מעשה בעשיר מופלג שנשא לו אשה. הכלה שלחה את כל רהיטיה ורכושה לבית חתנה. סבלים הגיעו לבית לסייע במלאכת ההעברה ובין היתר העבירו ראי גדול עשוי מכסף מלוטש בתוך מסגרת עשויה מעץ טיק. הראי היה כה גדול וכה כבד עד שנדרשו ששה אנשים כדי לשאתו. הסבלים נשאו את הראי לאורך הכביש ודרך מטעי התמרים. הראי היה כבד מאוד. היום היה יום קיץ לוהט והסבלים היו עייפים וצמאים.

"הגיעה שעת תפילת הצהריים." קרא אחד הסבלים, "הבה ונלך להתפלל ולאכול ולשתות ונשוב לכאן כדי להעביר את הראי ליעדו כאשר יתארכו הצללים והעולם יהיה קריר יותר."

"איך אפשר להשאיר את הראי פה בין העצים?" אמרו יתר הסבלים, "הראי עשוי מכסף ומישהו עלול לגנוב אותו."

אבל הסבל הראשון אמר: "מי יבוא לכאן בחום היום, ומי יוכל להרים את המראה הכבדה הזאת ולשאתה?"

הסבלים השעינו על כן את הראי כנגד אחד העצים והלכו לדרכם.

והנה עברה שם נערה, וכדרכן של נשים, עצרה כדי להתבונן בעצמה בראי, שכן התפלאה למראה ראי הכסף הניצב סמוך לדרך.

ובעוד היא מביטה במראה, הגיע לשם בחור בשם יוּסֵף. ויוּסֵף הביט בראי והביט בנערה והופתע למצוא ראי מכסף על אם הדרך והופתע עוד יותר למראה הנערה: עיניה דמו לעיני עופרים, לחייה היו כפריחת האפרסק ושפתיה כניצת הוורד, וגופה הלם את מראה פניה שכן היה צנום ומחוטב ומתוק ונאה לעין.

וכך קרה שגם יוּסֵף וגם הנערה התבוננו בראי, ויוּסֵף החל לבכות.

והנערה הסתכלה ביוּסֵף וראתה שהוא בוכה ואמרה לו: "למה אתה בוכה? לפני רגע חייכת."

ויוּסֵף השיב לה: "אני בוכה בגלל שהוא בוכה!"

והוא הצביע על השתקפותו בראי, והנערה ראתה שגם בן דמותו בראי בוכה, והיא צחקה ואמרה: "אבל זה אתה! זה לא מישהו אחר, והוא עושה בדיוק מה שאתה עושה ולכן הוא בוכה כשאתה בוכה!"

אבל יוּסֵף השיב לה: "לא. זה לא כך, למרות שזה שבראי דומה לי כמו אח, הוא אינו אני. כשאני מרים את יד ימיני, הוא מרים את ידו השמאלית, וכשאני מרים את ידי השמאלית, הוא מרים את ידו הימנית. ובעוד שאני מוסלמי, הוא נמנה על הבלתי-מאמינים שכן על הפגיון שאני נושא בחגורתי רשום שמו של אללה באותיות כסף בעוד שעל הפגיון שלו יש כתובת בכתב מאגי שאין לו משמעות בעיני מי שאינו בקי בענייני כישוף. בן דמותי שבראי אוכל, בניגוד למנהג כשהוא משתמש בידו השמאלית, בעוד שבידו הימנית הוא משתמש למטרות שאדם מן השורה עושה אותן ביד שמאל. צר לי שבחור שכה דומה לי שרוי בבורות ובטעות וצר לי לראות אותו בוכה."

הנערה שקלה את דבריו ואמרה: "אם תחדל מבכי, גם הוא יחדל."

אבל הבחור בכה עוד יותר ואמר: "אין זה כך ואני חושב שאני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה שבראי, שדומה לך כמו אחות, אף על פי שלך יש נקודת חן על הלחי השמאלית, בעוד שלה יש נקודת חן דומה על הלחי הימנית."

והנערה הביטה בראי ואמרה: "למה אתה חושב שהוא רוצה לנשק אותה?"

ויוּסֵף השיב: "ראי איך הוא מגניב לעברה מבטים. ראי את מבט האהבה הנשקף מעיניו. ראי איך ידו השמאלית מתגנבת לעברה!"

אבל הנערה אמרה: "למה אתה כורך את ידך סביבי?"

ויוּסֵף השיב לה: "אני עושה זאת רק כדי לשמח את הנערה והבחור שבראי ולהפוך אותם למאושרים. כלום היית רוצה להעביר את ימיך בתוך ראי? הבה ונביא להם מעט אושר כל עוד אנו יכולים."

והנערה הביטה בראי וראתה שהבחור שבראי הפסיק לבכות והוא נראה הרבה יותר מאושר מאשר לפני כן, והנערה שבראי גם היא נראתה מאושרת.

אבל יוּסֵף המשיך ואמר: "הבחור שבראי עדין לא ממש מאושר, ואני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה הזאת, אך הוא אינו יודע איך מנשקים. מדוע שלא ניתן לו שיעור בענייני נשיקות ונראה אם הוא מהיר תפיסה, שכן כאשר אני מקרב אותך אלי, הוא נלחץ אל הנערה בת דמותך שבראי ומקרב אותה אליו, אבל היא מסתכלת לכיוון שלנו במקום להסתכל עליו. אני אראה לו אם כך איך להניח עליה את ידו השנייה כדי לגרום לה שתהפוך פניה אליו. ראי איזה תלמיד מוכשר הוא! הוא תפס את העניין מיד ועכשיו הוא עומד לנשק לה כמו שצריך."

ויוּסֵף המשיך במלאכת ההוראה שלו והתפעל מהמיומנות של תלמידו. והוא שאל את הנערה לשמה, והיא אמרה לו ששמה נוּרָה, והנה החלו הצללים להתארך, הערב ירד והם שמעו את קול פסיעותיהם של הסבלים המתקרבים ונפרדו זה מזה לשלום.

אבל יוּסֵף הלך לאביו וביקש שישיאו לו את נורה לאשה. שליח מטעם האב יצא לבית הוריה של נורה והסדיר את כל התנאים.

וכאשר נשא יוּסֵף את נורה לאשה הוא הציב בחדרם מראת כסף מלוטשת ומבריקה ואמר לה: "אנחנו חייבים לדאוג לכך שהתלמידים שלנו בראי לא ישכחו את לקחם וילמדו מאתנו עוד דברים רבים נוספים באומנות האהבה."

ונורה הביטה בראי וראתה ששניהם, גם הבחור וגם הנערה שבראי היו מאושרים לאין שיעור ולא בכו כלל.