זה קרה במלחמה של 1914. היה זוג צעיר, בחור ובחורה שאהבו מאד זה את זה. היו להם חיים כל כך טובים ביחד; הם היו כמו זוג יונים.

לבעל היה חבר טוב. הם היו חברים כל כך קרובים שאף אחד מהם לא שתה שנפס בלי השני. ואז פרצה המלחמה. הבחור גויס לצבא והחבר שלו נשאר בבית. האשה הצעירה בכתה יום ולילה; היא לא יצאה לשום מקום, לא לריקודים, לא לחתונות - היא נשארה תמיד בבית וביכתה את בעלה שיצא למלחמה. אשתו של החבר של הבעל מתה בזמן המלחמה והוא הפך לאלמן.

שנה אחרי שאשתו של החבר נפטרה חזר בעלה של האשה הצעירה הביתה. אח, כמה שהם היו מאושרים כאשר ראו שוב אחד את השני! היא סיפרה לו על זה שהיא נשארה בבית כל הזמן - איך שהיא לא הלכה לשום מקום ולא משנה כמה פעמים קראו לה והזמינו אותה, כל כך עצובה היא הייתה שבעלה לא אתה. היא לא יצאה החוצה להתבדר. היא רק הלכה לכנסייה ושם תמיד התפללה בשבילו.

בעלה אהב אותה אהבת נפש והיה גאה בה מאוד, כי היו הרבה דיבורים על נשים שלא התנהגו בסדר בזמן המלחמה. אבל אף אחד לא היה יכול להגיד מלה רעה על אשתו. בשבילה היו להם רק מלים טובות, על זה שהיא הייתה כל כך הגונה וצנועה.

הו, כן, הבעל תמיד דיבר בשבחה. לכל מקום שהלך הוא דיבר על אשתו, על כמה שהיא הייתה הגונה, על איך שהחדשות על ההתנהגות הנלוזה של נשים אחרות התפשטו רחוק מאוד, רחוק עד החזית; על איך שהן התהוללו; אבל אשתו שמרה על צניעותה.

יום אחד הבעל והחבר שלו הלכו יחד לכנסייה. הוא היה אדם מאוד דתי. הוא הלך למיסה כל יום. כאשר חזרו מהכנסייה אמר לו החבר:

"בוא נלך למסבאה ללגום כמה כוסיות"

"קדימה, בוא נלך, חבר." אמר הצעיר, "תודה לאל, יש לי מספיק כסף, לא יזיק לנו לשתות קצת."

הם הלכו אם כך למסבאה ומיד הזמינו משקאות ושתי כוסיות. הם שתו איש לחיי רעהו והתחילו לדבר.

"לחייך, חבר" אמר הצעיר, "ולחיי אשתי. אני כולל אותה בברכה אף על פי שהיא לא כאן. אלוהים יברך אותה כי היא אשה הגונה!"

"אל תסמוך עליה יותר מדי, ידידי." אמר החבר, "על נשים אסור לסמוך יותר מדי!"

"אי אפשר לסמוך על אלה שאי אפשר לסמוך, אבל על האשה שלי אתה יכול."

"טוב, ידידי, אני במקומך לא הייתי כל כך בטוח. נמאס לי לשמוע אותך מהלל אותה כל כך בזמן שגם לגברים אחרים יש נשים נחמדות בדיוק כמו שלך!"

"חבר, זה לא עניין של יופי, אלא של צניעות."

"טוב, אז אתה יודע מה, אם אתה כל כך מאמין באשה שלך, בוא נתערב."

"ועל מה תהיה ההתערבות?"

"נתערב שכאשר אתה תמות וגופתך עוד תהיה מונחת גלויה על המטה, אשתך כבר תבטיח למישהו אחר להתחתן אתו."

"או, בחייך" הוא אמר לו, "יותר טוב שלא תבזבז על זה זמן ומאמצים. אשתי נשבעה שכשאני אמות היא לעולם לא תתחתן שוב!"

"אז בוא נתערב, חבר, שהיא כן: אתה תהיה עוד מונח מת על מטתך, והיא כבר תבטיח את עצמה למישהו אחר."

"בסדר גמור, אבל איך זה יהיה? אחרי שאמות מה אני אדע? היא יכולה להבטיח, אבל איך אני אדע על זה?"

"אתה תדע, ידידי. רק תשמע עד הסוף את מה שאני אומר. כאשר תחזור עכשיו הביתה תגרום לה לחשוב שאתה מאוד חולה, הולך למות. רק תשכנע אותה שזה המצב וזה בטח יפחיד אותה. 'מה קרה לך?' - היא תשאל - 'היית לגמרי בריא כאשר יצאת מהבית.' ואז אתה תגיד לה: 'אל תשאלי יותר מדי שאלות. אני הולך למות. אני מרגיש את זה. אני לא צריך שום דבר יותר.' ואז היא תגיד: 'בעלי, מה העניינים אתך? אתה רוצה שאזמין רופא או אביא לך משהו שתתחזק?'

'לא, אשה, אין טעם שתלכי לרופא. אני מרגיש שאני הולך למות!'

'אז אולי שארוץ להביא כומר לוידוי. שמע, אולי להכין לך משהו, איזה תה טוב או קפה או כל מה שתרצה?'

'אל תכיני שום דבר, רק תציעי לי את המטה שאוכל לשכב ותורידי לי את המגפיים כי אין לי כוח לחלוץ אותם.'

או, ידידי, כמה שהיא תהיה מזועזעת. רק המחשבה שהיא הולכת לאבד את האהוב שלה תשבור את לבה. אבל היא תחלוץ לך את המגפיים ותסדר לך את המטה כמו שתאמר לה. ואתה תשכב ותגיד לה:

'אשה, במקום להציע לי אוכל תרוצי ותקראי לחבר שלי שיבוא מיד כדי שישמע את הבקשה האחרונה שלי ואת הצוואה שלי. אין לנו ילדים וכאשר אני אמות את תישארי לבד. הקרובים ייקחו את כל מה שיש לנו. תקראי לחבר שלי שיהיה עד, כי הוא תמיד היה הכי בסדר אתנו.'

ואז", הוא אמר, "כאשר היא תרוץ לחפש אותי, אתה תעשה את עצמך כאילו אתה מת. את כל היתר תשאיר לי."

"בסדר, אז תגיד לי אם כך מה ההתערבות?"

"אם אשתך לא תבטיח להתחתן עם מישהו אחר בזמן שאתה שוכב על ערש מותך, אתה תדע את זה, כי אתה רק תתחזה למת; במקרה כזה אני אעזוב את הבית שלי יחף עם כותנתי לעורי ואתן לך כל מה שיש לי, האדמה שלי והבקר שלי והבתים שלי, כל דבר."

"טוב, שותף" אמר הצעיר, "במקרה שאתה תנצח, גם אני אשאיר לך את האדמה שלי והבקר שלי וכל מה שיש לי."

וככה נערכה ההתערבות. הם לחצו על זה ידיים ובעל האכסניה חתם על זה. ההתערבות נעשתה והם יצאו החוצה, כל אחד לבית שלו.

בינתיים, האשה הצעירה שחיכתה לבעלה, הייתה מודאגת מזה שהוא מאחר ותהתה איפה הוא יכול להיות, כי בפעמים הקודמות הוא נהג לחזור מוקדם מהכנסייה. היא יצאה כמה פעמים אל השער והסתכלה אם הוא כבר חוזר. הארוחה הייתה מוכנה, מצפה לו כשיחזור, אבל שום דבר - הוא לא הגיע. היא יצאה החוצה פעם שנייה ופעם שלישית ובסוף ראתה אותו מרחוק צועד לאט לאט, בקושי מצליח לשים רגל אחת לפני השנייה.

אלוהים, מה קרה לו? - היא חשבה - מה לא בסדר אתו? בדרך כלל הוא צועד כמו פרש. יכול להיות שהוא שיכור, אבל הוא לא רגיל להשתכר, הוא בטח חולה.

היא לא חיכתה שהוא יגיע אל השער. היא רצה קדימה לפגוש אותו. היא רצה אולי עד הבית השלישי ברחוב.

"הו, יקירי, מה קרה לך? למה אתה הולך כל כך לאט?"

"עזבי, אשה, אני אגיד לך כשנגיע הביתה - אם רק אצליח לעשות את זה, אבל אני לא מאמין שאני אוכל."

האשה הצעירה נחרדה: "מה קרה לך?"

הם נכנסו לבית.

היא אמרה לו: "מה להביא לך? משהו לשתות?"

"אני לא צריך שום דבר." הוא אמר.

"בוא, אכין לך כוס קפה טוב או תה. זה תכף יהיה מוכן. מה אתה מעדיף?"

"אל תציעי לי שום אוכל ושום שתייה, רק תסדרי לי את המטה שאוכל לשכב ותעזרי לי לחלוץ את המגפיים."

האשה המסכנה חלצה לו את המגפיים, אבל היא כל כך בכתה; היא בקושי ידעה מה היא עושה.

"אוי, בעלי, תגיד לי בבקשה למי לרוץ, לכומר, לרופא. את מי להביא לך ראשון?"

"אני לא צריך כומר או רופא, כי אני יודע שאני הולך למות עכשיו. יותר טוב שתרוצי לקרוא לחבר שלי שיבוא לפה."

"אוי, יקירי, מה הוא יוכל לעשות? הרופא יוכל לעזור לך."

"תשמעי, יקרה שלי, אני רוצה לכתוב צוואה ושהוא יהיה עד."

"אלוהים" בכתה האשה, "אתה הולך לעזוב אותי, אתה לא סתם צוחק עלי, אלוהים, אוי אלוהים!" היא התחילה לקונן.

"יקרה שלי," הוא אמר, "אל תבכי. רוצי מהר כדי שאספיק לתת צוואה כל זמן שאני עוד מסוגל לדבר. אין לנו ילדים, אז כשאני אמות הקרובים עלולים לזרוק אותך החוצה ולקחת ממך את המשק ואת כל הרכוש."

האשה קמה ורצה לבית של החבר הוותיק, כשהיא בוכה בכי תמרורים כל הדרך. כשפתחה את השער מצאה אותו מולה.

"מה העניינים, שכנה? למה את בוכה? מה קרה לך?"

"אוי, אל תשאל, רק בוא מיד, בבקשה, בעלי קורא לך!" היא אמרה.

"למה הוא קורא לי? רק עכשיו חזרתי אתו מהכנסייה."

"אלוהים, יכול להיות שלא נגיע בזמן למצוא אותו בחיים. הוא רוצה למסור צוואה. הוא קורא לך להיות עד, כי אתה תמיד נהגת אתנו ביושר."

"מסכן, החבר הוותיק שלי. אני בקושי מאמין שזה קורה. הלכנו הביתה יחד. לא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות לו."

"אני לא נשארת לחכות לך." אמרה האשה, "אני מוכרחה לרוץ הביתה לראות מה שלומו."

האשה טסה הביתה, נכנסה לחדר ומצאה את בעלה שוכב על גבו בעיניים עצומות. היא רצה וגחנה מעליו:

"בעלי, אהובי, תפקח את העיניים, החבר שלך מגיע!"

הוא לא השיב.

"מה קרה לך? אתה לא מת, נכון?" יללה האשה, "למה אתה לא מדבר?"

טוב, האיש לא פקח את עיניו. היא מששה את החזה שלו – הוא לא נשם.

אוי, אלוהים, הבעל שלי מת!"

היא בכתה ובכתה בלב שבור. למה שלחת אותי החוצה? עכשיו לא הייתי כאן כשאתה מתת!"

בדיוק באותו רגע הופיע החבר בפתח:

"אלוהים, אלוהים, תפתח את העיניים, תדבר אל החבר הוותיק שלך! הוא כל כך אוהב אותך, ועכשיו אתה לא תגיד לו אף מלה."

האיש ניגש למיטה ואמר: "נו, מה העניין, חבר? תגיד משהו, למה שלחת לקרוא לי? באתי כמו שביקשת."

אבל הוא לא ענה. החבר לקח לו את היד, בדק את הדופק ועשה פרצוף עצוב.

"מה קורה, שכן? יכול להיות שהוא מת?"

"טוב, אני חושב שכן, יקירתי. בעולם הזה הוא כבר לא ידבר אתנו. זה בטוח."

האשה זרקה את עצמה על בעלה, בוכה, מנסה לנענע אותו, לעורר אותו, אבל הכל לשווא.

"תשמעי, שכנה" אמר החבר, "אל תבכי כל כך. הוא לא יחזור יותר לחיים. ברגע שאדם מת הוא מת. מוטב שתביאי לי תער שאוכל לגלח אותו, ואת תלכי להביא קצת מים, כי צריך לרחוץ אותו."

אבל האשה בכתה ובכתה. מה יהיה עליה עכשיו? היא לא זזה ממנו.

"איך הוא יכול היה לעזוב אותי כשנשאר לנו עוד הרבה לחיות יחד, לעבוד יחד? למה הוא בחר ללכת למקום שאני לא יכולה להצטרף אליו!" היא המשיכה לבַכות אותו בקול כל כך חזק עד שצעקותיה הדהדו בכל הבית.

ואז אמר האיש: "תשמעי, שכנה, אל תבכי. מוטב שתמהרי להלביש את הגופה כל זמן שהיא חמה. ברגע שהיא תתקשה לא נוכל לעשות את זה. תדאגי להדליק אש ולחמם מים כך שאוכל לרחוץ אותו בזמן שאת מכינה את ערש המוות.

האשה המסכנה יצאה מהחדר להביא סדינים וכריות שבת מהארון, אבל המשיכה לבכות כל הזמן. האיש התחיל לגלח את הגופה והאשה צעקה עליו שיעשה את זה בזהירות. שלא ימשוך את הזקן של בעלה.

"אוי, יקירתי" הוא אמר, "הוא כבר לא יכול להרגיש יותר כאב."

ואז, ברגע שערש המוות היה מוכן והמת נרחץ והולבש, הם הניחו אותו עליו, אבל האשה המשיכה להתאבל.

"אהובי, בעלי היפה, לא היה עוד אחד יפה כמוך וטוב לב כמוך בעולם כולו. אפילו פעם אחת בחיים הוא לא סטר לי, אחרת לא הייתי מתאבלת עליו כל כך." היא אמרה, "הוא לא עשה את זה אפילו כשגער בי והתרגז עלי."

אחרי כמה זמן אמר החבר: "שכנה, תקשיבי, תפסיקי לילל, או שאצטרך לעזוב אותך. את צריכה להחליט בקשר לכל הפרטים של הלוויה. תלכי לכנסייה לוודא שיצלצלו בפעמונים, תמצאי אנשים שיחפרו את הקבר ותלכי לעיר לקנות את כל מה שצריך לטקס. יש הרבה דברים שצריך לעשות, ואת, כל מה שאת עושה זה להתייפח ולבכות, ואם אני אעזוב אותך, מה תעשי?"

"אוי, בבקשה, אל תשאיר אותי לבד! מי עוד יוכל לעזור לי?"

"זה בדיוק מה שאני אומר. צריך להזעיק את הכומר ולהודיע לו שבעלך מת, שישמיע את צלצולי המוות, ומי ידאג לזה אם לא אני? בואי נחליט מי ילך העירה לערוך את הקניות. אנחנו זקוקים לארון מתים, לתכריכים ולנרות. על מי את יכולה לסמוך? במי את יכולה לבטוח בקשר לכסף אם לא עלי?"

"בעלי אמר אותו הדבר, שאתה היית תמיד הכי ישר אתנו." אמרה האשה הצעירה.

"אבל תקשיבי, שכנה" אמר האיש, "אני רוצה להחליף אתך מלה לפני שמישהו מגיע. אני רוצה לדבר אתך ביחידות."

"אז תדבר, חבר, מה אתה רוצה להגיד?"

"טוב, שכנה, מה שאני רוצה להגיד זה שאנו מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן. הסתדרנו טוב כשאשתי הייתה עדין בחיים. את יודעת בעצמך שלא היינו שותים אפילו כוס שנפס, אחד בלי השני." הוא אמר, "כבר אז חשבתי לעצמי, אלוהים, כמה אני מחבב את השכנה הזאת. אף על פי שאשתי הייתה טובה גם, ויפה, ואהבתי אותה, לעתים קרובות חשבתי שאם, ברצון האל, החבר שלי ימות ואשתי תמות גם כן, לא ארצה אף אחת אחרת חוץ ממך. אף אחד לא ידע את זה, אני רק אמרתי את זה לעצמי. ועכשיו, את רואה מה עובר עלינו; בת זוגי מתה וכך גם בן זוגך. אז אני רוצה לבקש ממך לבוא להיות אשתי; עברה כבר שנה מאז שהתאלמנתי. כאילו הלב שלי אמר לי מראש שיבוא יום וגם את תישארי לבדך. למה, את לא יכולה להישאר לבדך, את חייבת להתחתן - החווה גדולה, היא זקוקה לגבר."

האשה אמרה לו: "אוי, שכן יקר שלי, אל תגיד דברים כאלה – שאני אצטרך להתחתן עוד פעם, שאני אקבור את בעלי האהוב עם המחשבה שאנשא שנית. לעולם לא, לא אני, כי לעולם לא אוכל למצוא גבר כמו שהאיש שלי היה, אדם טוב כמו שהוא היה. אין עוד אחד כמוהו בעולם כולו."

"אה, אבל יש," אמר החבר, "אשתי הייתה טובה גם, אבל היה עלי לשכוח אותה, כי אדם מת לעולם לא יחזור שוב לחיים. ואני לא אומר שאת צריכה להתחתן אתי תכף ומיד. זה בסדר שתתאבלי על בעלך, אפילו שלושה חודשים – הוא היה אדם כזה טוב – ואני אחכה לך." הוא אמר, "אני רק רוצה לשמוע אותך אומרת שתתחתני אתי, שתהיי אשתי. הלב שלי יטה אז הרבה יותר לעזור לך. את מבינה, את צריכה מישהו שיערוך את הקניות בעיר." הוא אמר, "מישהו שידאג לכסף שלך, מישהו שאת יכולה לסמוך עליו, כמוני."

והוא המשיך: "אנחנו חייבים לקנות אוכל ותכריכים ללוויה, אנחנו מוכרחים לערוך קניות. את יכולה לתת לי בערך שלושת אלפים פורינט (סוג מטבע). אין לך מה לפחד, אני לא אחביא את זה, אבל," הוא אמר, "רק אם תגידי לי, אפילו במלה אחת שתהיי אשתי וצעירה כפי שאת, לא תעבירי את חייך בבדידות."

האשה חשבה זמן מה ואז אמרה: "טוב, שכן, אני אשא בעול ככל שאוכל לשאת, אבל יבוא יום שבו אהיה חלשה יותר ואז אצטרך שיהיה מישהו לצדי, כן, אני אתחתן אתך," היא אמרה, "אבל, לא מיד. שלושה חודשים אני אתאבל עליו."

"זה מה שאני אומר." אמר האיש.

אז ההסכמה הפורמאלית ניתנה, היא התחייבה לבוא אתו בברית הנישואין.

"תגידי, שכנה, את בטוחה שתתחתני אתי?" שאל האיש.

"בטח. אם אמרתי, אני אקיים."

"טוב אז אם כך, אני חייב להגיד לך משהו נוסף, כך שלא תבואי אלי בטענות שאם היית יודעת, לא היית מבטיחה."

"מה אתה רוצה לומר, שכן? על מה אתה חושב?"

"אני אגיד לך," הוא אמר, "יש לי בעיה בחלקים הצנועים שלי שאני מרטיב את המטה כל לילה."

האשה נבוכה כשהיא שמעה את זה ממנו.

היא אמרה: "אל תדאג, שכן, זה בכלל לא חשוב. האיש שלי אפילו שיחרר מטען במיטה."

האיש המת לא יכול לשאת זאת יותר. הוא התיישב על ערש המוות ואמר: "לשחרר מטען במיטה? מתי עשיתי את זה? איך את יכולה לומר דבר כזה?"

החבר התפרץ בצחוק:

אתה רואה, ידידי," הוא אמר, "מי צדק אם כך?"

"איך את יכולה לומר שחרבנתי במיטה? אפילו פעם אחת בחיים, אפילו כאשר הייתי שיכור, לא עשיתי דבר כזה! אפילו לא השתנתי במיטה! זה מידת ההגינות שלך אתי? את מאשימה אותי בדברים כאלה אחרי מותי?"

"ידידי," אמר החבר, "תפסיק לריב – ישמרנו האל מרגשות רעים. רק תזכור מה שאמרתי לך – שאסור לך לבטוח באשה לגמרי."

טוב, חבר, איך מישהו יכול לסבול את זה?" אמר האיש המת, "את רואה, אשתי, למה גרמת? עכשיו אנחנו צריכים לעקור מהבית שלנו. לא נשאר לנו שום דבר על השם שלנו."

"לא, ידידי." החבר שלו אמר, "אני לא רוצה את מה ששיך לך. תישארו איפה שאתם. כל מה שרציתי היה להראות לך שזה לא טוב לסמוך לגמרי על אשה ולתת לה לדעת שאתה סומך עליה. זה יקלקל אותה."

הם נשארו אם כך בבית שלהם, סלחו אחד לשני והמשיכו לחיות יחד, אבל שוב לא היו להם חיים כל כך מאושרים כמו שהיו להם קודם. מאותו זמן היו להם תמיד טענות אחד על השני. זה מה שגרם להם החבר שלהם.