו אשר בעולם האחר וגדולה הייתה שמחתו בראותו שוב את עמו וצבאותיו אשר לא ראה במשך שנה תמימה. אך הם עצמם לעומת זאת, לא הרגישו בחסרונו ולא חשו כל דבר חדש בשובו. אותו יום עבר עליו באושר רב. הוא ישב על כס מלכותו ושוחח עם רעייתו ועם אנשי חצרו עד אשר הגיעה שעת השינה.

ארון עלה על יצועו ואשתו עשתה כמוהו ומיד פנה אליה ארון החל להרעיף עליה דברי אהבה. המלכה הופתעה. שנה שלמה התרגלה לכך שבעלה מפנה אליה את גבו והיא חשבה לעצמה: מה הדבר? מדוע שונה התנהגותו הלילה מהתנהגותו בכל הלילות שקדמו. שעה ארוכה הייתה שקועה במחשבותיה.

ארון התעורר מתנומתו ושב לדבר עם המלכה פעם פעמיים ושלוש, אך היא לא השיבה לו.

"מדוע אינך מדברת אלי?" שאל.

"ובכן" השיבה "מזה שנה שלימה שלא דיברתי אתך כה הרבה במטה כמו בלילה הזה."

"מה?!" השיב מופתע "הן נהגנו לשוחח רבות על משכבנו."

"בי נשבעתי" אמרה היא "שזה לנו שנה בדיוק שמרגע עלותנו על משכבנו ועד קומנו לא זכיתי לחוש בחמימות גופך ולשמוע מלת חיבה מפיך. אף את פניך לא הפכת ולו גם פעם אחת לעברי שלא לדבר על כל דבר נוסף!"

"אכן" חשב ארון לעצמו "זכיתי לידידותו של אדם הגון וחזק אופי."

הוא פנה אל רעייתו ואמר לה: "גברתי, אל תעצבי אל לבך ואל ירע הדבר בעיניך, אך זאת דעי - ויהי האלוהים עדי - שנה תמימה לא ישנתי אתך יחד על יצוע זה!" ואז סיפר לה את הסיפור כולו.

"אכן" השיבה לו "מצאת לך חבר אמת. שנה שלימה עמד הוא בפיתוי ונשאר נאמן לך!"

"אכן כן, גברתי" אמר הוא "על זאת חשבתי בעת שנאלמתי דום."

"ואינני מתפלאת על כך!" השיבה ונשקה לו בחום.

בינתיים חזר פואיל נסיך דווד לממלכתו ולארצו שלו. עד מהרה ביקש מן האזרחים נשואי הפנים שבממלכתו לחוות דעתם על שלטונו במשך השנה שחלפה לעומת השנה שקדמה לה.

"אדוני," השיבו לו "מעולם לא היה חסדך רב יותר, מעולם לא היית כה נדיב וטוב לב ומעולם לא התנהלה הממלכה בסדר ובמשטר כבשנה הזו!"

"יהי האלוהים עדי" השיב המלך "כי על כל זאת עליכם להודות לאיש אשר תפס כאן את מקומי. כך היה הדבר..." והוא סיפר להם את המעשה כולו.

"האח, מלכנו" השיבו לו "הודה לאל על אשר הקרה לפניך ידידות שכזו, ונדיבות השלטון שזכינו לה בשנה הזו, כלום נזכה בה גם בעתיד?"

"בי נשבעתי" השיב פואיל "כי לא אשנה דבר מכל אשר היה!"

מאותו יום ואילך נתהדקה ידידותם של פואיל וארון. הם החליפו ביניהם מתנות - סוסים וכלבי צייד ונצים ועוד תשורות יקרות לאין ספור להנות בהן איש את רעהו. ובזכות אותה שנה שעשה בעולם האחר ושלט בו בהצלחה ואיחד שתי ממלכות לאחת באומץ לבו, זכה הוא להיקרא בשם פואיל מלך העולם האחר.