שם הסיפור:

הטבעת שצפה על פני המים

מספרים, ואלוהים בשמים הוא לבדו יודע אם אמת הדבר ואם לאו, שבחצרו של מלך הודו כיהן פעם ווזיר שהיה ראש וראשון לכל השרים וזכה לכבוד ולהערכה רבה.

באחד הימים הלך הווזיר כמנהגו אל בית המרחץ לרחוץ את בשרו לפני התייצבו לפני המלך. כאשר הסיר מעל אצבעו את טבעת הזהב הכבדה, נשמטה הטבעת מידו ונפלה לתוך המים, אך להפתעתו הרבה במקום לצנוח לקרקעית, צפה הטבעת על פני המים!

כשראה זאת הווזיר חוורו פניו. הוא נחפז ללבוש את בגדיו ורץ לביתו, קרא אליו את אשתו האהובה ואמר לה: "בשורה רעה יש בפי. צרה גדולה מתרגשת ובאה על ראשינו. אספי את כל החפצים שבביתנו, מכרי כל מה שניתן למכור, פטרי את כל המשרתים, סגרי את החלונות ונעלי את כל הדלתות והפקידי את מפתחות הבית בידי משרת נאמן, ואת עם כל ילדיך עזבי את הממלכה ולכי לבקש לך מחסה אצל קרוביך שבפרס ושהי אצלם עד אשר אשלח להביאך משם!"

"אבל בעלי, מה קרה? מי מתנכל לך וממה אתה כה חושש?"

"אשתי היקרה" השיב לה "לא עת שאלות היא זו. מהרי ועשי כאשר ציוויתיך וקווי לטוב, כי הכל ביד אלוהים הרחום והרחמן וכל מעשיו אמת וצדק!"

נפרד הווזיר מאשתו, חיבק את ילדיו ואחר כך יצא אל הארמון להתייצב לפני המלך.

כאשר נכנס לאולם השתחווה לפני המלך וברך אותו לשלום, אך המלך הקדיר פניו, התבונן בו בכעס ואמר: "בן נעוות המרדות! איך העזת להפר את אמוני ולנצל לרעה את מעמדך! הפקדתי בידך את הממלכה כולה ושמתיך ראש וראשון לשרים היושבים לפני במלכות, ואתה מעלת בתפקידך והעטית עלי חרפה! לפני העמדת פני צדיק ותם ומאחורי גבי חמסת יתומים ואלמנות ומצצת את לשד העם ולא משכת ידך מכל דבר תועבה!"

"המלך לעולם יחיה! אלה הם דברי שקר שבדו אויבי מלבם כדי להכפיש את שמי הטוב ולהוציא דיבתי רעה באוזניך. אל תקשיב להם כי לא את טובתך הם מבקשים אלא את טובת עצמם. יחקור המלך בדבר ואל נא יוציא משפט נמהר על עבדו."

"דום!" שיסע המלך את דבריו "התעיז להוסיף חטא על פשע ולהכחיש את מעשיך!" והוא ציווה על עבדיו לקחת את הווזיר ולהשליכו לבית הסוהר ולתת לו פת קיבר ומים במשורה.

הווזיר האומלל מצא את עצמו בתא אפל וטחוב מתחת לאדמה שקרקעיתו מכוסה רפש וסחי ובמקום מעדני המלכים שהיה רגיל להם נאלץ לאכול פת קיבר חרבה ולשתות מים מעופשים. שבע שנים בילה המסכן בכלאו עזוב ונשכח מעין ומלב. בגדיו נרקבו והפכו לבלויי סחבות, שערו וציפורניו צמחו פרא ובן שיחו היחיד היה סוהר קשה לב שהביא לו פעם ביום את מזונו הדל.

הווזיר נשא את ייסוריו בדומיה ולא התאונן, אך היה דבר אחד שחלם עליו השכם והערב והגה בו בלי הרף – עוגת בקלווה. בשעותיו הקשות ביותר בתוך הבור האפל שהושלך אליו, היה מצייר בדמיונו את העוגה טבולה בשמן ומתובלת בדבש ובבוטנה ופיו היה מתמלא ריר רק למחשבה שיום יבוא והוא יצא מכלאו וישוב ויטעם מעדן זה.

בכל פעם שהסוהר היה מביא לו את מנת הלחם הדלה שלו היה הווזיר פונה אליו בדברים ומתחנן לפניו שיביא לו, ולו גם פעם אחת ויחידה, פיסת עוגה כזו.

"תולעת אדם!" היה הסוהר משיב לו "כולך סחי ומאוס, גופך מעלה צחנה, ואתה חולם על מעדנים? האיש יצא מדעתו. החסר משוגעים אני!"

אך הווזיר לא הרפה ופעם אחר פעם היה חוזר ומתחנן ומפציר בסוהר קשה הלב שירחם עליו וימלא את מבוקשו, והסוהר רק צחק על משבתו ולעג לו.

אך גם בלבו הקשוח של סוהר אכזר יש פינה רכה. שבע שנים חזר הווזיר על בקשתו ואף על פי שזכה רק לקיטונות של בוז ולעג, התמיד בתחנוניו ובהפצרותיו. ויום אחד, אם משום שהוצף לפתע ברגשי חמלה ואם משום שקצה נפשו בתחנוניו החוזרים ונשנים של הווזיר, מילא הסוהר את בקשתו. מבעד לצוהר הקטן ששימש להעברת ארוחותיו של האסיר, הושיט לו הסוהר שלוש פיסות של בקלווה מובחרת נוטפות שמן ודבש ומתובלות בבוטנה ובשקדים.

ביד רועדת נטל הווזיר את העוגות מידו של הסוהר והודה לו בדמעות בעיניו. כאשר נותר הווזיר לבדו הציב את העוגות על גבי הקרש החשוף ששימש לו כמקום משכב והתבונן בעיניים שוקקות בחלומו שהתגשם. די היה במראה העוגות כדי שיתמלא פיו בריר ובדמיונו כבר חש את מתק הדבש ואת טעם הבוטנה על לשונו.

הוא נטל אחת מן העוגיות בידו, קרב אותה לאפו, רחרח אותה ושב והחזירה למקומה ובלבו הרהר: אם לאכול את כל העוגות בבת אחת מיד או להאריך את התענוג ולפרוש אותו על פני ימים אחדים, כאשר לפתע קפץ עכבר מאחת הפינות וחטף אחת מן העוגות. הווזיר זינק אחריו בניסיון נואש להציל את בלעו מפיו, אך ברוב חפזונו דרך על הקרש והפכו ושתי העוגות הנותרות צנחו ונפלו אל תוך שכבת הרפש והבוץ שכיסו את קרקעית התא ונשחתו כליל עד כי שוב לא ניתן היה לאוכלן.

נדהם התבונן הווזיר בשרידים המזוהמים ועיניו נטפו דמעות כאב: שבע שנים התייסר וסבל בכלאו ורק המחשבה על העוגות הללו החזיקה אותו בחיים ודווקא עתה כשהתגשם חלומו פגעה בו שוב יד הגורל בצורה כה אכזרית!

אחרי שעה קלה התעשת הווזיר וקרא שוב לסוהר.

"מה רצונך" שאל הסוהר שנזעק לבסוף ובא לראות על מה המהומה, "התחשוב כי אטרח ואביא לך עוד מנה? שוטה שכמותך!"

"לא" אמר הווזיר, "נהגת בי בנדיבות ולפנים משורת הדין ואני אסיר תודה לך על טוב לבך. עשה עמי אך חסד אחד נוסף: העבר בשמי הודעה קצרה אל משרתי המחזיק בידו את מפתחות ביתי. אמור לו כי בקרוב אני עתיד להשתחרר מכלאי ולשוב לביתי ורצוני הוא שיכין הכל לקראת שובי ויזעיק את אשתי ממקום גלותה שבפרס."

"המסכן" אמר הסוהר "המכה החדשה שנחתה עליו ערערה את נפשו ודעתו נתבלעה עליו מעוצר רעה ויגון. הוא כבר הוזה בהקיץ!"

ואף על פי כן טרח והעביר את הודעתו שדל הווזיר הכלוא אל נאמן ביתו.

שלושה ימים לאחר מכן ישב המלך לדין בעניינים שונים והתגלגלו הדברים שבמהלך חקירתם של עדים בעניין כלשהו יצאה האמת לאור והתברר לו שכל אותן עדויות שהניאו אותו בזמנו להסיר את הווזיר ממשרתו ולהשליכו לכלא, בשקר יסודן וכי אויביו ושונאיו של הווזיר הם שעשו יד אחת להבאיש את ריחו ולטוות סביבו מסכת של דיבות ושקרים.

כשיצאה האמת לאור ציווה המלך להוציא את הווזיר מכלאו, להוליכו לבית המרחץ, להלבישו בבגדים חדשים ולהחזיר לו את משרתו וכבודו.

בביתו כבר ציפו לו אשתו וילדיו הנרגשים שחזרו ממקום גלותם והווזיר אימצם אל לבו ודמעות שמחה בעיניו.

לאחר ששככה מעט התרגשות הפגישה, פנתה אשתו של הווזיר אל בעלה ואמרה לו: "אישי, השבח והתהילה לאלוהים שראה את צערנו והוציא צדקתך לאור והשיב לך את כבודך ורכושך, אך כיצד זה ידעת מראש גם אז וגם עתה את העתיד להתרחש וכבר מבור שביך שלחת להשיבני מפרס?"

"אשתי היקרה," השיב הווזיר, "לפני שבע שנים, כאשר עמדתי בראש השרים וזכיתי לכבוד ולהערכה, אמרתי לנפשי: לא לעולם חוסן. יום יבוא ויסור חיני וארד מגדולתי, וכשנכנסתי לבית המרחץ וטבעת הזהב הכבדה שנפלה מידי צפה על פני המים, ידעתי: יותר גבוה מזה לא יתכן! הגעתי לפסגת הצלחתי ומכאן ואילך אוכל רק לרדת, וכך היה.

לפני שלושה ימים כאשר לאחר כל שנות הסבל והייסורים שעברו עלי נענה הסוהר לתחנוני והביא לי את העוגה שכה הרביתי לחלום עליה וקרה מה שקרה והעוגות נשחתו ונפלו אל תוך הרפש, אמרתי לעצמי: עד כאן! הגעתי לשפל המדרגה ומלאה סאת ייסורי. נמוך מזה לא יתכן ומכאן ואילך אוכל רק לעלות, וכך היה. השבח והתהילה לאלוהים שלא נטשני והביאני עד הלום!"

הערות:

עיבוד חופשי שלי לסיפור ששמעתי מפיה של מספרת צרפתיה. גרסה של הסיפור מופיעה גם ב"אלף לילה ולילה"

מילות מפתח:

חכמה, טבעת, ערב