היה פעם אדם שלא היו לו ילדים. הייתה לו אשה, והוא אמר לה באחד הימים: "אישה, אני יוצא לדרך עם שיירה. כשאחזור, אם לא יהיה לך ילד, אתגרש ממך."

"טוב ויפה," אמרה לו, ולעצמה אמרה, "יא אללה, עכשיו הוא מצא לו באמת דבר להתגולל עלי. אם לא יהיה לי ילד עד שובו, הוא יתגרש ממני כשיחזור הביתה."

בדיוק באותו רגע הופיע מולה ואמר, "תני לי משהו ואני אתפלל למענך כך שתוכלי ללדת בן ובת."

"טוב ויפה," אמרה, והוא כתב משהו על ביצה, על חתיכת בשר – עצם שוק, ואמר, "מזה יהיה לך ילד. הביצה תהפוך לילדה." ואז הוא הוסיף: "שימי אותם בעריסה במשך ארבעים יום. שבי לידם ושירי להם שירי ערש כל היום כולו. אל תעזבי אותם לרגע."

"בסדר," אמרה האשה.

ואז, כעבור ארבעים יום, חזר הבעל. ברצון אללה העצם והביצה עתידים היו להפוך ליצורים אנושיים. אבל בדיוק אז נכנס בעלה, הסתכל ואמר, "אשה, איזה סוג של ילדים הם אלה? מה הם?"

"האם לא אמרת שאתה רוצה ילדים?"

"כן, אבל האם יכולים ילדים יכולים להיווצר בארבעים יום?" ואז הוא התעקש במפגיע שתלך לכבס את הבגדים שלו.

"השתגעת? איזה שד נכנס בך?" אמרה לו, "האם לא אמרת בעצמך שאתה רוצה ילדים? אני לא יכולה ללכת עכשיו. התינוקות שלי ימותו לפני שאחזור."

"את חייבת ללכת," התעקש הבעל.

כאשר הלכה לרחוץ את הדברים שלו, התחיל הבעל לחטט בעריסה. הוא חיטט וחפר וראה שהם רק עצם שוק וביצה מכוסים בסמרטוטים. הוא השליך את העצם לכלב, ואת הביצה זרק על ערמת הדומן.

האשה מיהרה לחזור, אבל כאשר הגיעה, אמר לה בעלה: "בת כלבים שכמותך! רק בגלל שחזרתי את חושבת שאת יכולה לשים עצם וביצה בעריסה ולגרום לי לחשוב שהם בן ובת?"

הוא קילל אותה והמשיך. "הסתלקי מכאן, לעזאזל!"

האשה המסכנה ישבה ובכתה ובכתה. ציפור הדאל הופיעה ונחת לידה. "אני יכולה לקחת את זה?" שאלה. [דאל בפולקלור הלורי דומה להוּמה בפולקלור הפרסי. זוהי ציפור מקסימה שמופיעה בסיפורים רבים כמו דֵאוּס אֵקְס מָכּינָה].

"קחי את זה," אמרה האשה.

"אני יכולה לקחת את זה?" שאלה ציפור הדאל שוב.

"כן," אמרה האשה, "קחי את זה! קחי אותו מכאן!"

הציפור הרימה את הביצה ולקחה אותה למערה בתוך צוק תלול. כעבור ארבעים יום ברצון אללה, הפכה הביצה לנערה צעירה ויפה עם תלתלי משי. כל היום ישבה הנערה על סף התהום וסרקה את קווצות שיערה. הציפור הלכה והביאה לה צמר וחוטים, והנערה טוותה אותם בנול והכינה שטיח.

יום אחד אמרה הנערה לציפור: "אמא, אני רוצה לרדת אל המעיין לשטוף את ידי ורגלי. איך אוכל לרדת מן המצוק הזה?"

"בתי," אמרה לה הציפור, "אביא לך מים כמה שתרצי. כל דבר שתרצי אביא לך."

"לא," אמרה הנערה, "ומה אם אני רוצה לרדת אל המים?"

"כאשר תרצי לרדת, אמרי: 'מצוק, הורד אותי למטה', והוא יוריד אותך למטה. כאשר תרצי לעלות אמרי: 'מצוק העלה אותי למעלה', והוא יעלה אותך חזרה."

וכך באותו יום, ירדה הנערה למעיין. היא אמרה: "מצוק, הורד אותי למטה" והיא ירדה למטה לשטוף את ידיה ואת רגליה. היו לה מנעלי זהב על רגליה.

באותו יום עצמו הגיעו לשם העדרים של בן המלך. היא זינקה בחופזה כדי להימלט, אבל אחת מנעלי הבית שלה וקווצת שיער שלה נותרו מאחור – נעל בית מזהב ואניץ משי משערה.

לבן המלך הייתה סוסה לבנה. היא נבהלה מנצנוץ הזהב של הנעל וקווצת השיער ונרתעה לאחור.

"סוסה לבנה," אמר הנסיך, "אם זה טוב, אנשק אותך שלוש פעמים על מצחך. אם זה רע, אחבוט שלוש פעמים על מצחך."

כאשר התקרב וראה את הנעל והשיער, נשק הנסיך שלוש פעמים למצחה של הסוסה. הוא הרים את הנעל וקווצת השיער והביאם לביתו. "בחיי אמי ואבי," אמר, "אם אתחתן אקח לי לאשה את בעלת נעל הזהב ושיער המשי. אחרת לא אתחתן לעולם."

"זוהי פייה, או שדה או משהו מעין זה." אמרה לו אמו, אבל בדיוק אז הופיעה זקנה ואמרה לו: "מה תיתן לי אם אמצא אותה בשבילך?"

"ניתן לך את משקלך בזהב ואבני חן."

"תנו לי את משקלי בחבל," אמרה להם.

"חבל?" אמרו. "זה כל מה שאת רוצה?"

"כן."

הם שקלו על כן חבלים כמשקלה ונתנו לה אותם. הם נתנו לה גם סאה של אורז, גדי, סיר, מכתש ועלי. היא לקחה אותם ויצאה לדרך אל מרגלות המצוק עם בתה המטונפת והמאוסה ועם חופן יתדות.

כאשר הגיעה לשם היא הפכה את המכתש על פניו, שפכה עליו את האורז והחלה לכתוש אותו עם ידית העלי. את הסיר היא הניחה הפוך והמים נשפכו מתוכו על המדורה. את הגדי היא זרקה על הקרקע וקרבה לגרונו את גב הלהב של הסכין.

הנערה שצפתה במעשיה מראש הצוק, לא יכלה להתאפק (וזאת הייתה ראשית נפילתה). "אשה זקנה," אמרה לה, "הכניסי את האורז לתוך המכתש! אשה זקנה, כתשי אותו עם החלק השני של העלי, לא עם הידית! אשה זקנה, הסיר הפוך! אשה זקנה, שימי את תחתית הסיר על האש! אשה זקנה, שחטי את הגדי עם הצד החד של הסכין!"

"הו חביבתי," אמרה הזקנה, "העיניים שלי כבר לא רואות היטב. רדי למטה ועזרי לי לעשות הכל כמו שצריך."

"מצוק, הורד אותי למטה." אמרה הנערה. כשהגיעה למטה, הפשילה את שרווליה, הכינה את האורז ושמה אותו בתוך הסיר על האש כדי שיתבשל. היא השכיבה את הגדי על הקרקע, שחטה אותו ופשטה את עורו ואז צלתה את בשרו על האש.

עכשיו, הזקנה קבעה מראש עם הפרש של הנסיך: "אתה תסתתר בקרבת מקום," אמרה לו, "וכאשר אומר: 'קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו', תצא ממחבואך ותעזור לי."

"בסדר גמור."

כשסיימה הנערה את מלאכתה אמרה לה הזקנה: "הוי בתי, פלי בבקשה את הכינים משערותי."

הנערה נהגה באצילות. היא לא אמרה: "אני נגעלת!" או "לְמָה את חושבת את עצמך?" היא הניחה את ראשה של הזקנה בחוצנה והחלה לפלות את כיניה. בינתיים באה בתה המאוסה של הזקנה והצמידה את שמלה של הנערה לקרקע סביב סביב עם יתדות.

"אשה זקנה," שאלה הנערה, "מה הבת שלך עושה?"

"חביבתי," אמרה לה הזקנה, "היא מעולם לא ראתה דבר כזה. היא פשוט מסתכלת בבגדים שלך. בואי, תני לי לספר לך סיפור." ואז היא אמרה: "קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו!"

לפתע ראתה הנערה פרש מסתער עליה. היא התכוונה לומר: "מצוק העלה אותי למעלה!" אבל אז הבינה שהיא מסומרת כולה אל הקרקע. הפרש עקר את היתדות, לקח את הנערה בזרועה, העלה אותה על גב סוסו ונשא אותה אל סבך הקנים.

"אתה יכול ללכת", אמרה הזקנה, "הבחורה הזו באה מן המערה שעל המצוק. אני אוביל אותה חזרה. אתה רכב לדרכך, ואני אקח אותה הביתה."

לאחר שהפרש רכב לדרכו, פשטה הזקנה את כל בגדיה של הבחורה והלבישה בהם את בתה שלה היא חתכה את מחלפות ראשה וקשרה אותה לעץ. את בתה שלה הרכיבה על סוס ונשאה אותה הרחק משם. באותו לילה השיאה אותה לנסיך במשתה כלולות עם תופים ומצילתיים.

כאשר נוכח הבן לדעת כי אין זו הנערה שאותה דימה לעצמו הוא נמלא בחרטה ואמר: "קדושים שבמרום, מה קרה לראש הזהוב, לאותם תלתלי משי?"

"לא ראית אותם במו עיניך?" שאלה אמו. אבל לבו של הנער מת בקרבו, והוא לא חפץ יותר באשתו.

ושם בסבך הייתה הנערה קשורה לעץ. אריה בא והסתובב סביבה. הוא נהם ואמר: "האם אוכל אותך?"

"אכול אותי", אמרה.

כאשר התנפל עליה האריה, אמרה לו: "בשם עַלִי, טרוף אותי מבלי שתיטוף אף טיפה מדמי על הארץ."

האריה טרף אותה. אחר כך ניגש למעיין וטבל את זרבוביתו בתוך המים. שן אחת הייתה חסרה בפיו וטיפה מדמה נשרה אל תוך המים. הטיפה הזו הפכה לקנה שרק אללה לבדו יודע מה גובהו.

רועה צאן מרועיו של המלך עבר שם והתבונן בקנים. הקנה הזה מאוד מצא חן בעיניו. הוא חתך אותו, הכין ממנו חליל ונשף לתוכו. באותו ערב נשף הרועה לתוך החליל ומן החליל בקע קול:

"נגן, רועה, נגן, חלל קינה על נערה,

על בת-ציפור אשר שכנה על צוק במערה.

אל ערבה במעיין כפתני הזקנה.

לפי אריה טורף הייתי למנה.

הזקנה, שהייתה לחותנתו של הנסיך חטפה את החליל מידו של הרועה והשליכה אותו על ערמת הדומן.

"איזה מין מעשה ליצנות את עושה?" אמר הרועה, אבל הנסיך חשד במשהו.

באותו לילה יצאה רועת אווזים זקנה לקושש עצי הסקה. על ערמת הדומן ראתה קנה מונח. היא נטלה אותו והניחה אותו על ראשו של כד הקמח. "הוא עדין לח," אמרה. "כאשר הוא יתייבש אכניס אותו לאש."

למחרת בבוקר יצאה רועת האווזים הזקנה מן הבית. הקנה הפך לנערה. הנערה הפשילה את שרווליה, שטפו וסידרה את הבית ואחר כך הלכה והסתתרה מאחורי כד הקמח. באותו ערב שבה הזקנה הביתה ושמחה למראה עיניה. היא שאלה את השכנה, "האם את עשית את זה בשבילי?"

"לא," השיבה לה. אחר כך החלו השכנים ללעוג לה: "למי את חושבת את עצמך? האם אנחנו המשרתים שלך?"

כך חלפו להם יומיים.

יום אחד נשארה הזקנה במיטתה. היא ראתה את הנערה יוצאת ממקום מחבואה, מטאטאת את הבית ומסדרת אותו, מביאה מים ואופה לחם. בדיוק ברגע שהתכוונה לחזור ולהסתתר תפסה אותה הזקנה (הנערה הייתה חמודה כמו תמונה) ושאלה אותה: "בתי, האם את יצור אנוש או בת שדים?"

"אני גם יצור אנוש וגם בת שדים," אמרה. ואז היא סיפרה את קורותיה לזקנה בדיוק כמו שסיפרתי לכם.

הזקנה הביאה לה קיבת כבשה ואמרה לה: "שימי את זה על ראשך והתחפשי לנערה מאוסה." ואז הוסיפה ואמרה: "שלא תעיזי לצאת החוצה." היא הלבישה אותה בבגדים מרופטים, והנערה קיבלה עליה את הדין. מאותו יום ואילך הייתה הזקנה יוצאת אל ההרים, והנערה הייתה שואבת מים, מכינה לחם ועושה מטלות שונות שהטילה עליה.

יום אחד הלכה הזקנה לחלק האחורי של חצר הבית. היא אמרה לה: "בתי, אל תצאי החוצה!" ואז הלכה הנערה לחמם קצת מים ולחפוף את שיערה. כמה נערים שיחקו בגולות על הגג. הגולה של הנסיך נפלה דרך ארובת האוורור ונחתה על המחבת. כאשר הכניס הנסיך את ראשו מבעד לארובה, ראה את הנערה ללא הכיסוי והתרגש מאוד. הוא השליך את הגולה חזרה לגג ואחד החברים שלו אמר: "מה קרה לך?" מישהו אחר שאל: "משהו לא בסדר?" אבל הנסיך אמר: "שום דבר, יש לי כאב בטן."

באחד הימים הייתה לאמו של הנסיך הרבה עבודת טוויה. "אמא," אמר לה, "קבצי לכאן את כל הנערות לעזור לך. לרועת האווזים הזקנה יש בת מכוערת, מאוסה. הביאי גם אותה."

"בני, ממתי יש לה בת?"

"לכי והזמיני. את תראי שיש לה בת."

היא הלכה אל הזקנה ואמרה לה: "אשה זקנה, תני לי את בתך המאוסה שתעזור לי בטוויה."

"הבת שלי," אמרה הזקנה, "כל הבנות יפרקו אותה לחתיכות הערב. אחת תגיד שהיא מאוסה, אחרת תגיד שהיא שהיא מזילת ריר, שלישית תגיד שהיא זבת חוטם."

"מי הן חושבות שהן?" ענתה לה, "הן לא תעזנה להגיד דברים כאלה בנוכחות הבן שלי."

הזקנה לא יכלה להגיד לה לא. היא הפקידה בידה את הנערה והמלכה לקחה אותה הביתה אתה. ואכן הנערות האחרות תלשו את שערה ומשכו את תלתלי המשי שלה.

עכשיו, האיש הצעיר העמיד פני חולה. הוא משך את הסדין מעל לראשו, אבל לאמיתו של דבר צפה במתרחש. נערה אחת נעצה בה את אגודלה, אחרת דקרה אותה, והשלישית שלחה בה את אגרופה.

"אל תדאגי," אמר הנסיך בזנקו ממשכבו כשהוא תוקף את הנערות כמו זאב המפיץ עדר כבשים לכל עבר. הוא לקח את הנערה תחת חסותו.

"אמא," אמר לאמו, "הבה וניתן לזקנה אלפיים טומנים וניקח אותה אלינו. ניתן לבת שלה לטפל בתינוקות. מדוע לא? תני לה לבוא לגור פה, לעקור לאחד החדרים האלה. תני לה לפרוש מרעיית האווזים וליהנות ממה שנותר לה מחייה."

באותו לילה באה הזקנה לקחת את הנערה מכיוון שלא יכלה לשאת את הפרידה ממנה.

"אשה זקנה," אמר לה, "אנחנו ניתן לך אלפיים טומנים, שלושת אלפים טומנים עבורה."

"היא הידיים והרגליים שלי," השיבה הזקנה.

"בואי לכאן ועברי לגור בתוך אחד מהחדרים האלה וליהנות משארית חייך."

הוא שכנע את הזקנה להניח לו לפרוש חסותו על הנערה.

יום אחד אמר לאמו, "אמא, אני חולה. הכיני נזיד ותני לנערה המאוסה לשאת אותו אלי על ראשה."

"בני, אתה תקבל בחילה למראהַ. היא מטונפת מכף רגל ועד ראש."

"אם אני יכול לסבול את זה, מה זה עניינך?"

היא הכינה לו נזיד ואמרה לנערה: "בואי, קחי את זה לאחיך."

"לא אוכל לקחת את זה על הראש שלי. הוא יישרף."

"עשי זאת בכל זאת," אמרה לה.

הנערה הניחה את הסיר עם הנזיד על ראשה והביאה לו אותו.

"הנה, מעטה ירוק, ידי נשרפת."

"הביאי אותו לכאן, אהובתי המתוקה," ענה, "לבי נשרף בקרבי."

[זהו משחק מילים: הנערה אומרת "ידי נשרפת" (dass-am suxt) והנסיך משיב לה: "לבי נשרף" (dil-am suxt), ביטוי שמשמעותו גם "אני מצטער" וגם "אני מאוהב בך בטירוף"]

הנערה התקדמה שניים שלושה צעדים ואז התכוונה לצאת מן החדר. אך כאשר עשתה את הצעד האחרון תפס אותה הנסיך ביד אחת, הסיר את המגש מעל ראשה בידו השנייה ואמר: "הסירי את התחפושת!"

כאשר סירבה הנערה לעשות זאת, הוא שלף את חרבו וחתך את התחפושת שעל ראשה.

ואז נשא אותה לאשה והם חיו מאז באושר ובאהבה.