שם הסיפור:

עורב ולוויתן

ממש בתחילתו של הזמן עשה עורב את העולם. עורב היה גם אל וגם ציפור שבתוכה אדם. לאחר שעורב ברא כל דבר, הוא החליט להישאר על פני האדמה. הוא אהב את בני האדם ואת החיות. הוא היה סקרן ורצה לדעת כל מה שניתן היה לדעת על אודותם. אף על פי שעשה את העולם, הוא לא ידע כל דבר שניתן היה לדעת עליו.

עורב אהב לחתור בקייק שלו אל מרחבי הים. יום אחד ראה עורב לוויתן גדול. הוא אמר: "תמהני איך נראית כרסו של הלוויתן מבפנים."

עורב חיכה עד שהלוויתן פיהק. כאשר היה פיו פעור לרווחה, חתר עורב ישר פנימה. הוא קשר את הקייק שלו לאחת משיניו של הלוויתן והתחיל ללכת אל מעמקי גופו של הלוויתן. פיו של הלוויתן נסגר מאחוריו וחשיכה השתררה. עורב שמע קול שדמה לקולו של תוף או של רעם מרוחק. הוא צעד עד שהגיע לכרסו של הלוויתן. העצמות הלבנות של צלעות הלוויתן התרוממו סביבו כמו עמודי שנהב.

באמצע בטנו של הלוויתן ראה עורב נערה יפיפייה רוקדת. לרגליה ולידיה היו מחוברים מיתרים שנמתחו אל לבו של הלוויתן. עורב חשב: "היא כל כך יפה. הייתי רוצה להוציא אותה מתוך הלוויתן הזה ולשאת אותה לאשה."

הוא פנה אליה על כן בדברים: "אני עורב. אני עשיתי את העולם. האם תבואי אתי אל העולם ותהיי לי לאשה?"

הנערה השיבה: "עורב, אינני יכולה לעזוב את הלוויתן. אני הנני הלב והנשמה של הלוויתן. אבל אם רצונך להישאר כאן ולארח לי לחברה, יגרום לי הדבר לחוש מאושרת."

עורב השליך אחורה את מקורו בחושפו את פניו האנושיות. הוא גלגל אחורה את כנפיו וישב כשידיו על ברכיו. הוא צפה בנערה בעת שחוללה.

כאשר רקדה במהירות, דאה הלוויתן במים. כאשר האטה את מחולה צף הלוויתן נינוח. עד מהרה החלה הנערה להאט את ריקודה עד שעצרה מנוע ועיניה נעצמו. עורב חש רוח קרירה מן העולם נושבת מבעד לקילוח המים של הלוויתן. הוא שב והרהר באפשרות לקחת את הנערה אתו אל העולם. הוא חש תשוקה אנושית ושכח את מה שאמרה לו.

עורב שב ומשך את מקורו על פניו וכיסה את זרועותיו עם כנפיו. הוא אחז בחוזקה בנערה. הוא שמע את המיתרים פוקעים בעת שעף אתה אל מחוץ ללוויתן מעלה מעלה אל השמים.

כאשר עף שמע עורב את הלוויתן נחבט תחתיו באוקיינוס. הוא צפה כיצד מטילים הגלים את גופו של הלוויתן על החוף. הלוויתן היה מת והנערה שבזרועותיו נעשתה קטנה יותר ויותר עד אשר נעלמה.

עורב נוכח לדעת שלכל דבר חי יש לב ונשמה וכל דבר בעולם נולד ומת. צער גדול תקף אותו. הוא היה כה עצוב עד שנחת על החול לצד גופו של הלוויתן. הוא בכה שבועות על גבי שבועות, ואז החל לרקוד. הוא רקד שבועות על גבי שבועות ואז החל לשיר. הוא שר שבועות על גבי שבועות עד ששקט לבו. או אז עף עורב חזרה אל השמיים.

הוא הבטיח לבני אנוש ולחיות שהוא יחזור וישוב תמיד אל העולם הזה כל זמן שאנחנו נדאג איש לרעהו ונבין שכל דבר בעולם חי ומת ולכל יצור אנושי ולכל חיה יש לב ונשמה. דמעותיו של עורב היו הדמעות הראשונות. ריקודו ושירת העצב והריפוי שלו היו הריקוד הראשון והשיר הראשון.

הערות:

תרגום עברי שלי לעיבוד של לורה סימס לסיפור אינואיטי.מיש מבקש לקרוא יותר על הסיפור ותולדותיו מוזמן להיכנס לאתר שלי בכתובת

http://folkmasa.org/masa/a0406.htm

מילות מפתח:

עורב, לוויתן, בריאה, אינואיטים