שמו של הסיפור שאני מתכוון לספר לכם היום הוא "מספר הסיפורים במצוקה". זהו סיפור אירי וסיפורים איריים דורשים קצת הסברים, אבל אני אשתדל שההסברים לא יקלקלו לכם את ההנאה מהסיפור עצמו.

הסיפור הזה מתרחש בתקופה שהטאוטה דה דאנאן שלטו באירלנד. הטאוטה דה דאנדן, אם אני מבטא את השם נכון, פירושו אנשי הדאנו, כלומר תושבי אירלנד שהאמינו באלה דאנו.

באותה תקופה מלך בליינסטר מלך שמאוד אהב לשמוע סיפורים. עכשיו, כמו יתר הנסיכים וראשי השבטים באי, היה לו מספר-סיפורים מועדף. למספר הזה הייתה אחוזה רחבת ידיים, והאחוזה הזאת הייתה הענקה מיוחדת שקיבל מהמלך. אתם מבינים אם כך שבאותה תקופה לספר סיפורים באירלנד זה היה מקצוע מאוד משתלם. אבל מה שאתם צריכים לדעת עוד זה שהאחוזה הוענקה לו על ידי המלך, בתנאי שיספר לו סיפור חדש בכל לילה, לפני שישכב לישון, לאורך כל ימי חייו.

עכשיו, לשבחו של המספר שלנו אני מוכרח לומר שהוא אכן הכיר מאות סיפורים, אולי אפילו אלפים, ולכן הוא הצליח להגיע לגיל העמידה בלי שנכשל אפילו לילה אחד במשימה שקיבל על עצמו.

המיומנות שלו בסיפור סיפורים, הלואי עלי, הייתה כל כך גדולה עד שלא משנה עד כמה גדולות היו הדאגות שרבצו על המלך והסיחו את דעתו – תמיד עלה בידי מספר הסיפורים שלו לגרום לו שיישן שנת ישרים. אני לא מתכוון לומר כמובן שהסיפורים שלו היו מרדימים. להפך – הם היו מרתקים ודווקא בגלל זה הם פשוט הצליחו להסיח את ראשו של המלך מכל דאגותיו ולגרום לכך שיעלה על משכבו עם ראש צלול.

והנה, בוקר אחד התעורר מספר-הסיפורים מוקדם בבוקר וכמנהגו יצא לו לטייל בנחת בגן. שם הוא הפך בדעתו אירועים שונים שיוכל לטוות מהם סיפור עבור המלך בלילה. זוהי אגב טכניקה שאני ממליץ עליה לכל מספר סיפורים, אבל הפעם זה פשוט לא עבד. הוא צעד בכל רחבי האחוזה ובסופו של דבר חזר הביתה בלי שיעלה על דעתו שום דבר חדש או מוזר.

זאת אומרת, לא היה לו שום קושי לחשוב על פתיחה מתאימה. משהו כמו: "היה פעם מלך ולו שלושה בנים", או "יום אחד המלך של אירלנד כולה", אבל יותר מזה לא עלה על דעתו דבר. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, הוא חזר הביתה לסעוד פת שחרית ומצא את אשתו אובדת עצות בשל איחורו.

"מדוע כל כך איחרת, יקירי?" אמרה היא לו.

"אין לי ראש לאכול היום שום דבר. אני אובד עצות. בכל השנים שהייתי בשירותו של מלך ליינסטר, עוד לא קרה שישבתי לאכול ארוחת בוקר בלי שיהיה לי סיפור חדש מוכן לערב.

אבל הבוקר הזה, המוח שלי אטום. אני לא יודע מה לעשות. עדיף כבר שאפול ואמות מאשר שאמיט על עצמי חרפת נצח ואגיע אל המלך בלי סיפור."

אשתו אומנם הקשיבה לו באהדה, אבל באותו רגע היא הציצה מבעד לחלון וראתה משהו מוזר.

, שוכב על האדמה עם רגל עץ מונחת לצדו.

"מי אתה, אישי הטוב?" שאל מספר-הסיפורים.

"אה, מה זה חשוב מי אני. אני יצור מסכן, זקן, בעל מום, חלשלוש ואומלל, שיושב לו כאן לנוח קצת."

"ומה אתה עושה עם הקופסא והקובייה שיש לך ביד?"

"אני מחכה. מחכה לראות אם יהיה כאן מישהו שיהיה מוכן לשחק אתי בהטלת קובייה."

"לשחק אתך? על מה כבר יכול קבצן זקן שכמותך לשחק?"

"תשמע, כמה שאני נראה מסכן ומרופט, יש לי בארנק העור הזה שאתה רואה, מאה חתיכות זהב!"

"בעלי, כדאי לך לשחק אתו," אמרה לו אשתו, "אולי יהיה לך משהו לספר למלך בערב."

הם הציבו אבן שטוחה ביניהם ועל האבן הזאת הם הטילו את הקובייה.

מה אגיד לכם? לספר סיפורים הוא ידע, אבל כנראה שזה לא היה היום שלו. לא חלף זמן רב ומספר-הסיפורים שלנו איבד את כל כספו עד הפרוטה האחרונה.

"הרבה ברכה לא תצמח לי ממך, חבר! יכולתי למצוא לעצמי עיסוק נאה יותר, שוטה שכמותי!"

"אתה מוכן לשחק אתי עוד פעם?" שאל הזקן.

"בן אדם, מה אתה מקשקש – כל הכסף שלי נמצא ברשותך!"

"האם אין לך מרכבה וסוסים וכלבי צייד?"

"נן, ואם יש לי, אז מה?"

"אני מעמיד מולם את כל הכסף שברשותי!"

"שטויות, בן אדם. אתה באמת חושב שתמורת כל הכסף שבאירלנד הייתי מסתכן בזה שאראה את הגבירה שלי הולכת ברגל?"

"תראה, אולי תזכה." אמר הקבצן.

"ואולי גם לא אזכה. זה לא בא בחשבון."

אבל מי שדרבן אותו הייתה דווקא אשתו: "שחק אתו, בעלי, לא אכפת לי ללכת ברגל אם תפסיד, אהובי."

ואז הוא אמר לה משפט שאני אוהב: "מעולם לא סירבתי לך בעבר," הוא אמר "וגם לא אעשה זאת עתה."

והוא התיישב שוב וחזר לשחק.

טוב, מה אני אגיד לכם – בזריקה אחת הוא הפסיד בתים, כלבי ציד ומרכבה.

"רוצה להמשיך לשחק?" שאל הקבצן.

"מה, אתה צוחק עלי, בן אדם? על מה עוד נותר לי להמר?"

"אני אהמר בכל מה שזכיתי ממך כנגד אשתך!"

מספר-הסיפורים לא טרח לענות לו. הוא סב על עקביו בשתיקה ופנה לעבר הבית, אבל אשתו עצרה אותו.

"קבל את ההצעה שלו" אמרה, "זוהי הפעם השלישית ומי יודע איזה מזל יהיה לך הפעם? אתה בטוח תנצח עכשיו."

אתם יודעים, בתור אשתו של מספר-סיפורים היא ידעה שבחיים, כמו בסיפורים יש תמיד את הפעם השלישית.

הם שיחקו שוב ומספר-הסיפורים הפסיד. הוא אך זה הפסיד ומה הוא רואה למרבה צערו והפתעתו: אשתו קמה ומתיישבת על יד פושט היד המכוער.

"ככה את עוזבת אותי?" אמר מספר-הסיפורים.

"כמובן. מה אתה רוצה, הרי אתה הפסדת אותי במשחק. אל תגיד לי שאתה מתכוון לרמות את האיש המסכן?"

"יש לך עוד משהו להמר עליו?" שאל הזקן.

"אתה יודע היטב שלא נשאר לי שום דבר."

"תשמע," אמר לו הזקן: "אני מוכן להמר עכשיו על הכל, על אשתך ועל כל היתר מולך עצמך."

טוב, הפעם הוא כבר באמת הגיע למצב שלא היה אכפת לו להמר, אפילו על עצמו.

הם שיחקו ומה אתם חושבים קרה? הוא זכה חזרה בכל מה שהפסיד? נו בטח, דברים כאלה קורים רק באגדות, אבל מספר-הסיפורים שלנו פשוט הפסיד את עצמו.

"טוב, הנה אני. מה אתה מתכוון לעשות אתי?"

"עוד מעט תדע." אמר הזקן והוא הוציא מהכיס שלו חבל ארוך ושרביט קסמים.

"עכשיו" הוא אמר למספר-הסיפורים, "איזה סוג של חיה אתה מעדיף להיות, איָל, שועל או ארנבת? כרגע יש לך את האפשרות לבחור, אבל מאוחר יותר לא תהיה לך אפשרות."

לקצר סיפור ארוך, מספר-הסיפורים בחר באפשרות של ארנבת. הזקן זרק את החבל סביבו, נגע בו בשרביט והופה! ארנבת מפזזת ארוכת אוזניים החלה לקפוץ ולדלג באחו.

אך העסק הזה לא נמשך זמן רב; מי מכל האנשים, אם לא אשתו, הייתה זו שקראה לכלבים ושיסתה אותם בו. הארנבת נמלטה והכלבים שעטו בעקבותיה.

הצרה היא שאת השדה תחמה סביב סביב חומה גבוהה כך שהארנבת עם כל מאמציה לא הצליחה להימלט. אשתו והזקן מה-זה היו משועשעים לראות את הארנבת רצה, מסתובבת ומתפתלת לכל הכיוונים.

לשווא ניסה המסכן למצוא מחסה אצל אשתו. היא פשוט בעטה בו וזרקה אותו חזרה ישר לכיוון הכלבים. אני לא יודע איך היה הסיפור נגמר לולא עצר הקבצן בסופו של דבר את הכלבים. הניף על הארנבת את השרביט שלו ובמכה אחת הפך אותה חזרה למספר-הסיפורים.

ואני חייב לציין שזה היה מספר-סיפורים מתנשף ויגע וחסר נשימה.

"נו, נהנית מהספורט?"

"אולי בשבילכם זה ספורט." אמר מספר-הסיפורים כשהוא מביט על אשתו ככה מהצד בעין עקומה, ואני בהחלט חושב שהייתה לו סיבה טובה לכך. "מצידי הייתי מוותר ברצון על הספורט הזה."

"האם תהיה זו בקשה מוגזמת מצדי," הוא המשיך ואמר לזקן, "לשאול אותך מי אתה בכלל ומאיפה צצת ומדוע אתה שואב הנאה מכך שאתה מטריד ומטרטר אדם זקן כמוני?"

"אה!" השיב הזר, "אני מין עוף מוזר שלא יצלח למאומה, יום עני, יום עשיר, אבל אם אתה רוצה ללמוד יותר עלי ועל הרגלי, בוא אתי ואולי אוכל להראות לך יותר ממה שהיית משיג לוּ צעדת לבדך."

"אני כבר אינני יותר אדון לעצמי שאוכל להחליט אם ללכת או להישאר." אמר מספר-הסיפורים ונאנח.

הזר הכניס יד אחת לתוך ארנקו ושלה משם לנגד עיניהם אדם טוב מראה בשנות העמידה, והא פנה אליו ואמר:

"על פי כל מה שמעת וראית מאז הכנסתי אותך לארנקי, תפוס פיקוד על הגברת הזאת ועל המרכבה והסוסים, ותהיה מוכן להביא אותם ברגע שאזדקק להם."

הוא רק אמר את הדברים האלה, והנה נעלם הכל, מרכבה ואשה וסוסים וכלבים, ומספר-הסיפורים מצא את עצמו במעבורת השועלים, לא רחוק מהטירה של הוג' או'דונל האדום.

עכשיו, הוג' או'דונל האדום – לפי הכינוי אני מניח שהוא היה ג'ינגי אירי טיפוסי, אבל חוץ מזה הוא גם ידוע כאישות היסטורית הוא היה נסיך טירקונל וחי בסוף המאה השש-עשרה. בשנים 1595 עד 1602 הוא הנהיג את מלחמת תשע השנים נגד הממשלה האנגלית. מכיוון שהמלחמה הסתיימה שנה אחרי מותו, אני חושש שהוא לא הספיק לראות את סופה, אבל כל זה כמובן לא שייך לסיפור. מה שחשוב באמת שתדעו זה שמספר הסיפורים שלנו היה עכשיו במצב של רואה ואינו נראה.

או'דונל ישב באולם המלכות שלו ואיך נאמר זאת - כובד הבשר ולאות הרוח רבצו עליו.

"תצא החוצה," הוא אמר לשוער שלו, "ובדוק מי או מה עומדים בשער."

השוער פתח את השער ומה שהוא ראה לפניו זה היה קבצן כחוש, אפור שער. חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים שלו היו מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, שתי הכתפיים נחשפו לעין דרך הקרעים במעיל שלו, וביד הוא אחז שרביט ירוק של צינית .

צינית, למי שלא יודע, זה שם של שיח ריחני שבעלים שלו יש שמן אתרי, ומכינים ממנו משקה מעורר.

"ינצור אותך האל, או'דונל" אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער.

"וכך גם אותך" השיב או'דונל, "מאין אתה בא ומהי אומנותך?"

והתשובה שהוא נתן לו נשמעה בערך כך:

"בא אני מן הנחל המרוחק ביותר על פני האדמה

מגאיות בהם דואים ברבורים לבני נוצה

לילה באיסליי ולילה במָן,

לילה על מורדות הגבעות הקרות"

איסליי זה אחד מהאיים ההיברידיים בסקוטלנד, ומָן – אתם בטח יודעים – זה האי מָן בין אנגליה לאירלנד. זה אי שגיברו בו בשפה קלטית מיוחדת שהלכה וגעווה, וכיום, דומני שכבר אין אנשים שמדברים בשפה הזאת.

"אני רואה שאתה תייר גדול. זה מה שהנך." אמר או'דונל, "יתכן ולמדת דבר זה או אחר בנדודיך בדרכים."

"אני להטוטן" אמר פושט היד הכחוש כסוף השיער, "ועבור חמש מטבעות כסף תוכל לחזות באחד מלהטוטי."

"תקבל אותם." אמר או'דונל, והקבצן כסוף השיער לקח שלושה אניצי תבן והניח אותם על כף ידו.

"הסתכל וראה: אני אעיף את האמצעי ושני האחרים יישארו במקומם."

"לא תוכל לעשות זאת." אמר אחד הניצבים.

אבל הקבצן הכחוש כסוף השיער פשוט הניח אצבע על כל אחד מהאניצים שבצדדים ובנשיפה אחת העיף את האניץ האמצעי.

"זהו תעלול נאה." אמר או'דונל ושילם לו חמש מטבעות כסף.

"עבור מחצית מן הכסף הזה" אמר אחד מבחוריו של המלך, "אעשה אותו תעלול עצמו."

"תפוס אותו במילה שלו, או'דונל!"

הבחור הניח שלושה אניצי קש על כף ידו ואצבע על כל אחד מהאניצים הצדדיים ואז נשף על כף ידו. ומה לדעתכם קרה אם לא זה שכף ידו כולה ניתקה מזרועו ועפה לה יחד עם אניץ הקש.

"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.

"שש מטבעות נוספות, או'דונל, ואעשה למענך להטוט נוסף", אמר הקבצן הכחוש כסוף השער.

"שש מטבעות תקבל."

"אתה רואה את שתי האוזניים שלי? אני אזיז אחת מהן מבלי שהשנייה תזוז."

"קל מאוד לראות אותן. הן מספיק גדולות, אבל לעולם לא תצליח להזיז אוזן אחת ולא את השתיים יחד."

הקבצן הכחוש כסוף השיער שם את ידו על אחת מאוזניו ומשך אותה.

או'דונל צחק ושילם לו את שש המטבעות.

"לזה אתה קורא להטוט," אמר הבחור שאיבד את כף ידו, "כל אחד יכול לעשות את זה." ותוך כדי דיבור הוא שלח את ידו השנייה ומשך באוזנו, ומה אתם חושבים קרה אם לא זה שהוא תלש יחד עם האוזן את הראש כולו מעל כתפיו.

"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.

"ובכן, או'דונל," אמר הקבצן האפור כסוף השיער, "מוזרים הם הלהטוטים שהראיתי לך, אבל אני אראה לך תעלול מוזר עוד יותר וזאת תמורת אותו הכסף."

"אני נותן לך את מילתי שאשלם לך אם תראה לי." אמר או'דונל.

ואז שלף הקבצן תיק מתחת בית שחיו, ומתוך התיק הוציא כדור של חוט משי מגולגל. הוא התיר את הכדור והשליך אותו באלכסון למעלה אל השמיים הכחולים, והחוט הפך לסולם. הוא לקח ארנבת והניח אותה על השלב הראשון, והיא טיפסה ונמלטה במעלה הסולם. הוא שב ושלח ידו לתיק והוציא משם כלב צייד אדום-אוזניים והכלב החל לרדוף בזריזות אחרי הארנבת במעלה הסולם.

"עכשיו," הוא אמר, "האם יש מישהו מביניכם שמוכן לרוץ בעקבות הכלב באותו מסלול?"

"אני מוכן." אמר אחד מאנשיו של או'דונול.

"מהר ורוץ למעלה" אמר הלהטוטן, "אבל אני מזהיר אותך: אם תניח לכלב לטרוף את הארנבת שלי, אסיר את ראשך מעליך כשתרד!"

הבחור רץ במעלה הסולם וכל השלושה נעלמו מן העין. לאחר שהביט למעלה זמן רב אמר הקבצן: "אני חושש שכלב הצייד שלי אוכל את הארנבת וידידנו שקע בשינה."

ותוך כדי דיבור הוא התחיל לנדנד את סולם המשי, והופה - למטה צנח הבחור כשהוא שקוע בשינה ואחריו כלב הצייד אדום-האוזניים ובפיו החתיכה האחרונה של הארנבת.

התעלולן הכה בלהב חרבו והסיר את ראשו של הבחור מעליו. ומה שהוא עשה לכלב לא היה טוב יותר אבל גם לא גרוע יותר.

"זה לא כל כך משעשע לראות בחור צעיר ובמיוחד כלב צייד משובח שנהרגים אצלי בחצר. אתה מתחיל להרגיז אותי." אמר או'דונל.

"חמש מטבעות כסף עבור כל אחד מהם," אמר התעלולן, "וראשיהם ישובו לשכון על כתפיהם כאילו לא אירע דבר."

"אתה תקבל אותן." אמר או'דונל.

חמש מטבעות ובעקבותיהן חמש נוספות שולמו לו וראה זה פלא! ראשו של הבחור חזר לשכון על כתפיו וכך גם ראשו של הכלב, ואף על פי ששניהם הגיעו לגיל זקנה ושיבה, אתם צריכים לדעת שני דברים: ראשית שכלב הצייד לא העז לגעת יותר באף ארנבת, ושנית, והבחור הזה דאג היטב מאותו יום ואילך לשמור את עיניו פקוחות.

הקבצן רק גמר לעשות את כל זאת והנה הוא נעלם כליל מנגד עיניהם, כמובן יחד עם מספר הסיפורים שלנו הסמוי מן העין, ואיש ממי שהיה שם לא יכול היה לומר אם הוא עף באוויר או נבלע באדמה.

הוא נע כמו גל נופל על גל

כמו סופה אשר תרדוף סופה

כמו משב חורפי זועם

זריז, חלק, וכה עליז

נישא בגאווה,

ולא עצר לרגע קט

עד אשר צנח נחת

בחצרו של מלך ליינסטר

דילג בחן ובקלילות

מעל לקצה צריח

של עירו וארמונו

של מלך ליינסטר

כבד היה בשרו ומיוגעת רוחו של מלך ליינסטר. זו הייתה השעה שבה רגיל היה לשמוע סיפור, אבל אף על פי ששלח שליחים לכל מקום, לאיש לא היה אף שמץ של מושג לאן נעלם מספר הסיפורים שלו.

הוא קרא לשוער ואמר לו: "תפתח את השער ותראה אם יש שם נפש חיה שתוכל להגיד לי משהו על מספר הסיפורים שלי."

השוער פתח את השער ומי שנגלה לעיניו היה קבצן כחוש כסוף שיער, חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, כתפיו נחשפו לעין דרך החורים במעילו וביד הוא אחז הפעם לא שרביט של צינית אלא נבל משולש מיתרים.

"מה אתה יודע לעשות?" שאל אותו השוער.

"אני יודע לנגן." השיב הקבצן הכחוש כסוף השיער, ותוך כדי כך הוא לחש למספר הסיפורים שעל ידו: "אל תחשוש, אתה תראה הכל ואיש לא יוכל לראות אותך."

כששמע המלך שנגן נבל נמצא בחוץ הוא הזמין אותו פנימה.

"אני מחזיק בחצרי את נגני הנבל המעולים ביותר בכל חמשת מחוזותיה של אירלנד." אמר המלך, והוא רמז להם לנגן.

הם עשו כמצוותו והקבצן הכחוש כסוף השיער האזין בשקט לנגינה שלהם.

"נו, מה דעתך? שמעת אי פעם נגנים כמו אלה?" שאל אותו המלך.

" אדוני המלך" השיב לו הקבצן, "שמעת פעם חתול נוהם מעל קערה של מרק בשר, או זמזום של ציקדות על העץ לעת ערב, או אולי הזדמן לך לשמוע את לשונה הצווחנית של אשה זקנה שמוציאה אותך מדעתך?"

"את הדבר האחרון הזדמן לי לשמוע לא פעם." השיב המלך.

"דע לך אם כך שהגרועים שבקולות אשר מניתי ערבים יותר לאוזניים שלי מאשר הנגינה המתוקה ביותר של נגני הנבל שלך."

טוב, כאשר הנגנים שמעו כזה עלבון מפיו של הקבצן, הם לא חיכו רגע. הם שלפו את החרבות שלהם והסתערו לעברו כאיש אחד, אבל במקום לפגוע בו הם הצליחו רק לפגוע אחד בשני, ועד מהרה לא נותר שם אפילו נגן אחד שלא פיצח את ראשו של חברו ובתמורה זכה כמובן שגם ראשו שלו יפוצח.

כשהמלך ראה זאת, הוא לא התפלא שהנגנים לא היו מרוצים מהביקורת הקטלנית על נגינתם, אך תהה מדוע הם חייבים לפגוע זה בזה.

"תתלו את הברנש שהתחיל בכל המהומה." אמר, "אם אינני יכול לשמוע סיפור, לפחות שיהיה לי שקט."

השומרים קמו ממקומם, אחזו בקבצן הכחוש כסוף השיער, הצעידו אותו אל הגרדום ותלו אותו – אומלל חסר ישע שכמותו. הם חזרו לאולם המלכותי ואת מי רואות עיניהם אם לא את הקבצן הכחוש אפור השיער ישוב על ספסל ומגיש לפיו קנקן בירה.

"לעזאזל!" קרא ראש המשמר, "האם לא תלינו אותך לפני רגע. איך זה שאתה כאן?"

"אתה מתכוון לומר שתלית אותי, עצמי?"

"אלא את מי?" שאל ראש המשמר.

"הלוואי שהיד שלך תהפוך לטלף של חזיר, אם אכן התכוונת לכרוך את החבל סביב לצווארי; מדוע אתה מדבר על כך שתלית אותי?"

הם טסו חזרה לגרדום וגילו שמי שתלוי שם הוא לא אחר מאשר אחיו האהוב של המלך.

הם רצו חזרה למלך, שבינתיים כבר הספיק להירדם.

"אנא, הוד מלכותך," אמר ראש המשמר, "תלינו את הנווד המשוטט הזה, אבל הנה הוא כאן שוב, בריא ושלם כמו מקודם."

"תתלו אותו פעם שנייה!" אמר המלך ושוב שכב לישון.

הם עשו כפי שצוו, אבל מה שקרה הוא שהם גילו כעבור זמן קצר שהם תלו בטעות את נגן הנבל הראשי של המלך במקום את הקבצן.

ראש המשמר היה עכשיו ממש נבוך.

"אתם רוצים לתלות אותי פעם שלישית?" שאל הקבצן.

"לך לכל הרוחות," אמר מפקד המשמר, "וכמה שיותר מהר ובתנאי שתתרחק מכאן מהר ככל האפשר. כבר גרמת לנו לצרות די והותר."

"עכשיו סוף סוף אתה מדבר בהיגיון." אמר הקבצן, "ומכיוון שוויתרת על הניסיון לתלות אדם זר רק בגלל זה שהוא הטיל דופי בנגנים שלכם, לא אכפת לי לספר לך שאם תחזור עכשיו לגרדום, תמצא את חבריך יושבים על הדשא ולא נראים סובלים במיוחד ממה שעבר עליהם."

ומיד אחרי שאמר את המלים האלה, הוא נעלם כלא היה, ומספר הסיפורים מצא את עצמו באותו מקום עצמו שבו פגש לראשונה את הקבצן ושם ניצבו עדין אשתו עם מרכבתו וסוסיו.

"עכשיו," אמר הקבצן הכחוש אפור השיער, "אני לא אענה אותך יותר. הנה כאן המרכבה והסיסים שלך והכסף שלך ואשתך. עשה אתם כטוב בעיניך."

"אשר למרכבה ולסוסים ולכלבי הצייד שלי," אמר מספר-הסיפורים, "אני מודה לך, אבל את אשתי וכספי אתה יכול לשמור אצלך."

"לא," אמר לו הקבצן, "אינני רוצה לא בזה ולא בזו, ובכל מה שקשור לאשתך – אל תחשוב עליה דברים רעים בגלל מה שעשתה לך. היא לא יכלה לנהוג אחרת. זה לא היה תלוי בה."

"לא יכלה לנהוג אחרת! היא לא יכלה שלא לבעוט אותי ישר לפיותיהם של כלבי הצייד שלי! היא לא יכלה שלא לעזוב אותי לטובת קבצן זקן ו..."

"אינני כה עני או כה זקן כפי שאתה משער. אני הוא אנגוס מבְּרָף." אנגוס הוא דמות עממית בפולקלור האירי והעיר ברף היא עיר עתיקה שנמצאת בדרום אירלנד.

אתה פעלת למעני רבות אצל מלך ליינסטר." הבוקר סיפרו לי הקסמים שלי על הקושי שבו אתה נתון והחלטתי לחלץ אותך מצרתך. ואשר לאשתך – אתה צריך לדעת שאותו כוח ששינה את הגוף שלך שינה גם את השכל שלה. שכח וסלח כפי שצריכים לנהוג גבר ואשה."

איזה משפט יפה: שכח וסלח forget and forgive. זה מזכיר לי פתגם נחמד:

Women give and forgive, men get and forget

אבל נעזוב את זה.

"ועכשיו," אמר לו הקבצן, "יש לך יופי של סיפור עבור מלך ליינסטר" ואיך שאמר את המלים האלה הוא נעלם.

ומה אני אגיד לכם – באמת היה לו עכשיו סיפור מתאים עבור המלך. הוא סיפר למלך את הסיפור מתחילתו ועד סופו ותיאר באוזניו את כל מה שעבר עליו.

המלך צחק צחוק כה רם וממושך עד שלא יכול היה להירדם כלל, והוא אמר למספר-הסיפורים שמכאן ואילך אין הוא צריך להוגיע את מוחו בחיפוש סיפורים חדשים. הוא ביקש שבכל ערב וערב כל ימי חייו יוכל להאזין שוב ושוב לסיפור הנפלא הזה ולצחוק מחדש למשמע מעלליו של הקבצן הכחוש אפור השיער.