שם הסיפור:

ג'ראח חסן

ספר יסופר שבאחת מערי הודו חי פעם סוחר עשיר ומכובד שמסחרו פרץ בכל ארצות המזרח ושמו נודע לתהילה. אותו אדם לא נולד סוחר. הוריו מתו עליו בעודו צעיר לימים והותירו אותו חסר כל, והוא עבד כשכיר יום בכל מקום שנזדמן לו ומצא את פרנסתו בדוחק. עם זאת שמח היה בחלקו ולא התאונן ובודאי היה ממשיך לחיות כך לאורך ימים ושנים לולא נשא לו אשה.

באחד הימים בעת ששב לביתו ממלאכת יומו פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "ראה נא אישי, לא הרחק מביתנו ניצב בית מידות גדול השייך לעשיר פלוני, והנה, לא פעם ולא פעמיים ראיתי את בעל הבית יוצא לשוק לשכור לו פועל למלאכתו ונראים הדברים שיש לו בביתו עבודה רבה. אולי אפנה אליו ואציע לו להעסיק אותך בביתו וכך תצאו שניכם נשכרים: אתה תמצא פרנסה קבועה והוא לא יצטרך לכתת רגליו לשוק ולחפש לו בכל פעם פועל חדש."

"דברים בטלים" השיב לה הצעיר "אילו רצה בודאי היה מוצא לו מזמן פועל קבוע ולא מחכה שאבוא ואציע לו את שרותי!"

אבל האשה עמדה על שלה: "מי יודע? אולי לא חשב על כך ומה אכפת לך אם אגש אליו ואשאל?"

נסתתמו טענותיו ואמר לה: "עשי כרצונך."

האשה, כדרך נשים, מיהרה להסמיך מעשה לדיבור. למחרת היום הידפקה על דלתו של העשיר והציעה לו את שרותיו של בעלה, והלה לאחר ששקל את הדברים בדעתו, קיבל את הצעתה והסכים להעסיקו.

למחרת היום התייצב האיש הצעיר בביתו של העשיר, השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר לו: "הנני נכון לפקודתך. מה תצווה על עבדך?"

העשיר רמז לו לבוא אחריו והוליך אותו לסיור ברחבי הבית. פוסע הצעיר בעקבות בעל הבית, נכנס אתו לחדר הראשון ונדהם למראה עיניו: סביב סביב קבועים לאורך הקירות מדפי עץ רחבים ועליהם סדורים שקים ותיבות, כדים ובתי קיבול אחרים וכולם מלאים בכסף ובזהב, ועל הרצפה מונחים בלי סדר ערימות גדולות של מטבעות מכל הסוגים והמינים. עוברים השנים לחדר השני והנה גם שם מכונס הון עתק – פנינים ויהלומים, תכשיטים ושכיות חמדה, גודשים את המדפים וצבורים בערימות על הרצפות. והצעיר עיניו יוצאות מחוריהן. מעולם לא ראה אפילו בחלומו עושר כזה ואוצרות כאלה מכונסים יחדיו במקום אחד. כך הוליך אותו העשיר מחדר לחדר ובסופו של דבר השאיר אותו באחד החדרים וציווה עליו למיין את האוצרות לסוגיהם, לנקותם ולמרקם, להסיר מהם את האבק, לשקול אותם, לרשום אותם בספרים ולסדרם על גבי האצטבאות.

לאחר שנתן לו את הוראותיו והזהיר אותו לעבוד ביושר ובאמונה, נעל אחריו את הדלת ויצא מן החדר. עם ערב שב העשיר לביתו, פתח את הדלת ושקל לידי הצעיר את שכר יומו.

חוזר האיש הצעיר הביתה שמח וטוב לב. שואלת אותו האשה: "נו, איך עבודתך החדשה וכמה קבלת בשכרך?"

והאיש עונה לה קצרות: "העבודה – עבודה ככל העבודות והשכר בסדר."

עוברים הימים ומצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים והאיש הצעיר עושה מלאכתו אמונה – משכים כל בוקר לביתו של העשיר ויוצא משם עם שקיעת החמה וכל היום כולו ממיין את האוצרות ומשליט בהם סדר ובסתר לבו הוא הוגה בכל ההנאות ומנעמי החיים שיכולים אוצרות כאלה להנחיל לבעליהם. ולאשתו אין הוא מספר דבר וחצי דבר על טיב עבודתו.

באחד הימים בעת שמנה אחת לאחת ערימה גדולה של מטבעות זהב נוצצים, תקף אותו יצרו ואמר לעצמו: עשיר זה שאוצרותיו כה רבים עד כי אין הוא יודע בעצמו את מנינם – מה ממנו יהלוך אם אטול שתים שלוש מטבעות ואשפר מעט את מצבי הדחוק. עוד הוא חוכך בדעתו ושוקל את המטבעות בכף ידו והנה הופיע לפניו כבדרך פלא איש מידות ענק – כושי שחור כפחם ובידו חרב נוצצת.

מביט בו הכושי במבט זועם ושואל אותו: "עבד עבדים, האם באת לכאן לגנוב או לעבוד?!"

"לא אדוני, לא גנב אני ורק בשל מצבי הדחוק עלה על לבי ליטול מכאן כהלוואה דינרי זהב אחדים. אנא ממך, סלח נא למשוגתי ואל תדון אותי לכף חובה. הן רבים הם האוצרות הצבורים כאן ובעליהם לא ירגיש כלל בחסרונם של דינרים אחדים."

"זאת לא זאת!" אמר הכושי "דע לך שכל האוצרות הללו שאתה רואה סביבך שייכים לג'ירח חסן איש בגדד, ואני מופקד עליהם לשומרם ואין רשות בידי למסור אפילו אגורה אחת מהם בלי רשותו. אם תעיז לקחת מכאן ולו גם מטבע אחת, דמך בראשך! בחרבי זו נשבעתי שפה תהיה קבורתך! ואם מבקש אתה לקחת מכאן דבר מה עליך ללכת לבגדד ולהביא משם מכתב חתום בידי אדוני, ג'ירח חסן, ומה שיעניק לך בחסדו אותו תיקח!"

הניח האיש למטבעות שבידו ובאותו רגע עצמו נעלם הכושי מנגד עיניו ולא נראה עוד. והאיש הצעיר ניצב שם עוד שעה ארוכה רועד ונדהם וגם לאחר שכילה את מלאכת יומו ושב לביתו לא סר מנגד עיניו המראה הנורא, והוא אמר לעצמו כי חייב הוא לרדת לשורש העניין ולברר את הדבר עד תומו.

ביום המחרת פנה אל אשתו ואמר לה: "רעיתי, הכיני לי צידה והביאי לי את מלבושי כי עומד אני לצאת לדרך רחוקה - לעיר הגדולה בגדד!"

"הנטרפה עליך דעתך? הנה אך זה הגעת אל המנוחה ואל הנחלה ומצאת עבודה קבועה ומכניסה, ואתה עומד לנטוש הכל ולשוטט בעולם?"

"אשה" השיב לה האיש הצעיר "אל תרבי דברים ועשי כאשר ציוויתיך. עסק נכבד יש לי בעיר בגדד ועתיד אני לחזור משם משופע בעושר ובנכסים!"

לשווא השחיתה האשה את אמריה, בכתה והתחננה לפניו שלא לעוזבה עם ילדיה הרכים. האיש היה איתן בדעתו ועמד בפני כל הפצרותיה.

יצא האיש הצעיר לדרך, וחודשים תמימים שרך דרכו במדבריות ובהרים עד אשר הגיע לשערי בגדד רעב ועייף מתלאות הדרך. בבואו לשם נכנס אל אחד מבתי הקפה הרבים הפזורים בעיר להשיב נפשו בכוס קפה ריחני אחרי כל הקשיים שמצאוהו בדרך. באי בית הקפה קידמו פניו לשלום והגישו לו מאכל ומשקה כיאות למכניסי אורחים ולאחר שסעד האיש הצעיר את לבו וחש כי כוחותיו חוזרים אליו, החל חוקר את היושבים סביבו היכן גר ג'ירח חסן.

"ג'ירח חסן?" תמהו השומעים "הרי הוא מבאי בית הקפה הזה. נוהג הוא לבוא לכאן מידי יום ביומו ואם אך תמתין מעט תוכל להיות סמוך ובטוח שתתראה אתו פנים אל פנים בעוד שעה קלה."

"ומה מעשיו ועל מה פרנסתו?" המשיך האיש לחקור אותם.

"ג'ירח חסן הוא רופא מומחה." השיבו לו "ואף על פי שאינו נמנה על עשירי בגדד, זכה הוא לשם ולכבוד בעירנו."

האיש השתומם מאוד לשמוע כל זאת: הייתכן שאדם שאוצרות כבירים כאלה עומדים לרשותו יטריח עצמו לעבוד כרופא פשוט? אך הוא שמר את הדברים בלבו וחיכה לבואו של ג'ירח חסן עצמו.

ואומנם לא עברה שעה קלה ואל בית הקפה נכנס אדם נשוא פנים, אך לבוש בפשטות והיושבים סביבו רמזו לו כי זה האיש.

קם האיש ממקומו ניגש אל שולחנו של ג'ירח חסן השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר: "אדוני, איש עני הנני ופרנסתי לא מצויה והמחסור הוא אורח של קבע בביתי. רחם עלי ועל ילדי הרכים ואל תשיב ריקם את בקשתי!"

"במה אוכל לסייע לך?" השיב לו הלה "כלום חולי תקף אותך או את אחד מבני ביתך?"

"חלילה" השיב האיש "לא לסמיך ותרופותיך אני נזקק כי אם לנדיבותך ולטוב לבך. שכיר יום אני בארמונך שבהודו ומזה חודשים אחדים עובד אני אותך באמונה, עורך ומסדר את אוצרותיך ורושם את מניינם. הן לא קם בארץ עשיר ממך ואוצרותיך רבים מספור ומה ממך יהלוך אם תיתן לעבדך מעט מזעיר מהם. לו נתת לי ברוב חסדך מכתב אל הממונה על אוצרותיך חתום בחתימת ידך המורה לו לתת לי אלף דינרי זהב מממונך, היית גואל אותי מעוניי ומסב אושר לבני ביתי, ואני לא אשכח לך את חסדך זה לעולם ועד! אנא ממך אדוני, העתר לבקשתי ואל תשיב ריקם את פני כי בצדקתך ובטוב לבך אני בוטח!"

ובאומרו דברים אלה נפל לרגליו ונשק את רגליו ואת שולי גלימתו כשדמעות בעיניו.

התנהגותו המוזרה של האיש הפליאה מאוד את ג'ירח חסן ואת ידידיו. כיצד זה מכל באי בית הקפה העשירים ובעלי הממון לא מצא לפנות אלא אליו, רופא דלפון וחסר כל שמעולם לא החזיק תחת ידו אפילו מאתים דינרי זהב. מן הסתם משוגע הוא האיש ודברי תעתועים דבריו. וכי מה לו, לג'ירח חסן הבגדאדי ולארמונות הודו?

אחר כך הוסיף וחשב בלבו: אם אמנע ממנו את מבוקשו רק תגבר מחלתו וישתגע לחלוטין, ואני, מה אכפת לי לתת בידו את המכתב שהוא מבקש. כל רעה לא תצמח מכך. אולי יירגע האיש ובינתו תשוב אליו.

נטל ג'ירח חסן גיליון נייר ועט והחל לכתוב, וכל העומדים סביבו שוחקים למראה ומתלוצצים על חשבונו של האורח המוזר. כשבא ג'ירח חסן לרשום את הסכום פנה אליו אחד מרעיו בדרך שחוק ואמר לו: "אם צדקו דברי האיש וכה רב ועצום הוא עושרך, מדוע זה תקפוץ ידך ותעניק לו רק אלף דינר? הנדיבות יאה לנדיבים. תן לו חמשת אלפים דינר!"

"לו יהי כן." השיב לו ג'ירח חסן בבת צחוק.

"למה יגרע חלקי בנדיבות?" פנה אליו ידיד אחר מידידיו "הוסף נא ותן לו לכבודי עוד אלפים דינר ויעלה הסכום לשבעת אלפים דינרי זהב."

"וכבודי שלי אינו נחשב בעיניך?" הוסיף השלישי כנפגע, "למען ידידותינו הואל נא לתת לו עוד אלף דינר! הלא במה נחשבו לפניך אלף יותר או פחות!"

וכך הוסיפו לדחוק בו בצחוק ובמהתלות שלא לקפח את חלקם ולתת לעני המסכן עוד ועוד דינרי זהב עד כי עלה סכומם והגיע לעשרים אלף דינרי זהב. ג'ירח חסן רשם את הסכום על הגיליון, הוציא את טבעתו וחתם עליו ומסר אותו לידיו של העני, והלה נישק את ידיו, הודה לו במלים חמות וברכו באלף ברכות ואיחולים ויצא מבית הקפה. אך שעה ארוכה לאחר שיצא משם עוד הוסיפו ג'ירח חסן ומרעיו להתבדח על חשבונו של התימהוני שהזדמן לעירם ונתן להם עניין לענות בו.

האיש הצעיר על אף עייפותו הרבה, לא השתהה עוד בבגדד, אלא שם פעמיו לדרך לשוב לעיר הולדתו ומכתבו של ג'ירח חסן צרור בכנף בגדו. ימים רבים עשה בדרך ולאחר תלאות וקשיים אין ספור הגיע סוף סוף לביתו הדל ושם מצא את אשתו ובניו מצפים לו בכיליון עיניים.

לאחר שנרגע האיש משמחת הפגישה עם בני ביתו ולאחר שסעד את לבו ונח מעט, פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "אישי, אומנם שמחה אני מאוד לשובך, אך רואה אני כי חזרת עני ואביון כביום צאתך לדרך, ואני בהעדרך סבלתי מחסור ובקושי כלכלתי את ילדי הרכים. יכולת לחסוך ממני את כל הברכה הזו אילו התכבדת ונשארת בביתך במקום לרדוף הבלים בבגדד."

"אל נא באפך" השיב לה האיש "מחר אלך אל בית העשיר אל מקום עבודתי ולעת ערב תראי מה אביא לך ותיווכחי אז לדעת כי לא צדקת במשפטך!"

"אומלל שכמותך!" קראה האשה "התחשוב כי אין לעשיר מה לעשות אלא להואיל ולחכות לשובך מבגדד? הן מזמן כבר שכר לו פועל חדש, ואתה כבר נשכחת מלבו."

"לבוקר משפט" השיב לה האיש, "מחר אלך אליו ואחלה פניו לתת לי חזרה את משרתי, ואת עוד תראי מה צופן לנו העתיד בכנפיו!"

למחרת היום ניגש האיש אל בית העשיר ודפק על דלתו.

"ברוך הבא" קידם העשיר את פניו "להיכן זה נעלמת בלי להגיד דבר ימים כה רבים?"

"בי אדוני" השיב לו הלה "יסלח נא לעבדו ואל ייתן בו אשם. מחלה אנושה פגעה בי וריתקה אותי למשכבי ימים רבים ורק עתה קמתי ממטת חוליי ואצרתי כוח לשוב לעבודתי."

"ניחא," אמר העשיר "בעת שנעדרת נאלצתי אומנם לשכור פועלים אחרים אך מכיוון שבהיותך פה מלאת את עבודתך במסירות ובאמונה אשוב ואשכור אותך" ובאומרו זאת הכניס אותו אל חדרי האוצרות ונעל את הדלת אחריו.

משנותר האיש לבדו הוציא מכיס בגדו את מכתבו של ג'ירח חסן וקרא בקול: "הו עבדו של ג'ירח חסן, מהר ובוא לראות את מכתב אדוניך אשר הבאתי מבגדד!"

עוד הדברים על דל שפתיו והנה הופיע לפניו הכושי, גדול ונורא הוד כבראשונה ופנה אליו בדברים: "בואך לשלום, ידידי. השלום לאדוני, ג'ירח חסן ולביתו? ומה בגדד בעיניך?"

"שלום לאדוניך ולעירו" השיב האיש "והנה המכתב אשר נתן בידי."

הכושי נטל את המכתב לידו וכשראה את חותם אדוניו וחתימתו בתחתית הגיליון נשק לו בפיו והגישו למצחו לאות כבוד ואחר כך ספר במו ידיו עשרים אלף דינרי זהב ומסרם לידו, פתח לו את הדלת במפתח שבידו ושילח אותו לביתו.

עמוס במשא הזהב על כתפו מיהר האיש לביתו ועודנו כחולם. פתח את השק ושפך אותו לפני אשתו: "ראי מה עלה לנו מנסיעתי לבגדד ותני שבח והודיה לאלוהים על חסדו עמנו!"

והאשה – נעתקו המלים מפיה, מתבוננת בזהב כלא מאמינה, ממששת את המטבעות ומגלגלת אותן בין ידיה ומביטה בתימהון באישהּ.

בין לילה הפכו השנים לעשירים, בנו להם בית מרווח וחיו בטוב. האיש הצעיר השקיע את כספו ברוב תבונה בעסקי מסחר וההצלחה האירה לו פנים. מעט מעט הגדיל את הונו והרחיב את עסקיו ועד מהרה נודע שמו לתהילה כאחד מגדולי הסוחרים בעיר.

עברו שנים אחדות והנה ארע שבתו של מלך הודו חלתה במחלה אנושה. טובי הרופאים בממלכה נקראו למיטתה, אך איש מהם לא הצליח למצוא מרפא למחלתה וכבר אמר המלך נואש לחייה. פנה אליו אחד משריו ואמר לו: "המלך לעולם יחיה! שמעתי שבעיר בגדד יושב אדם בשם ג'ירח חסן ששמעו הולך לפניו כרופא מומחה וכבר הושיע רבים וטובים וגאלם מציפורני המוות. יצווה המלך להביאו לכאן ואולי הוא יצליח להעלות ארוכה למחלתה של הנסיכה."

המלך לא אחר לכתוב לנציגו אשר בבגדד לשלוח אליו את ג'ירח חסן והלה מיהר למלא את מבוקשו ושלח אותו לדרכו על גב סוס אביר בלוויית משמר פרשים וכעבור שבועיים ימים כבר הגיע הרופא המהולל אל ארמון המלך והתייצב לפניו.

השתחווה ג'ירח חסן לפני המלך אפים ארצה ואמר לו: "אדוני המלך, הנה מיהרתי ובאתי לפניך ואני נכון לשרתך ולמלא כמיטב יכולתי את רצונך!"

"בואך לשלום" השיב לו המלך "שמעך הגיע אלי כרופא דגול אשר לא נבצר ממנו מאומה ורצוני הוא שתבדוק את בתי הנסיכה ותמצא תרופה למחלתה."

"חן חן לך אדוני המלך על שבחיך" השיב לו הרופא "אם טוב הדבר בעיניך, אגש אל הנסיכה ואבחן את מצבה וברצון האלוהים מקווה אני שגם יעלה בידי למצוא רפואה למכתה."

עד מהרה הובא ג'ירח חסן לחדרה של הנסיכה ולאחר שחקר ודרש בסיבות מחלתה ובתרופות שניתנו לה על ידי רופאיה ובחן בחון היטב את מצבה, בא לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, איש בשורה אני היום! דע לך שמחלה קשה תקפה את בתך וכמעט הביאה עליה את קיצה, אך מאמין אני כי התרופות שאציע לה ישיבו לה את כוחותיה ובריאותה וברצון אלוהים בעוד שבועיים ימים תקום ממטת חוליה וכעבור חודש אחד כבר תאזור כוח להתהלך בחדרה ובעוד שלושה חודשים תחלים כליל ותשוב ותפרח בתפארת עלומיה ולא יישאר כל שריד וסימן למחלתה!"

המלך שמח מאוד לשמע הדברים, אך עדין קינן בו החשש כי רק דברי רהב הם אלה שאין מאחריהם דבר. "אם אכן ייכון חפצך בידך" אמר לו המלך "אגמול לך ביד רחבה ואעשירך עושר רב! אך האם אין אתה מפריז בביטחונך, כי כבר אמרו המושלים: אל יתהלל חוגר כמפתח!"

"אדוני המלך," השיב לו ג'ירח חסן "החיים והמוות מסורים ביד אלוהים. כל חכמתי וניסיוני מידיו נתנו לי ובו לבדו אני בוטח. אני אעשה כמיטב יכולתי, ואלוהים ברוב חסדו יביא רפואה שלימה לבתך."

"לו יהי כן." אמר המלך והוא התיר לג'ירח חסן לטפל בנסיכה כראות עיניו.

ואכן, לא עברו ימים רבים וצפיותיו של הרופא נתגשמו במלואן. הנסיכה קמה ממיטת חוליה, חיוורונה סר מעליה והצבע שב ללחייה וכעבור עת לא רבה כבר אזרה כוח לשוטט בגנים וללקוט שושנים עם נערותיה.

לשמחתו של אביה המלך לא היה גבול. הוא העתיר על הרופא שבחים ומתנות וחיפש דרך לגמול לו על פועלו. כינס המלך את יועציו וביקש מהם להציע גמול נאות לאיש שהציל את בתו מציפורני המוות. החלו היועצים להעלות לפניו הצעות מהצעות שונות, והנה קם אחד מהם ואמר: "אדוני המלך, זה עתה נודע לי שפלוני, מעשירי העיר ושועיה נפטר בחטף מבלי שהשאיר אחריו כל יורש ומאחר והיה ערירי וחשוך בנים עוברים כל נכסיו בתוקף החוק לגנזי המלך. עצתי היא שתמסור לג'ירח חסן את ממונו ונכסיו ויהיה זה גמול נאות על שירותו לך!"

מצאה העצה חן בעיני המלך. הוא ציווה להביא לפניו את הרופא, הודה לו שוב במלים חמות על התשועה שהביא לבתו ומסר לידיו את מפתחות ביתו של העשיר ואחר כך הזמין אותו לערוך יחד אתו סיור בבית.

בלוויית פמליה גדולה של אנשי החצר ניגשו המלך וג'ירח חסן לבית העשיר, שברו את החותם שעל הדלת ונכנסו לתוך הבית. הם שוטטו מחדר לחדר ובחנו את האוצרות הכבירים שהיו סדורים על גבי המדפים בתוך כלי קיבול שונים. אפילו המלך שהיה מוקף כל ימיו בעושר ובנכסים, עמד משתאה מול האוצרות ושכיות החמדה שנגלו לעיניו בחדרי הבית. לבסוף הגיעו המלך ומלוויו אל החדר האחרון ושם על גבי גל של מטבעות זהב היה מונח גיליון ישן.

נטל המלך את הגיליון לידיו וראה להפתעתו שחותמו וחתימת ידו של ג'ירח חסן מתנוססים עליו. ובגיליון נמצא כתוב: "אני ג'ירח חסן איש בגדד מצווה בזאת על הממונה על אוצרותי אשר בארמוני שבהודו לתת לפלוני, שכיר יום העובד בארמוני, סך עשרים אלף דינרי זהב ולראיה הנני מאשר זאת בחתימת ידי."

"אמור נא לי ואל תכחד," פנה המלך אל ג'ירח חסן "כיצד הגיע לכאן נייר זה הנושא את חתימת ידך ומה פשר הדבר?"

וג'ירח חסן שהשתומם אף הוא על הדבר, נזכר לפתע באיש התימהוני אשר הגיע אליו לבגדד וסיפר למלך את הסיפור כולו.

המלך האזין בתמיהה רבה לדבריו, התבונן בטבעת החותם אשר עדין הייתה על אצבעו של ג'ירח חסן ואמר: "חפץ אני לברר מקרה מופלא זה עד תומו ולדעת אם אכן הגיע לכאן אותו אדם ולקח את הכסף שהענקת לו מבלי דעת."

ציווה המלך לכרוז לעבור ברחובות ולהודיע ברבים כי פלוני אשר קיבל מיד נציגו של ג'ירח חסן סכום כסף גדול לפני שנים רבות נקרא להתייצב בחצר המלכות, כי המלך חפץ ביקרו.

והסוחר ששמע את דברי הכרוז אמר בלבו: אלך ואראה מה חפץ המלך ממני. גם אם נודעה למלך סיבת עושרי אין בכך פסול. הן לא גנב אני ולא שודד, ואת הכסף קבלתי בדין וברשות.

הגיע הסוחר לארמון המלך, התייצב לפניו והשתחווה אפים ארצה. והמלך פנה אליו ואמר: "אמור לי מה מלאכתך?"

השיב לו הסוחר: "המלך לעולם יחיה. אני סוחר בכלי כסף וזהב ובאבנים יקרות וברצון האלוהים פרץ מסחרי וגדל מאוד ויש לי קשרים עם כל ארצות המזרח."

והמלך המשיך וחקר אותו: "נודע לי כי בנעוריך עבדת למחייתך כשכיר יום ובין לילה הפכת לבעל נכסים והתחלת לעסוק במסחר עד אשר הגעת למעמדך זה. אמור לי ואל תפחד, כיצד קרה הדבר ומה מקור עושרך?"

והסוחר עמד וסיפר את סיפורו מהחל ועד כלה, לא הסתיר מאומה, והמלך וג'ירח חסן מקשיבים בתימהון.

כשסיים הסוחר את סיפורו פנה המלך אל ג'ירח חסן ואמר לו: "הנה שמעת את הפרשה כולה וחפץ אני לשמוע מה דעתך על הענין?"

"אדוני המלך," השיב הרופא, "אכן מופלא הוא הסיפור ואם לא הייתי לו עד במו עיני, מתקשה הייתי להאמין בו, אך דע לך כי הכל ביד אלוהים ומאומה לא יבצר ממנו. סבור אני שכאן חברו יחדיו המזל והיוזמה וסוחר זה הגיע לאן שהגיע ביודעו לנצל ביושר את מזלו הטוב, ואלוהים ברך את מעשיו והכפיל את כספו עשרת מונים. כאשר נתתי בידו את מכתבי, העשרתי אותו מבלי דעת. עתה ששמעתי את סיפורו ברצוני להוסיף ולתת לו עשרים אלף דינרי זהב נוספים ואם ישכיל לנהוג בהם כפי שנהג בדינרים הקודמים הרי שלא זריתי לרוח כספי אלא עשיתי בו שימוש מועיל וכבר אמרו המושלים: רק מה שאתה נותן הוא שלך באמת."

נטל הסוחר את הכסף מידי ג'ירח חסן והודה לו על חסדו ויצא מלפני המלך שמח וטוב לב וככל שגדל הונו ורבו נכסיו, הרבה בצדקה ובמעשים טובים וראה אך טוב ונחת.

* * *

לכל אדם בעולם מזומן אוצרו שלו ואם אך יעמול ויחפש סופו שימצאנו!

הערות:

עיבוד שלי לאחד מהסיפורים שהעלה על הכתב שמואל פייגוט בן לעדה הקראית, בספרו "דבר דבור" שראה אור בתחילת המאה העשרים.

מילות מפתח:

חיפוש, חכמה, בת מלך, טורקיה