לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 50


שם הסיפור:

בתו של מלך ארץ תחת-גל

בליל שלג חורפי שבה חבורת הפייאנה ממסע ציד, ובחצות הלילה שמעו הם קול נקישה על דלתם, ושם בפתח ניצבה אשה פרועה למראה ומכוערת, ושערה משתלשל עד עקביה. היא ניגשה למקום משכבו של פין וביקשה ממנו שיניח לה להיכנס מתחת לשולי שמיכתו. אך בראותו אותה כה מוזרה ומכוערת ומראה כה פרוע, סרב לעשות כן. היא צעקה בקול ואז ניגשה למשכבו של אויסין וביקשה ממנו כי ייתן לה מחסה תחת שולי שמיכתו. אך אויסין סרב אף הוא. ושוב זעקה האשה זעקה גדולה ומרה והמשיכה הלאה למקום בו שכב דיארמייד.

"הנח לי להיכנס" אמרה, "תחת שולי שמיכתך."

דיארמייד הביט בה ואמר: "את מוזרה למראה, פרועה ומכוערת, ושיערך גולש עד עקביך, אך עם כל זאת בואי אלי."

היא נכנסה על כן אל מתחת לשולי שמיכתו.

"הו דיארמייד," אמרה לו אז, "נדדתי על פני ים ואוקיינוס במשך שבע שנים, וכל אותה עת לא מצאתי מחסה בשום לילה עד ללילה הזה. קרב אותי עתה אל האש שבאח כדי שאחם את עצמי."

הנה כי כן קרב אותה דיארמייד אל האח, וכל בני הפיאנה שהיו ישובים שם נסו משם בראותם את גודל כיעורה ואת מראה האיום.

לא חלפה עת רבה מרגע שקרבה היא לאח והנה פצתה היא את פיה ואמרה: "הנח לי עתה להתכנס עמך יחדיו תחת חום שמיכתך."

"מרבה את לדרוש." אמר דיארמייד, "תחילה ביקשת רק לשכב תחת שולי השמיכה, ואז קרבת ובאת אל האח, ועתה מתאווה את להחם גופך בגופי תחת שמיכתי. אך עם כל זאת יכולה את לבוא."

היא נכנסה על כן אל מתחת לשמיכתו, והוא הותיר קפל שמיכה בינו לבינה, אך לא חלף זמן רב והוא הביט בה, ומה שנגלה לעיניו היה נערה צעירה יפת תואר שוכבת לצידו שקועה בשינה.

הוא קרא לכל יתר בני החבורה ואמר להם: "כלום אין זו האשה היפה ביותר שנראתה אי פעם?"

"אכן כזו היא." אמרו, והם שבו וכיסוה ולא העירוה משנתה.

אך לאחר זמן מה חגה הנערה על משכבה ואמרה: "האם עודך ער, דיארמייד?"

"עודני ער." השיב לה.

"היכן מבקש היית לראות ניצב את הבית המושלם ביותר שנבנה אי פעם?" שאלה.

"שם למעלה במעלה הגבעה, לו הייתה הבחירה בידי." השיב לה, ואז שקע בשינה.

ועת עלה השחר נכנסו לבית שניים מאנשי הפיאנה וסיפרו שאך זה עתה נגלה לעיניהם בית גדול במעלה הגבעה במקום שקודם לכן לא היה בו שום בית.

"התעורר וקום על רגליך, דיארמייד." אמרה אז האשה המוזרה, "אל תמשיך להשתרך על משכבך, ותחת זאת מהר ועלה למעלה אל ביתך ותלה בו את מבטך."

הוא הציץ על כן החוצה וראה את הבית הגדול שניצב שם מוכן למענו, ואז אמר: "אלך לשם אם תצטרפי אלי."

"זאת אכן אעשה," אמרה, "אם תבטיח לי שלא להזכיר לי שלוש פעמים איך נראיתי בעת שנגליתי לך לראשונה."

"לעולם לא אומר לך כזאת." אמר דיארמייד.

אל הבית עלו הם אז, והוא היה מוכן לקראתם עם מזון ומשרתים, וכל דבר שאך ביקשו לעצמם.

שלושה ימים שהו שם וככלות שלושת הימים אמרה לו: "עתיד אתה להתעצב אל לבך על שום שנמצא אתה הרחק ממרעיך, חבורת הפיאנה."

"אינני עצב כלל." השיב דיארמייד.

"מוטב לך לשוב אליהם, ומזונך ומשקך לא יפלו בטיבם ממה שהם כעת." אמרה לו.

"ומי ישגיח על כלבת הצייד שלי ושלושת גוריה, אם אלך?" שאל דיארמייד.

"אל תחשוש להם." השיבה.

וכשומעו זאת, נפרד ממנה וחזר אל הפיאנה, וקבלת פנים נאה ציפתה לו, אך עם כל זאת לא היו הם כה מרוצים והם קינאו בו במידת מה, בדיארמייד, על שזכה לאותה בית גדול ולאהבתה של האשה שהם עצמם דחו.

והנה, אשר לאשה – זמן לא רב לאחר שהלך דיארמייד לדרכו, יצאה היא החוצה לשעה קלה, ושם ראתה היא את פין, בנו של קוֹמְהֵיְיל, צועד לקראתה, והיא ברכה אותו לשלום.

"האם ברצונך להציק לי, מלכה?" שאל.

"כלל וכלל לא," השיבה, "התכבד והיכנס ולגום כוס יין בחברתי."

"אעשה כן, אם תעתרי לבקשתי."

"איזו משאלה היא זו שלא תקבלנה?" שאלה היא.

"זו אשר אני מבקש ממך, אחד הגורים של כלבת הצייד של דיארמייד."

"אין זו בקשה גדולה לבקש," השיבה לו, "בחר לך מביניהם כל גור שתבחר ותוכל לקחתו עמך."

הוא נטל על כן אחד מהגורים ונשא אותו עמו.

עם רדת הלילה שב דיארמייד אל הבית, וכלבת הצייד שלו פגשה אותו על סף הבית והשמיעה קול יללה בראותה אותו. הוא הסתכל על הגורים, ונוכח לדעת שאחד מהם נעלם.

כעס תקף אותו והוא אמר אל האשה: "לו היית מעלה על דעתך כיצד נראית בשעה שהנחתי לך לבוא אלי, ושערך משתלשל עד עקביך, לא היית מוסרת את הגור."

"לא היה עליך לומר זאת, דיארמייד." אמרה לו.

"אני מבקש את סליחתך על שאמרתי זאת." השיב לה דיארמייד, והם סלחו זה לזה ובילו את הלילה בבית.

כשהאיר הבוקר שב דיאמיד אל מרעיו, ולאחר שעה קלה ראתה היא את אויסין צועד לקראתה. היא בירכה אותו לשלום והזמינה אותו להיכנס לבית, והוא אמר שיעשה זאת אם תיאות לבקשתו, ומה היה הדבר שביקש אם לא אחד מן הגורים של כלבת הצייד.

היא נתנה לו על כן אחד מן הגורים הנותרים, והוא נשאו עמו. וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והיא יללה פעמיים. והוא ידע שגור נוסף מגוריה נעלם ואמר לכלבה ולאשה שניצבה שם: "לו הייתה זוכרת כיצד נראתה בעת שבאה אלי, היא לא הייתה מניחה לגור להילקח מכאן."

ביום הבא הלך הוא שוב אל חבורת הפיאנה ולאחר שהלך ראתה האשה את קאוליט צועד לקראתה, והוא לא הסכים לקבל מידה משקה בטרם תבטיח לו את הגור שנותר, כמו שנהגה בכל האחרים.

וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והשמיע שלוש יללות; האיומות ביותר שנשמעו אי פעם. חרון עז תקף אותו בראותו שכל הגורים נעלמו ואינם, והוא אמר בפעם השלישית: "לו הייתה האשה הזו זוכרת כיצד נראתה כאשר מצאתיה, ושערה משתלשל מטה עד עקביה, לא הייתה מניחה לגור להיעלם."

"הו דיארמייד, מה חושב אתה שיקרה לאחר שאמרת זאת?" אמרה.

הוא ביקש אז את סליחתה וחשב להיכנס אל הבית, אך באותו רגע נעלם הבית ועמו גם האשה, ועל האדמה הערומה התעורר הוא ביום המחרת. צער תעז תקף אותו אזי, והוא גמר אומר בנפשו כי יחפש אותה בכל מקום עד אשר ישוב וימצאנה.

הוא יצא על כן לדרך ועבר בעמקים הנידחים והדבר הראשון שראה היה כלבת הצייד שלו שוכבת מתה. הוא העמיס אותה על שכמו בשל אהבתו אליה שכן לבו לא מלאו לעוזבה שם. ולאחר זמן מה פגש ברועה בקר ושאל אותו אם ראה אשה עוברת בדרך.

"ראיתי אשה עוברת כאן בבוקר יום אתמול והיא צעדה במהירות." השיב רועה הבקר.

"לאן היו מועדות פניה?" שאל דיארמייד.

"היא צעדה במורד השביל הזה היורד אל הגדה, ושוב לא שבתי לראותה." אמר.

הוא המשיך על כן בשביל היורד אל הגדה עד אשר לא יכול היה יותר להמשיך, ואז ראה ספינה. והוא נשען על כת חניתו ובדילוג קליל עלה עליה, והספינה המשיכה הלאה בדרכה עד בואה ליבשה, ואז ירד ממנה, שכב למרגלות גבעה אחת ושקע בשינה.

וכאשר התעורר שוב לא נראתה הספינה.

"חבל שנתקעתי כאן," אמר, "שכן איני רואה כל דרך לשוב ולצאת."

אך לאחר שעה קלה ראה סירה קרבה, ואיש משיט אותה, והוא ירד למטה ונכנס אל הסירה והביא עמו את כלבת הצייד. והסירה הפליגה על פני הים, ואז המשיכה מטה וצללה לתוכו. ודיארמייד, בצללו עמה מצא עצמו על פני מישור והוא צעד עליו, ולא עת רבה חלפה והנה ראה טיפת דם. הוא נטל אותה עמו בתוך מפית. "כלבת הצייד איבדה זאת." אמר, ולאחר שעה קלה שב ומצא טיפה נוספת ובעקבותיה עוד אחת, ואת כולן הניח במפית שלו. ולאחר מכן ראה אשה מלקטת קנים בבהילות כאילו יצאה מדעתה.

הוא פסע לקראתה ושאל אותה מה חדשות בפיה.

"לא אוכל להשיב לך בטרם אאסוף את הקנים." אמרה.

"אמרי לי אותן בעודך מלקטת אותם," אמר דיארמייד.

"אני נחפזת מאוד." השיבה.

"מהו המקום שאנו נמצאים בו?" שאל דיארמייד.

"זוהי ממלכת תחת-גל, הארץ שמתחת לגלים." אמרה היא.

"ואיזה שימוש תעשי בקנים לאחר שתסיימי ללקטם?"

"בתו של מלך תחת-גל שבה לביתה." אמרה, "שבע שנים שרויה הייתה תחת כישוף ועתה היא חולה אנושה, וכל הרופאים נאספו יחדיו ואיש מהם אינו יכול להיטיב את מצבה. ומשכב קנים הוא הדבר שהיא חושבת אותו כמועיל ביותר לבריאותה."

"כלום תראי לי היכן היא בת המלך?" אמר דיארמייד.

"אעשה זאת." השיבה האשה, "אני אניח אותך בתוך צרור הקנים, אכרוך את הקנים מתחתיך ומעליך ואשא אותך אליה על גבי."

"זהו דבר שאין בידך לעשות." אמר דיארמייד.

אך היא שמה את הקנים סביבו והעמיסה אותו על גבה, וכאשר הגיעה אל חדרה של הנסיכה, שמטה את הצרור למרגלותיה.

"הו צא וקרב אלי." אמרה בתו של מלך תחת-גל, ודיארמייד קרב ובא אליה, והם אחזו איש ביד רעותו ועלזו בשמחת הפגישה.

"שלושה חלקים ממחלתי הִרפו ממני עתה." והיא הוסיפה ואמרה: "אך טרם החלמתי, כיוון שבכל פעם שחשבתי עליך, דיארמייד, בעת מסעי, איבדתי טיפת דם מלבי."

"שלוש טיפות דמך צרורות הן כאן במפית שבידי." אמר דיארמייד.

"הן לא יועילו לי כיוון שאין בידי את הדבר שאני רוצה בו יותר מכל דבר אחר בעולם, וזה הדבר שלעולם לא אזכה להשיגו." אמרה.

"מהו הדבר?" שאל דיארמייד.

"זהו דבר שלעולם לא תשיגו, לא אתה ולא שום אדם אחר בעולם," אמרה, "כיוון שכל מי שניסה להשיגו עד היום, נכשל."

"גם אם נמצא הוא בקצווי תבל, אשיג אותו למענך." אמר דיארמייד.

"אלו הן שלוש לגימות מן השיקוי הנמצא בספלו של מלך מַאג-אַן-יוֹנְגָנֵיְד, בערבת-הפלא", אמרה, "ואיש לא עלה ולא יעלה בידו להשיגן."

"אמרי לי היכן אוכל למצוא את הספל," אמר דיארמייד, "כיוון שאין איש עלי אדמות אשר יוכל למנוע בעדי מלהשיגו."

"ארץ זו שוכנת לא הרחק מגבול ממלכתו של אבי," אמרה, "אך נהר קטן חוצץ ביניהן, ויהיה עליך לשוט בספינה על הנהר הזה שנה ויום כשהרוח נושבת בגבך בטרם תגיע לערבת-הפלא."

דיארמייד שם אז לדרך פעמיו. הוא הגיע אל הנהר הקטן וחש בטוב בעודו מהלך על גדותיו, אך לא ראה דרך לצלוח אותו. אך לבסוף ראה ברנש אדמוני נמוך קומה ניצב באמצע הנהר.

"אתה נמצא בין המיצרים, דיארמייד, נכדו של דּוּיִבֶּן." אמר, "קרב הלום והנח רגלך על כף ידי, ואני אעביר אותך."

דיארמייד עשה כפי שהורה לו והניח את רגלו על כפו של הברנש האדמוני, והלה העביר אותו אל צדו השני של הנהר.

"הולך אתה אל מלך ערבת-הפלא, כדי לשאת משם את ספלו" אמר לו, "ואני עצמי אלך עמך."

הם המשיכו בדרכם עד בואם אל טירתו של המלך. ודיארמייד קרא בקול כי ישלח אליו את הספל או לחילופין ישלח אליו את לוחמיו להתמודד אתו.

לא הספל נשלח אליו כי אם שני גדודי לוחמים שכל אחד מהם מנה שמונה-מאות איש. ולאחר שלוש שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז נשלחו שני גדודים שכל אחד מהם מנה תשע-מאות לוחמים מעולים אף יותר, ולאחר ארבע שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז יצא המלך עצמו וניצב בשער הגדול ואמר: "מאין הגיע לכאן האיש אשר הביא חורבן על ממלכתי כולה?"

"זאת אומר לך," השיב, "אני הוא דיארמייד, מבני חבורת הפיאנה אשר באירלנד."

"חבל שלא שיגרת אלי שליח למסור לי זאת," אמר המלך, "שאז לא הייתי מגיר לשווא את דם לוחמי, שכן שבע שנים לפני בואך לעולם, נאמר בנבואה כי תבוא להשחיתם. ומהו הדבר שאתה מבקש ממני עתה?" שאל.

"ספל הרפואה מידך שלך, הוא הדבר אשר אותו אנוכי מבקש." אמר דיארמייד.

"איש לא קיבל אותו ממני חוץ ממך עצמך," אמר המלך, "אך אקל על עצמי אם אמסרנו לך, בין אם יש בו כוח ריפוי ובין אם אין."

או אז נתן מלך ערבת-הפלא את הספל לדיארמייד, והם נפרדו איש מרעהו. ודיארמייד המשיך בדרכו עד בואו של הנהר, וזה היה הרגע בו נתן דעתו על הברנש האדום, שנשכח ממנו בהיותו בחצר המלך. אך הוא ניצב שם לפניו ונשאו על כף ידו אל צדו השני של הנהר.

"יודע אני לאן מועדות פניך, דיארמייד." אמר, "הולך אתה לרפא את בתו של מלך תחת-גל, אשר לה מסורה אהבתך, ואני אתן לך את הסימנים אשר ינחוך אל הבאר שממנה תיקח את מי המרפא, וכאשר תגיע למקום מושבה של האשה, זה הדבר שיהיה עליך לעשותו: צק את המים אל הספל והוסף אליהם אחת מטיפות הדם ותן לה ללגום ממנו, וכך תעשה גם עם הטיפה השנייה והשלישית ומחלתה תחלוף כליל. אך יש דבר נוסף אשר יחלוף עמה," אמר, "והוא, אהבתך אליה."

"היא לא תחלוף ממני," אמר דיארמייד.

"אהבתך תחלוף ואיננה," אמר האיש, "ומוטב לך שלא תסתיר זאת, כיוון שהיא יודעת, והמלך יֵדע, שאינך הוגה בה יותר מאשר בכל אשה אחרת. ומלך תחת-גל יציע לך עושר רב על שריפאת אותה, אך אתה אל תבקש דבר מלבד ספינה אשר תשא אותך חזרה אל אירלנד. וכלום יודע אתה מי אני?" אמר.

"אינני יודע." השיב דיארמייד.

"אני הוא שליח מן העולם האחר," אמר, "ובאתי לעזרתך כיוון שלבך להוט לבוא לעזרת הזולת."

דיארמייד נהג על כן כפי שהוא הורה לו והביא את המים והספל וטיפות הדם אל האשה, והיא שתתה אותם, ובלגימה השלישית נרפאה כליל. וברגע שנרפאה, נעלמה אהבתו אליה, והוא הפנה לה עורף.

"הו דיארמייד," אמרה היא, "אהבתך אלי חלפה ואיננה."

"אכן כך הוא הדבר." השיב לה.

ואז מילאו צלילי מוסיקה את המקום כולו וחדלו הקינות, כיוון שבת המלך נרפאה. ואשר לדיארמייד – הוא לא הסכים לקבל שום גמול ולא אבה לשהות שם יותר. הוא רק ביקש ספינה שתביא אותו הביתה לאירלנד, אל פין וחבורת הפיאנה.

וכאשר הגיע אליהם, נערכה לו קבלת פנים חמה ועליזה.

הערות:

תרגמתי את הסיפור מתוך ספרה של אוגוסטה גריגורי:

Lady Augusta Gregory, Gods and Fighting Men: The Story of the Tuatha De Danaan and of the Fianna of Ireland, J. Murray, London, 1904.

הספר כולו מופיע באתר של Sacred Texts

http://www.sacred-texts.com/neu/celt/gafm/gafm00.htm

Lady Isabella Augusta Persse Gregory, (1859-1932)

ליידי אוגוסטה גרגורי היא מחזאית אירית שעבדה בשיתוף פעולה עם ויליאם בטלר ייטס וייסדה יחד אתו את התיאטרון הספרותי האירי, שהפך לימים לתיאטרון הלאומי של אירלנד בתיאטרון אביי.

היא קיבלה בצעירותה חינוך פרטי ונישאה בשנת 1880 לסיר ויליאם גרגורי, מושלה לשעבר של ציילון (סרילנקה של היום) וחבר הפרלמנט האירי.

בעקבות עניינה הרב בתרבות ובפולקלור האיריים, פרסמה ליידי גרגורי גם ספר בשם "אלים ולוחמים" העוסק בסיפורים האיריים המסורתיים על חבורת הפיאנה.

מילות מפתח:

אהבה, חיפוש, אירלנד

לסיפור הבא

לסיפור הקודם