לפני שנים רבות גר בכפר קינטייל על גדות אגם דִּיךְ, נגר סירות בשם ווילי.

והנה, סירתו של ווילי עצמו הייתה זקוקה לתיקון, אבל לא בסדנה של ווילי עצמו ולא בשום מקום אחר בכפר לא נמצאה חתיכת עץ מתאימה לצרכיו. כיוון שכך יצא ווילי אל היער הסמוך לחפש עץ שיסכון למטרותיו.

שעות רבות שוטט הנגר בין עצי האורן וחיפש עץ מתאים. כמה זמן חלף בטרם נוכח לדעת שאיבד את דרכו, זאת לא ידע, מכל מקום אור היום הלך ופחת והעצים נעטפו באפרורית קודרת של ערפל. הלאה הלאה עשה ווילי את דרכו לכיוון שיוליך אותו - כך נראה לו - לקינטייל. אבל עם כל צעד נוסף נעשה השביל פחות ופחות ברור בעוד החשיכה גוברת מרגע לרגע עד שלפתע ראה אור קלוש מנצנץ מבעד לערפל. כאשר התקרב גילה כי האור בוקע מחלון בקתה.

הוא פילס לו דרך אל הבקתה והקיש על דלתה. מבפנים נשמע קול טפיפת רגליים. הדלת נפתחה לאיטה והוא מצא עצמו ניצב בפני אשה זקנה.

הזקנה לא דיברה. ווילי הסביר לה במלים אחדות כיצד נקלע לשם ורק אז הניחה לו להיכנס. והנה, ווילי שנולד וגדל במחוז וחי כל ימיו בקינטייל, חשב זאת למוזר מאוד שאין הוא מכיר את הגברת הזקנה ואף לא זכר שראה אי פעם את הבקתה הזו, ובתחושת פליאה נכנס בעקבותיה אל המטבח בעודו מודה לה על הכנסת האורחים.

תארו לעצמכם את הפתעתו כאשר גילה שתי נשים שנראו זקנות אף יותר, יושבות משני צידי האח. גם אותן לא ראה מעולם.

הזקנה הראשונה שחה לו בקיצור שאלו הן שתי אחיותיה ולאחר שהציגה אותן בפניו הזמינה את הנגר שהיה עכשיו מבועת למדי, לסעוד עמן. מאחר והיה רעב כדבעי קיבל את הזמנתן ברצון, התיישב על שרפרף ונטל את חלקו.

אחרי הארוחה חש עצמו יותר נינוח והחליט לקבל את הצעתן של הזקנות ללון בביתן מאחר והערפל הסמיך עדין עטף את הבקתה ואת היער.

הוא הובל לחדר שיועד לו - חדר קטן שהריהוט שלו כלל מיטה, שולחן, כיסא ותיבת עץ מגולפת בסגנון הישן שניצבה מול האח. האווירה בחדר נתנה לו תחושה של זרות ואפילו של רוע נסתר והוא כבר התחרט על כך שנעתר להזמנתן. לרגע חשב לעזוב את הבקתה ולנסות בכל זאת את מזלו בחוץ, אבל הוא היה כה עייף שעד מהרה שכב על המיטה ונרדם.

ווילי ישן שינה עמוקה ולא שמע לא את הדלת בהיפתחה ואף לא את טפיפות נעלי הבית של הזקנה שנכנסה לחדר ופסעה לעברו.

מה שעורר אותו היה קול חריקה ממושך. לאורה הקלוש של האח הבחין בה כשהיא מתכופפת מעל התיבה שלמרגלות מיטתו. היא נראתה כמכשפה לכל דבר. ווילי קפא על משכבו באימה והציץ בה מבעד לשמורות עיניו העצומות למחצה.

הזקנה גיששה בתוך התיבה ואז הזדקפה. בידה החזיקה כיפה קטנה בצבע אדום. היא התקינה אותה בזהירות על ראשה, הרימה את ידה הימנית ולחשה לאיטה: "מכאן, במחי יד, ללונדון!"

ברגע הבא נעלמה הזקנה מעיניו במעלה הארובה. ווילי נותר נדהם ומופתע על משכבו כשהוא נושם בכבדות. אך זה החל להתאושש מעט והנה דידתה האחות השניה אל החדר, פנתה לעבר התיבה והוציאה ממנה כיפה קטנה בצבע אדום. היא הניחה אותה על ראשה, הרימה את זרועה הימנית ולאטה אותן מלים עצמן: "מכאן, במחי יד, ללונדון!" ומיד נעלמה בעקבות אחותה.

פחות מדקה אחר כך נכנסה אל החדר למרבה תימהונו האחות השלישית. גם היא נטלה מן התיבה כיפה קטנה בצבע אדום ובאותו אופן עצמו התעופפה מבעד לארובה.

לרגע ארוך קפא ווילי על מקומו מבולבל ונדהם ותהה מה בשם שמים עליו לעשות עכשיו. הוא צבט עצמו בחוזקה לבדוק אם הוא אכן ער וכל זאת לא קורה לו בחלום ואז החליט שהדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לקום ממשכבו ולבדוק את הבית.

הוא החליק בשקט מתחת לשמיכות ושם פעמיו למטבח. איש לא היה שם. בדיקה מדוקדקת יותר הוכיחה לו שאין בבית נפש חיה מלבדו.

ווילי חזר לחדר השינה והחליט להעיף מבט בתיבה. בתוך התיבה לא היה דבר מלבד כיפה קטנה בצבע אדום. הוא הרים אותה בזהירות ובחן אותה. היא נראתה ככיפה רגילה לגמרי. כיוון שכך הניח אותה על ראשו.

ואז עשה ווילי דבר מטופש: לפתע נתקף בתחושת סקרנות עזה ודי בהיסוס, יש לומר, הרים את ידו הימנית וביטא את המלים: "מכאן במחי יד ללונדון!"

אך זה השמיע את המלים ומיד למרבה תימהונו מצא את עצמו מהלך ברחוב בּוֹאוּ במרכז לונדון.

הייתה זו לונדון של סמואל פפיס, לונדון של בתי קפה, מסבאות ורחובות מרוצפים. ווילי פנה ונכנס אל המסבאה הסמוכה ומוזר הדבר שלא חש כלל נבוך למצוא עצמו בעיר גדולה. הוא, שכל חייו עברו עליו בכפר קטן בסקוטלנד הרחוקה. הוא הפסיע פנימה ותארו לכם את תימהונו כאשר גילה שם את שלושת הזקנות יושבות סביב שולחן ולוגמות וויסקי בצוותא.

הן הזמינו אותו להצטרף אליהן ללגימה בלי לגלות אפילו סימן קל של פליאה. לאחר שלגמו הארבעה מכוסיותיהם ישבו להתבונן ביתר יושבי המסבאה. מוזר היה בעיניו שאיש לא שת לבו לשלוש המכשפות הזקנות שהתיישבו להן במרכז המסבאה. נראה שאיש לא ראה דבר יוצא דופן באורחים מן ההרים.

לאחר שלגמו עוד כוסיות אחדות של וויסקי, חבשה האחות הראשונה את הכיפה שהסירה עם בואה ללונדון והפעם הרימה את ידה השמאלית בטרם השמיעה את המלים: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ונעלמה בדרך המעשנה.

ואז הניחה האחות השניה את כיפתה על ראשה ונעלמה בעקבותיה והאחות השלישית החרתה החזיקה אחריה וכך נותר ווילי לבדו ליד השולחן.

הוא ישב שם והרהר במסתורין האופף את כל הפרשה וכבר החליט בלבו לשוב אף הוא לקינטייל, כאשר ניגש אליו המלצר והגיש לו את חשבון המשקאות לתשלום.

מובן שלווילי לא הייתה כל פרוטה בכיסו, והמלצר קרא על כן לבעל הבית. זה האחרון מיהר והזמין את המשטרה וכאשר סיפר ווילי לשוטרים את סיפורו, עצרו אותו הללו מיד כחשוד במעשי כשפים.

וכך נזרק ווילי המסכן לכלא ועד מהרה נשפט ונמצא חייב בדין באין לו כל טיעונים סבירים להגנתו. על פי החוק שהיה נהוג באנגליה באותו זמן גזר עליו השופט מוות בתליה.

ביום ההוצאה להורג הועבר הנגר המסכן מכלאו בלונדון אל המפסטד. הוא הובל לגרדום והחבל נכרך על צווארו.

"האם יש לך משהו שברצונך להתוודות עליו?"

"לא" השיב ווילי.

"האם יש משהו שברצונך לבקש או לעשות או לומר בטרם תוצא להורג?" נשאל

ווילי הניד בראשו לשלילה, אבל אז עלה לפתע בדעתו רעיון מבריק.

"כן", אמר, "יש לי בקשה אחת קטנה בטרם תתלו אותי: האם אוכל לחבוש לרגע את הכיפה האדומה הקטנה הנמצאת בכיסי?"

"אין לנו כל סיבה למנוע אותך מכך."

ווילי הניח על כן בזהירות את הכיפה האדומה על ראשו.

ההמון העצום שנאסף לחזות בטקס ההוצאה להורג, ראו אותו מניף את ידו השמאלית ושמעו אותו צועק: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ומול עיניהם הנדהמות נעלם הוא מן העין.

וווילי, מה עלה בגורלו? ובכן, הוא מצא את עצמו חזרה בסדנה שלו על גדות אגם דיך, לא רק עם החבל הכרוך עדין לצווארו, אלא עם הגרדום כולו על כל חלקיו.

לאחר שהסיר את החבל מצווארו והתאושש מעט, נתן מבט בוחן בעצי הגרדום ומיד גילה ביניהם את העץ הדרוש לו לתיקון סירתו. היה זה בדיוק הקרש המתאים לתיקון ולא זו בלבד אלא שגם לחבל נמצא שימוש כחבל מעולה לעוגן.

בדרך זו או אחרת בורך ווילי במזל רב עם סירתו המתוקנת. כבר בהפלגה הראשונה העלה ברשתו יותר דגים משהעלה אי פעם מן האגם בחייו. ועד היום "נס הדגים" נותר תעלומה בלתי פתורה בקינטייל.

ווילי חזר שוב ליער בניסיון לאתר את הבקתה, אך מעולם לא עלה בידו למוצאה, לא אותה ולא את יושביה המסתוריים שלא מעלמא הדין.

זו הסיבה שכל מי שמבקש להצליח בדיג באגם דיך חובש לראשו כיפה בצבע אדום או תולה סרט אדום בדש כובעו, ואתם ששמעתם את סיפורו של ווילי הנגר, יודעים למה.

Saan aig ceann an latha a dh'innsear an

הדייג מספר את סיפורו – סיפור עם, עת יום עבודתו תם ונשלם.