אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
מעשה בחסיד גנב
היה פעם חסיד אחד, עני מרוד שחי מהיד אל הפה ובקושי עלה בידו לפרנס את משפחתו. באחד הימים בא אותו חסיד אל רבי ישראל המגיד מקַזֶניץ לשאול בעצתו. "רבי," אמר לו, "כבר הגיעו מים עד נפש. הלכתי בדרכי התורה ויגעתי בלימודה, אבל פרנסה – אַיִן. הבית ריק ואני – אנא אני בא?" הרב הרהר מעט בעניינו ואז אמר לו: "ראה, אתה נולדת בלי מזל. כל מלאכה שתבחר בה רק תוביל אותך לעברי פי פחת. אין מסחר ואין עסק שבו תצליח לפרנס את עצמך ובני ביתך, חוץ מעסק אחד. בעסק הזה יש לך כשרון מופלא ואם תעסוק בו תראה ברכה בעמלך ותתעשר תוך זמן קצר!" סתם ולא פירש. "רבי הקדוש, אנא, למען השם, אמור לי על איזה עסק אתה מדבר?" "אין טעם. אם אגיד לך, אני בטוח שלא תרצה לעסוק בו!" "אינני מבין, הרי אני במצב דחוק. אין עבודה בעולם שלא אסכים לעסוק בה אם רק תחלצני מדלותי." "טוב," אמר הרב, "אם כך אגלה לך: יש לך כישרון ומזל נפלא לענייני גניבות!" "גניבה? חס ושלום, רבי! איך אוכל לעסוק בפשע כזה, הרי בודאי אין זה רצונו של השם יתברך שאהפוך לגנב." "נו, הוא אשר אמרתי: בודאי לא יתחשק לך לשלוח ידך בגניבה, אבל, כמו שאמרתי לך, בשום דבר אחר לא תצליח, ואילו בעסקי גניבה – שם יש לך מזל לא רגיל, הפלא ופלא!" טוב, מה יכול היה לומר לו. הסתלק משם בפחי נפש. בא הביתה, מסכן, המצב הולך ומחמיר מיום ליום. לא נשארה בבית אפילו פרוסת לחם אחת. אשתו בוכה, הילדים בוכים, נמקים ברעב: "תעשה משהו!" חשב, חשב, בסוף אמר לעצמו: "חילול שבת הוא דבר שעליו נענשים בעונש כרת, ואף על פי כן אמרו חכמים שפיקוח נפש דוחה שבת. אם לא אעשה משהו הרי שאגזור מוות עלי ועלי משפחתי, כבר מוטב לגנוב – פשע שחמור פחות מחילול שבת – ובלבד שאציל את נפשי ונפשות בני ביתי. אמר ועשה. באותו לילה התגנב בחשאי לאחת מחנויות הסוחרים בעיר. פרץ את המנעול, נכנס פנימה, מצא את הקופה. פרץ אותה – ראה שהיא מלאה עד גדותיה בכסף וזהב. אמר לעצמו: אקח מכאן רק זהוב אחד להחיות את נפשי ונפשות בני ביתי וכשירחיב לי השם, אחזיר את המטבע לבעליו. למחרת בבוקר בא בעל החנות, רואה את המנעול החיצוני פרוץ – חשכו עיניו. התחיל לצעוק: "הלך העסק הלכה הסחורה! בלילה אחד נושלתי מכל נכסי!" טוב, נכנס פנימה, מסתכל – הוא רואה: הסחורה עדין על המדפים, לא חסר שום דבר. איך זה יכול להיות? עד שהגיע לחדר הפנימי וראה את הקופה פרוצה. "אוי ויי! הלך כל הכסף! היה כל כך הרבה בקופה עד שהגנב החליט שאין לו צורך להתעסק עם הסחורה!" פותח את הקופה – רואה, הכל במקום. סופר את הכסף – לא חסר שום דבר, רק זהוב אחד. איך זה יכול להיות? הדבר היה לשיחת העיר. החסיד שלנו פרנס את בני ביתו עם הזהוב שגנב בדוחק רב, רק שיהיה פת לחם שלא ימותו ברעב, אבל הכסף הלך והרעב נשאר. מה לעשות? חיזק את עצמו ויצא לסיבוב גניבות נוסף. פרץ לחנות אחרת ולקח משם זהוב אחד. וכך נהג בכל פעם שנגמר הלחם בבית. בעיר אנשים משתגעים: איזה מין גנב זה שפורץ חנויות אבל לוקח כל פעם רק מטבע אחת? העמידו שומרים בכל פינה, פקחו עיניים – שום דבר! לגנב שלנו יש מזל לא רגיל בעסקי גניבות; אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. המגיד מקזניץ צדק: יש לו מזל גדול בעסקי גניבות. והסיפור נמשך ונמשך ואף אחד לא מצליח לשים יד על הפורץ. בסוף שמע על כך שר העיר והתפלא מאוד: איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שומרים, כמעט על כל חנות ואף אחד לא מצליח לשים עליו יד? אמר לעצמו: אני אתפוס אותו! התחיל שר העיר להסתובב בלילות בין החנויות. יום, יומיים, שלושה – אין זכר לגנב ושום חנות לא נפרצת. לחסיד שלנו עוד נשאר קצת לחם ולא יצא לגנוב. אבל הנה הגיע היום, סליחה – הלילה, שבו יצא החסיד למלאכת לילו. השר רואה אותו ניגש לאחת החנויות. עשרה מטרים משם יש שני שומרים, אבל הם לא רואים ולא שומעים, והגנב שלנו פורץ את המנעול ונכנס. נכנס השר אחריו, רואה אותו פורץ את הקופה ולוקח משם זהוב אחד. באותו רגע שם עליו יד: "אהה! אתה הוא גנב הזהובים! תפסתי אותך ושוב לא ארפה ממך. אתה בא אתי עכשיו לשר העיר והוא יחרוץ את משפטך!" "למען השם, עזוב אותי! אני לא איזה פושע גדול שפורץ וחומס ובוזז. יכולתי לקחת את כל הסחורה וכל הכסף, אבל אני לוקח רק מטבע אחד וגם זה בגלל שהגעתי לשערי מוות. יבוא יום ואחזיר את כל מה שלקחתי! "שום דבר! אתה בא אתי עכשיו. ששר העיר יחליט מה לעשות אתך!" התחיל המסכן לבכות ולהתחנן על נפשו. בסוף אמר לו שר העיר: "שמע, נראה לי שיש לך מזל לא רגיל בענייני גניבות. אני מוכן לשחרר אותך בתנאי אחד: שמעתי ששר העיר זכה בהגרלה שנערכה באנגליה בסכום עתק של מליון לירות סטרלינג. אתמול הוא קיבל את הכסף, והכסף טמון בתוך ארגז מתחת למיטה שלו. בחדר יש חלון צר שדרכו תוכל להדחק ולהיכנס. אתה תוציא אלי את האוצר ואנחנו נתחלק בו חצי חצי." ושוב התחיל הגיבור שלנו לבכות: "אדוני, אתה רואה שאני לא גנב, רק לוקח זהוב אחד להחיות את נפשי. הרי יכולתי לגנוב את כל החנות!" "לא מעניין אותי. זו ההחלטה שלך: או שתעזור לי לפרוץ לחדרו של שר העיר, או שאני אקח אותך אליו, והוא יעשה אתך מה שהוא רוצה!" מסכן, ראה שאין לו ברירה ואין לו סיכוי להימלט ובלב שבור הסכים להצעה. הלך עם השר, והשר הראה לו את החלון. החסיד נכנס פנימה, הגיע לאוצר, אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא החוצה ואומר לשר: "ברוך השם, הקב"ה הציל אותי מהחטא הגדול הזה!" "למה-מה? איפה האוצר?" "תשמע," אמר החסיד, "כשנכנסתי לתוך הבית שמעתי את שני המשרתים של שר העיר מתלחשים ביניהם. אחד אמר לשני: 'אתה רואה את זה? זה סם מוות. בבוקר נכניס את הסם לתוך התה שלו. הוא ימות, והאוצר יהיה שלנו, כי בינתיים אף אחד בעיר לא יודע על הזכייה שנפלה בחלקו, ואם הוא ימות, אף אחד גם לא ידע!' שמעתי את זה," המשיך החסיד, "אמרתי לעצמי: למה שלא נלך לשר העיר ונספר לו את מה ששמעתי. כך נציל אותו ממוות ודאי, והוא בודאי יגמול לנו על כך ויעשירנו עושר רב. האם זה לא עדיף על גניבה?" מה אגיד לכם, שר העיר כששמע את הסיפור מה-זה נבהל, נשמתו כמעט פרחה. אמר לחסיד: "בסדר. אני אדאג להודיע לו ואתה משוחרר, אבל מה – תשאיר לי את הכובע שלך!" הייתה לו ברירה? נתן לו את הכובע וחזר הביתה שמח וטוב לב שכך התגלגלו הדברים והוא לא אולץ לשלוח ידו בגניבה. אבל השר, מה אגיד לכם, עלה על משכבו, אבל לא נרדם. איך כתוב בטקסט החסידי: "לבו היה מקששש כפעמון!" אני לא יודע אם זה טעות דפוס והיה צריך להיות מתקשקש, אבל זה מאוד מוצא חן בעיני: לבו היה מקששש! או בלשון ימינו תקפה אותו חרדה עזה ולבו הלם בקרבו. בבוקר, לאחר לילה של נדודי שינה, ביקש שר העיר ממשרתיו שיביאו לו את צלוחית הטייע, יעני, את כוס התה. המשרתים היו זריזים מאוד. תוך רגע הביאו לו את התה. כששם המשרת את התה לפניו, אמר לו שר העיר: "אתה יודע מה. לא בא לי לשתות היום תה. שתה אתה את התה!" המשרת מה-זה החוויר. בשום פנים ואופן לא הסכים לגעת בתה. שר העיר הבין שהיהודי דיבר אמת, אבל ליתר ביטחון הגיש את המשקה לכלב שלו. הכלב שתה חצי מהמשקה והתפגר על המקום. עכשיו, כאן יש שאלה גדולה: ממתי כלב שותה תה? מילא אם היה מדובר בחלב, אבל תה? טוב, חסידים לא גידלו כלבים בבתיהם ולא הבינו הרבה בעסקי כלבים. חוץ מזה מה חטא הכלב המסכן? וכי לא נאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'? מזכיר לי שבאחד הסיפורים על שרלוק הולמס חושד הבלש המהולל שקופסא כלשהי מכילה רעל והוא קורא לבעלת הבית ואומר לה: איפה הכלב המסכן שמתייסר בייסורי גסיסה ושביקשת ממני לגאול אותו מייסוריו? וכשהיא מביאה אותו הוא מכניס את גלולת הרעל למעט חלב, ואיך נאמר שם: הכלב רק נגע בלשונו בחלב ומיד צנח ארצה ומת. אבל מילא, נחזור לסיפור. כמובן שאחרי הוכחה כל כך ברורה נערך למשרתים משפט והם באו על עונשם. למחרת בבוקר שלח שר העיר לקרוא לגדולי העיר והראה להם את הכובע. "יש לכם מושג מי בעל הכובע?" "איזו שאלה. זה הכובע של חסיד פלוני." "בעל הכובע הוא גנב הזהובים המפורסם!" "מה? אדונינו, לא יכול להיות. זה אדם כשר וישר בתכלית, תלמיד חכם בעל יוחסין!" "קראו לו מיד שיבוא לכאן!" שלחו לקרוא לו. המסכן בא בשברון לבו – מבין שזה הסוף. אומר לו השר: "אתה מכיר את הכובע?" מנענע לו בראש: "כן, אדוני. זה הכובע שלי." "ידידי," אמר לו שר העיר, "גדולי העיר סיפרו לי עליך ושיבחו את אופייך והתפלאו מאוד על כך שהפכת לגנב זהובים, כי ממש ממש לא מתאים לך לעסוק בגניבה. אבל אני מאמין שכל הסיפור הוא גזירה מן שמיים שנועדה להציל אותי ממוות!" ואז סיפר לו שר העיר את הסיפור כולו ולבסוף אמר: "לפי הדין והיושר מן הראוי היה שכל סכום ההגרלה שזכיתי בו יהיה שייך רק לך, כי אתה הצלת אותי ממוות מר, אבל אם אתה מסכים נחלק אותו חצי חצי בינינו." נתן לו חצי מהאוצר – חצי מליון שטרלינג – ואחרי זה שילם לכל בעלי החנויות שנפרצו את הזהובים שגנב. מהמקור החסידי לא ברור אם זה שר העיר הוא זה שפיצה את הסוחרים, או החסיד שהתעשר, אבל אני מניח שהכוונה לחסיד, כי הכתוב אומר עליו: "שילם בכל החנויות הזהובים שגנב בטוב." אז הסיפור נגמר בטוב, ומי שסיפר את הסיפור כותב שיש אפילו עד בשם ר' דוד שדיבר עם אנשים שהכירו אישית את החסיד שלנו וידעו לספר שהוא היה כל ימיו "גביר מופלא ועובד עבודת השם ופזרן גדול." ומכיוון שהוא מכיר את ר' דוד כאדם מהימן, מן הסתם מדובר במעשה שהיה. אין צורך לומר שהרבי מקזניץ ניחן בעין חודרת ובידע שנמצא רק אצל אנשי סגולה, וכל זאת הוא כאין וכאפס לעומת המופתים שמסופרים בגמרא על גדולי התנאים.
עיבוד שלי לסיפור מתוך הספר "ספורים נוראים" לר' יעקב קאדאניר, מונקאטש, שנת תרנ"ד (1894) עמודים כג-כד.
חסיד, יהודי, גנב, מזל