באחד מגלגוליו עלי אדמות נגזר על בודהא להיוולד בתור צבי. הוא בא לעולם בדמותו של עופר רך וכאשר גדל והיה לצבי בוגר הפך בזכות אופיו ובזכות מעלותיו הטובות למנהיג העדר. הוא הנחה את עדרו במסירות והביא אותו למקום מבטחים בלבו של יער עבות. בפינה נסתרת זו של היער חיו הצבאים שנים אחדות באין מחריד כשהם רועים באחו הרחב הסמוך ליער וישנים בצלם של עציו הגבוהים.

נראה שאכן שפר גורלם והם מצאו מקום נעים ושליו לגור בו, אך לא לעולם חוסן; העולם משתנה ואינו דורך במקום. הגיע יום ומלך חדש עלה לכס המלוכה באותה ארץ. למזלם הרע של הצבאים היה הצייד בילוי הזמן החביב ביותר על המלך החדש. הוא נהג לעלות על גב סוסו עם שחר, לרכוב ללב היער ושם, בהיעזרו בצבא שלם של משרתים ובני איכרים מכפרי הסביבה, היה יוצא לצייד בשלחו את חיציו לכל עבר כשהוא פוגע בכל חיה שנגלתה לעיניו. כל היום כולו היה רודף אחר החיות בחמת זעם ורק עם שקיעת החמה היה שב לארמונו כשמאחריו מושכים האיכרים עגלות מלאות בגופות החיות שצד, צבאים ודובים, ארנבות וסנאים לאין מספר ולעיתים אף נמרים ואריות.

"צייד" חשב המלך לעצמו "הוא בילוי זמן אצילי השומר על ערנותי וכושרי הגופני, מה גם שאין טעים יותר לחך מבשר צבי טרי." והוא היה מאושר באמונתו זו.

אך נתיניו לא היו מאושרים כלל. אנשי החצר חשו אפיסת כוחות לאחר ימים רצופים של צייד, האיכרים רטנו על שהמלך גוזל מהם את הזמן הדרוש לעבודת השדה ומכריח אותם להתרוצץ ביערות ולהניס את חיות הצייד לעברו. "די בהרג!" אמרו, "וכי אין למלך עסוק אחר בחיים מלבד הצייד?"

הם כינסו אסיפה לדון במצב ולבסוף החליטו לשמוע לעצתו של אחד הכפריים העניים:

"לא נוכל לאורך זמן" אמר, "להמשיך ולהתרוצץ ביערות להנאתו של המלך ולהזניח את פרנסתנו. אך המלך לא יוותר על היציאה לצייד, על כן זו עצתי לכם: הבה נגדר חלקת יער רחבה ונעיז לתוכה שני עדרי צבאים גדולים ובכל פעם שהמלך יתאווה לצאת לצייד, יוכל לבוא לגדרה ולצוד שם צבאים כאוות נפשו בלי שיזקק לנו."

הכפריים הסכימו בחפץ לב להצעה: "אם זקוק המלך לבשר", צחקו, "קבל יקבלנו ובלבד שלא יהיה זה בשרנו שלנו!"

והנה, כאשר נודע למלך על הגדרה ועל סבלם של נתיניו, הטריד הדבר את מנוחתו. צייד הוא דבר נחמד, אבל כאשר הדבר בא על חשבון צרכי הממלכה, זה כבר ענין אחר לגמרי. מעולם לא התכוון לפגוע בנתיניו ולגרום להם סבל. הוא קיבל עליו את הדין והסכים להמיר את הצייד בלב היער בצייד בתחומי הגדרה.

בתוך חלקת יער גדושת עצים וירק נבנתה גדרה רחבת ידיים עם גדר גבוהה וחזקה ושני עדרי צבאים נפחדים הועזו לתוכה על ידי המוך רב, מריע וצועק בקולי קולות. שערי הגדרה ננעלו והצבאים העדינים התרוצצו בתוכה מוכי פחד במעגלים בחפשם לשווא מוצא מבית כלאם. לבסוף השלימו עם מר גורלם בעוד ההמון המשולהב צוחק ומריע, שם פעמיו אל הארמון לבשר למלך על הצלחתו.

"סוף סוף תמו ימי ההתרוצצות ביערות. עתה נוכל לשוב לעסקינו באין מפריע!" אמרו בשמחה.

אחד מן העדרים שנכלאו בגדרה היה עדרו של מנהיג הצבאים. הוא התאמץ להרגיע את בני העדר הנפחדים ולעודד את רוחם. כשנרגעו מעט הרוחות כינס אותם יחדיו ונשא בפניהם את דברו. אור השמש ריצד על חברבורותיו הזהובות, מעיניו השחורות עמוקות המבע נשקפו רוך ורחמים. "השמים התכולים" אמר, "עודם מזהירים מעל ראשינו והירק הרענן צומח למרגלותינו. אל נא נתייאש ואל נא נכנע לגורלנו. במקום בו יש חיים, יש גם תקווה! אני מבטיחכם שעוד נמצא דרך להיחלץ." כך דיבר באוזניהם, הרגיע את פחדם וחיזק את לבם.

עד מהרה הגיע המלך לראות את העדרים הכלואים. "טוב ויפה" אמר "שני עדרי צבאים נאים!" עיניו נחו על מנהיגיהם של שני העדרים והוא הוסיף: "חיות נהדרות מאין כמותן. רצוני הוא שאיש לא יירה בהן ולא יפגע בהן לרעה!" ואז מתח המלך את קשתו והחל לשלח את חיציו לכל עבר. תוך דקות ספורות הפיל לארץ צבאים בכמות שסיפקה את צרכי המטבח המלכותי בבשר לימים אחדים.

שני העדרים נתקפו בבהלה. הצבאים דהרו בפראות לאורך הגדרות ורבים מהם נפצעו בעת שניסו לשווא לחצות אותן או מחמת שנתקלו בחבריהם אחוזי האימה.

מלך הצבאים טיכס עצה עם מנהיגו של העדר השני: "אחי" פנה אליו, כשהוא נד בראשו עטור הקרניים המפוארות, "אנו לכודים. חיפשתי דרך להימלט מכאן, אך לשווא. כל הדרכים חסומות. סבלם של נתינינו במלכודת מוות זו הוא איום. לא רק חיציו של המלך פוגעים בהם. הם גם נפגעים מחמת הבהלה האוחזת בהם ופוצעים את עצמם בהסתערם בעיוורון על הגדרות או בהיתקלם זה בזה. אני סבור שעלינו להפיל גורל: כל אחד מן הצבאים יהיה עליו למשוך קנה קש מתוך ערימת קנים והצבי שימשוך את הקנה הקצר ביותר, פעם בעדר שלך ופעם בעדר שלי, יתייצב לבדו מרצונו הטוב לפני הציידים ויניח להם לירות בו. בדרך זו, קשה ככל שתהיה, נוכל לצמצם את הבהלה והפחד ולמנוע פגיעות מיותרות."

מנהיג העדר השני קיבל את עצתו. למחרת היום כאשר באו המלך ואנשי חצרו לגדרה ראו צבי ניצב בדיוק לפניהם, רועד כולו, אך זקוף קומה וגם כאשר התקרבו אליו הציידים לא מש ממקומו.

"מה זאת?" חשב המלך "אהה, אני מבין! אני מבין! אלו הן חיות אצילות. הן מעדיפות להפיל גורל ולשלוח בכל פעם מתנדב אחד מאשר לסבול כולן מן הצייד..."

המלך חש שלבו כבד עליו. על מה ולמה לא ידע. הוא שמט את קשתו מידיו ובפנותו לאנשי חצרו אמר: "דרוש לנו מזון, אך אין צורך בפגיעה בלתי הכרחית בחיות. אנו נענה להצעת הצבאים. מעתה והלאה פיגעו אך ורק בצבי הניצב מולכם!" ובסיימו את דבריו עלה על גב סוסו ורכב לאיטו חזרה אל הארמון.

"מה טורד את מנוחתו של המלך?" תהו אנשי החצר בעוקבם אחרי המלך הרוכב לאיטו. אחר כך משכו בכתפיהם ושבו למלאכתם.

בערב היה המלך עדין לא שקט. "משהו מעיק על לבי ואיני יודע מהו. מה הדבר שאינו כשורה?" חשב. אותו לילה הייתה שנתו טרופה ודמות של צבי דוהר נגלתה לו בחלומו.

באחד הימים נפל הגורל על צבייה צעירה מן העדר השני. כיון שנשאה וולד בקרבה פנתה הצבייה למנהיג העדר וביקשה כי יאפשרו לה לחיות עד אשר ייוולד העופר שברחמה. או אז תהיה נכונה להימסר ברצון לידי הציידים, אמרה.

אך מנהיג העדר השיב את פניה ריקם: ככלות הכל מי יסכים למלא את מקומה? ההגרלה הייתה חסרת פניות והפור נפל עליה. לא יתכנו יוצאים מן הכלל ולא ניתן לשנות דבר.

בצר לה פנתה הצבייה אל מלך הצבאים. הוא רבץ אותה שעה מתחת לעץ ענף בוחן את עדרו. היא כרעה ברך לפניו והתחננה על חיי בנה אשר נגזר עליו למות עוד בטרם בא אל אויר העולם.

המלך האזין בשקט לדבריה בהביטו בה בעיניים מלאות רוך ורחמים.

"קומי על רגלייך" אמר לבסוף, "הצדק אתך. את תשוחררי מן ההגרלה עד אשר תמליטי את עופרך ותגדלי אותו."

"אך מי ימלא את מקומי?" שאלה.

"אל תדאגי" השיב לה מלך הצבאים, "אני אמצא מוצא."

שמחה מכדי שתוכל להכביר מלים, קדה הצבייה בהכרת תודה ובתחושת רווחה והקלה שבה אל העדר.

מלך הצבאים קם על רגליו. הוא לא יבקש מאף צבי אחר לתפוס את מקומה של הצבייה שזה עתה פטר מלפניו. הוא שיחרר אותה מחובתה על כן צריך הוא עצמו לבוא תחתיה. וכי כיצד יוכל לבקש זאת מצבי אחר?

הוא פסע נינוח וחלף על פני עדרו בהליכה אצילית. הם הביטו בו בעוברו. עטרת קרניו המפוארת, כתפיו החסונות, עיניו הנוצצות ופרסותיו השחורות - כל אלה העירו בהם בטחון. אם קיים מוצא - לבטח ימצא אותו. מעולם לא נטש את עדרו בעת צרה ותמיד ידע לקדם בחכמה את כל הפגעים שבאו עליהם. הוא היה מלך ובנוכחותו חש כל צבי בעדר נוחם ובטחון.

אנשי החצר חיכו עם קשתותיהם הדרוכות בקצה הגדרה. מלכם לא בא אתם הפעם. כאשר ראו את מלך הצבאים מתקרב החלו לקרוא במקהלה: "מלך הצבאים, מדוע באת למקום הטבח! כלום אינך יודע שמלכנו שיחרר אותך מחובה זו?"

"אני יודע זאת" השיב מלך הצבאים "אך באתי לכאן מרצוני כדי ששני צבאים אחרים לא ימותו. עכשיו שילחו בי את חיציכם. לי יש חובות משלי ולכם חובתכם שלכם!"

אך אנשי החצר הנדהמים לא ירו. הם פרקו את קשתותיהם הדרוכות ושלחו הודעה למלך: "הוד מלכותו, הואל נא ובוא לכאן מהר ככל האפשר. דבר מוזר קורה בגדרת הצבאים!"

המלך מיהר לעלות על גב סוסו ודהר כרוח סופה עד בואו למקום.

"מה הדבר?" שאל ביורדו מגב סוסו.

"הבט וראה" אמרו לו "זהו מלך הצבאים."

המלך מיהר למקום, טיפס על הגבעה עד אשר ניצב בראשה וסקר את הנעשה מעבר לגדר. זה מול זה ניצבו מלך הצבאים ומלך בני אנוש והביטו איש ברעהו.

"מלך הצבאים" אמר מלכם של בני אנוש "עתה הכרתיך! אתה הוא שהופעת כרוח רפאים בחלומותי. אמור לי, מדוע באת לכאן? אתה יודע שכבר פטרתי אותך מן הצייד."

"מלך אדיר" אמר מלך הצבאים, "מי מאתנו חופשי בעוד עמו סובל? היום פנתה אלי לעזרה צבייה עם וולד בבטנה. הפור נפל עליה ואני החלטתי לבוא לכאן במקומה. זוהי זכותי וחובתי כמלך!"

אבן נגולה מעל לבו של המלך. "צבי אציל" אמר "צדקת. מלך צריך לדאוג גם לפחות שבנתיניו. אני מצווה לשחררך, מלך הצבאים, אותן ואת כל עדרך. לאיש לא יותר לצודכם עוד. זוהי מתנתי לך. זה התשלום על השיעור שלמדתי מפיך. לך עתה וחיה בשלום!"

"מלך אדיר" אמר הצבי "זוהי מחווה אצילית, אך לא אוכל לקבלה. הרשני לומר את דברי תחילה. התאזין לדברי?"

"בודאי, צבי אציל. דבר ואשמע."

"מה יהיה עתה על העדר השני?" שאל הצבי "יציאתו של עדרי לחופשי רק תחשוף אותו לסכנה גדולה יותר, לא כך?"

"כן" אמר המלך בהרהרו בדבר "אתה צודק."

"אם כך" אמר מלך הצבאים "לא אוכל לעזוב!"

"מה? האם תסכן את חייך וחיי עדרך למענם?" שאל המלך בהפתעה.

"כן" השיב הצבי "אעשה זאת. חשוב על מצוקתם, מלך אדיר ושחרר גם אותם."

המלך לא השיב. לרגע ארוך שקע במחשבות, אחר כך נשא את ראשו וחייך: "בסדר" אמר, "אומץ לבך וחמלתך נגעו ללבי. גם העדר השני ישוחרר. אמור לי עתה, צבי אציל, האם נחה דעתך?"

"לא, מלך אדיר" אמר הצבי "אני חושב על כל יתר חיות הצייד ותושבי היער. כל חיי חייתי כמותם מוקף בסכנות ופחד. סבלם הוא גם סבלי על כן לא תנוח דעתי באמת אלא אם כן ישוחררו גם הם מאימת הצייד."

"אני מבין" אמר מלכם של בני אנוש, ולאחר הרהור נוסף המשיך: "כן יהי! גם הם ישוחררו. שוב לא אתיר לאיש להרוג או לפגוע בחיות הבר בכל רחבי ממלכתי. ועתה, יצור אציל, האם נחה דעתך?"

"לא, מלך אדיר" השיב הצבי "ומה יהא על על כל הציפורים החלשות וחסרות ההגנה? רשתות ציידים פרושות לרגליהן בכל רחבי ממלכתך, חיצים ואבני קלע פוגעים בהן במעופן. האם לא תפרוש חסותך גם עליהן, מלך אציל?"

"כן" הכריז המלך "גם זאת אעשה. מעתה תוכלנה כל הציפורים בממלכתי לעוף חופשיות וללא פחד. איש לא יצוד אותן ולא יפגע בהן לרעה והן תוכלנה לדאות בשחקים ולבנות את קיניהן בשלום. ועתה, האם באת על סיפוקך ונחה דעתך?"

"מלך אדיר" השיב הצבי "חשוב לרגע על הדגים השוחים באגמים הקרירים, בנהרות ובנחלים בכל רחבי ממלכתך. בעוד אנו עומדים ומדברים כאן, פורשים עבדיך מכמרות ומטילים המיימה חכות וקרסים כדי לצודם. אם אני לא אהיה לפה ליצורים אלמים אלה, מי יגיד סבלם? מלך אציל, התחמול גם עליהם?"

רגע ארוך שתק המלך.

"כן, יצור אציל" השיב לבסוף בעוד דמעות זולגות על לחייו והוא המשיך בפנותו אל הסובבים אותו: "שמעו אתם, כל אנשי חצרי ומלווי והפיצו את דברי אלה בכל הארץ: מן היום הזה ואילך יהיו כל היצורים הממלכתי בני חורין ואיש לא יהין לצודם או לפרוש רשת לרגליהם! ועתה יצור אציל, האם נחה דעתך?"

מלך הצבאים הביט סביבו. עדת ציפורים חלפה בשחקים מעליו וסביב סביב רעו הצבאים בשלווה בכרי הדשא הירוקים. "כן" השיב "עתה נחה דעתי ושקט לבי!" ובזנקו גבוה באוויר, דילג כעופר בן יומו, דילג בשמחה העולה על גדותיה. הוא הביא את בשורת החופש והביטחון לכל תושבי היער!

אחר כך הרכין ראשו לפני המלך לאות תודה ובקבצו את עדרו הוליך אותו בבטחה אל מחוץ לגדרה, אל מקום משכנם הישן בסתרי היערות.

המלך המשיך לשלוט בארצו בתבונה שנים רבות. הוא פרש חסותו על כל יצור חי. במקום שהביע מלך הצבאים את רחשי לבו בדלגו כעופר מרוב שמחה, ציווה המלך להקים עמוד מאבן. צורת צבי נחקקה על העמוד ובתחתיתו נרשמו המלים:

"לעולם אל תחדל מלדאוג לזולתך."