מספרים שבאחד הימים שוטט אבו נוואס בגני התמרים שליד בגדאד והגיע לבריכת מים. על שפת הבריכה ניצב בחור צעיר שזה עתה יצא מן הבריכה במערומיו, והביט בהשתקפות גופו בבריכה. הצעיר בכה ולבו היה מלא עצב.

אבו נוואס נעצר לידו ושאל: "הו נערי, למה אתה בוכה?"

והצעיר השיב: "אני בוכה כי אני חצי אישה".

ואז הביט בו אבו נוואס ואמר: "לא יכול להיות. אתה בחור ולא בחורה. אין שום ספק בעניין."

אבל הבחור הצביע על שני סימנים קטנים – הפטמות שעל חזהו – ואמר: "אם כך, למה יש לי את אלה?"

אבו נוואס צחק ואמר: "מה, גם לי יש שניים כאלה. מעולם לא ראיתי גבר שאין לו אותם."

אבל הצעיר המשיך לבכות ואמר: "אבל לְמה הם נועדו אם אין הם סימנים של אשה? אני מכיר קצת את הגוף שלי, ואני רואה שלכל חלק בו יש שימוש: השיער, שמגן על ראשי מפני השמש, הציפורניים שמגנות על בהונותי מפציעה, כשאני רץ על פני אבנים וסלעים. אבל אני לא רואה שום מטרה ושום שימוש לפטמות האלה, אלא אם כן הן מהוות סימן לנשיות."

אבו נוואס חשב וחשב, אבל שום סיבה סבירה לא עלתה על מוחו. הוא חשב לעצמו: אני האדם הכי חכם בממלכה והמוח שלי הוא הזריז ביותר בארץ. אפילו אביר המאמינים עצמו אינו יכול להתחרות אתי או להערים עלי במחשבה. ויש לי את הפטמות האלה מאז ילדותי, אך מעולם לא חשבתי למה הן נועדו ומה השימוש שאפשר לעשות בהן. אבל עלי לשתף את הח'ליף בסוגיה הזו, שכן הוא תמיד מגלה עניין בנושאים הקשורים ללמידה ולפילוסופיה.

אבו נוואס הורה על כן לבחור: "כרוך את הבגד סביב מותניך, אבל השאר את החזה חשוף, ובוא אתי אל אדוננו הח'ליף ושאל אותו את השאלה ששאלת אותי, ונראה מה תהיה תשובתו."

אבו נוואס והבחור התייצבו לפני הח'ליף. הארון אל רשיד הסתכל עליהם ואמר: "הו, אבו נוואס, למה הבאת לכאן את הבחור הזה?"

ואבו נוואס השיב: "הו אביר המאמינים, השב בבקשה על שאלתו של הנער הזה, כי הוא בוכה ולבו עצוב, ואפילו אני לא יכול לתת לו תשובה הולמת."

והצעיר פתח פיו ואמר: "הו אביר המאמינים, הו אדוננו הח'ליף, יאריך האל את שנותיך, אמור לי בחכמתך: מדוע יש על חזי סימני אשה שכאלה? מה הסיבה לכך?" ובדברו הצביע על הפטמות שעל חזהו.

והארון אל ראשיד צחק ואמר: אתה שואל למה? הו נערי, לכל אחד מאתנו יש שני סימנים כאלה. אינך צריך לדאוג."

אבל הבחור התעקש, ואמר, בעודו בוכה: "הו אדוני, הגד לי את הסיבה לכך, שכן אני מוצא שלכל אבר בגופי משערי ועד לציפורני יש סיבה ויש שימוש. אך באשר לפטמות שעל חזי – אינני רואה בהן שום תועלת, אלא אם כן הן סימנים של אשה, ואני בוכה על כך שנגזר עלי להיות מסומן כאשה!"

ואז הרהר הארון אל ראשיד בעניין, והוא הפנה ראשו לכיוון אבו נוואס וציווה עליו: "אבו נוואס, הגד לו את הסיבה לקיומן!"

אבל אבו נוואס אמר: "אדוננו, אני לא רואה בהן שום תועלת."

הארון אל ראשיד פנה אזי אל הפילוסופים הגדולים ואל יועציו הנבונים, ואמר: "אמרו לנער את הסיבה!"

והם ענו: "אין ספק שיש לכך סיבה, אבל זה עניין שמחייב דיון מלומד. אנו נדון בכך, נאפשר לכל אחד מאתנו להביע את דעתו ואז נחליט מה התשובה הנכונה."

הארון אל ראשיד פטר אותם מלפניו, והם בילו את שעות היום בחדר סגור, התווכחו על הנושא וכל אחד מהם הביא תקדימים מלומדים.

וכשגמרו את הדיון הם יצאו ואמרו: "הו אדוננו, לא עלה בידינו להגיע לכלל הסכמה בעניין. מחצית מאתנו מחזיקים בדעה אחת, ומחצית מאתנו בדעה אחרת."

הארון אל ראשיד פנה למחצית הפילוסופים: "דברו!"

והם אמרו: "אנחנו מניחים שהם חייבים להיות סימנים, כמו על לוח מטרה, כי אדם יכול להשתמש בהם כסימני כיוון בעת שהוא מכה על חזהו מרוב צער, כי אם המטרה אינה מסומנת אז אין שום דבר לכוון אליו והמכה עלולה להגיע למקומות רבים."

"שוטים שכמותכם!" אמר הארון אל ראשיד, "אינכם מבינים דבר. חיילים, קחו אותם והכו אותם על חלק אחר של גופם שעליו אין סימני מטרה עד שיווכחו לדעת שאפשר להכות מישהו גם בלי הסימנים האלה. "

אחר כך פנה הח'ליף אל הסיעה שהחזיקה בהסבר אחר ואמר להם: "דברו!"

והם השיבו: איננו יכולים להאמין שאדם כה אצילי וכה גברי כמו אדוננו הח'ליף, או אפילו אנחנו עצמנו נושאים עלינו סימני אשה. לכן החלטנו שלסימנים אלה אין שום קשר לשדיים של נשים, ותכליתם חייבת להיות שונה מאוד, ועד לנקודה זו אנו תמימי דעים עם חברינו שנענשו בצדק על סברתם חסרת ההגיון. אנחנו בהחלט מסכימים שהם לא נועדו לשמש כסימני מטרה, בהחלט לא!"

והחליף הפך לקצר רוח לשמע דבריהם ואמר: "אם כך אמרו לי למה הם נועדו?"

והם השיבו: "אנו סבורים שמכיוון שלכל אחד יש סימנים כאלה, אחד בצד ימין והשני בצד שמאל הם מאזנים אחד את השני. הם חייבים להיות מעין משקולות שמסייעות לנו להתאזן. אם למשל יהיה עלינו לפסוע מעל הנהר על גשר צר העשוי מגזע של דקל, ואחת הפטמות תלקח מאתנו פתאום, כלום לא היינו מאבדים את שיווי המשקל ונופלים? זו הסיבה שקיבלנו שתי פטמות שאחת מאזנת את השנייה וכך הן מסייעות לנו לשמור על שיווי המשקל."

אבל לח'ליף נמאס מהפילוסופים והתיאוריות שלהם, והוא אמר: "אתה מפטפטים ומקשקשים, כי אתם מאוהבים בצלילי המלים הבוקעות מפיותיכם, אבל הן חסרות משמעות. חיילים! הוליכו את הפילוסופים האלה על פני חבל דק המתוח מעל נהר החידקל כדי שיראו אם הפטמות הללו עוזרות להם לאזן את עצמם! וכיוון שאין יועץ ואין פילוסוף בכל החצר שלי שיכול לתת תשובה פשוטה לשאלה הקלה של הנער הזה, אבקש תשובה מן הנשים, והן תעטינה כלימה על האינטליגנציה שלכם."

הארון אל ראשיד כתב על כן מכתב לגבירה זוביידה, ושיגר אותו אליה עם רץ מהיר, וחיכה לתשובה בחוסר סבלנות. אחרי חצי שעה הגיעה התשובה, והארון אל ראשיד מסר את המכתב לאבו נוואס והורה לו לקרוא אותו בפני הנוכחים.

ואבו נוואס קם וקרא בקול צלול את תשובתה של הגברת זוביידה, וכך היא רשמה בתשובתה: "הו אלופי, אתה מטיל ספק בכך שסימנים אלה שנושאים הגברים כולם, הם סימנים נשיים, ואתה מחפש תירוצים מעורפלים וסיבות מפוקפקות כדי להסביר את הסימנים שאתה נושא על גופך, אבל לנו הנשים אין שום ספק לגבי העניין, כי אנחנו רואות סימנים אלה על הבנים שיצאו מרחמנו ואנחנו יודעות כי אללה בחוכמתו נתן סימנים אלה בכל בני אנוש ואפילו בגופך שלך כדי שאם תנסו אתם הגברים להתנשא עלינו הנשים, נוכל תמיד גם אנו ללעוג לכם הגברים! "

והארון אל ראשיד אמר: "האם באמת זו התשובה? חייבת להיות סיבה אחרת."

אבל אבו נוואס בכה ואמר: "אני חושש שלא, אביר המאמינים. וכי איזה תועלת יש בהן אם אין הן בגדר סימנים נשיים, ואפילו כך איננו יכולים לעשות בהן שימוש אלא אם מתרחש נס."

והארון אל ראשיד שמע את דבריו של אבו נוואס והחל לבכות, ואבו נוואס בכה אף הוא, והפילוסופים שהוכו בכו, והפילוסופים שנפלו לנהר ושקעו בבוץ בכו, והחיילים בכו, ואנשי בגדאד שמעו על כך וגם הם בכו, וכך אירע שכל הגברים באותו מקום בכו, ורק הנשים צחקו.