שם הסיפור:

הנסיכה ומשחק המחבואים

ספר יסופר כי הייתה פעם בת מלך שבהיותה צעירה לימים אהבה יותר מכל את משחק המחבואים.

כאשר בגרה והייתה לעלמה באו לארמון מחזרים מכל קצות הארץ וביקשו את ידה. פנה אליה אביה המלך ושאל אותה: "הגידי לי בתי, עם מי מכל מחזריך תרצי להתחתן?"

"אבא" אמרה לו בת המלך, "לא קל לי לבחור בין מחזרים כה רבים. אני רוצה להציע להם משחק: אני אתחבא וכל מי שמבקש לשאת אותי לאישה יהיה רשאי לחפשני. מי שימצא אותי הוא יהיה לי לחתן ולבעל."

המלך לא היה מאושר לשמע הרעיון אבל בלית ברירה הסכים לדרישת בתו והמשחק החל. כל בוקר התאספו בחצר המלך כל המתחרים שביקשו להינשא לנסיכה - שרים, רוזנים, בני מלכים וגם אנשים מפשוטי העם, שכן התחרות הייתה פתוחה לכל.

בת המלך הייתה אוספת את כל המתחרים באחד מחדרי הארמון ומסבירה להם את כללי המשחק ואת תחומי השטח שאפשר לחפש בו. אחר כך הייתה יוצאת מן החדר וכעבור שעה קלה היו המחזרים מתחילים בחיפושים.

עברו ימים והימים הצטברו לשבועות ואיש מבין מחזריה של הנסיכה לא עלה בידו למוצאה.

באחד הימים הזדמן לעיר בן איכרים צעיר ויפה תואר וראה את הנסיכה בעת שעברה במרכבתה ברחוב הראשי. ברגע שראה אותה ניצתה בלבו אהבה עזה אליה והוא חש שבלעדיה חייו אינם חיים. מכיוון שהתחרות הייתה פתוחה לכל החליט גם הוא לקחת בה חלק.

למחרת היום בא הצעיר לארמון. קבוצה גדולה של מחזרים כבר חכתה שם ועד מהרה הגיעה בת המלך והסבירה את כללי המשחק. כל מחזר היה רשאי לנסות את מזלו במשך שלושה ימים. שטח המשחק כלל את מרבית חדרי הארמון ומגדליו, את המרתפים והאסמים ואת הגן הגדול המקיף את הארמון.

בת המלך יצאה מן החדר והלכה למצוא לה מקום מחבוא והמשחק החל. הצעיר לא בזבז את זמנו. הוא היה משוכנע שלא יקשה עליו למצוא את בת המלך. היו כמה מקומות מחבוא שאיש לא היה מעלה על דעתו לחפש בהם והצעיר היה בטוח שבאחד מהם ימצא את הנסיכה.

ראשית כל נכנס אל חדר המלך. מתחת לכס המלכות הייתה מגרעת גדולה, נסתרת מעין רואים שיכלה לשמש כמקום מחבוא מצוין. הוא בדק אותה בקפדנות, אך לא מצא דבר.

אחר כך שם פעמיו אל הגבוה שבמגדלי הארמון. הוא טיפס ברוב עמל עד מרומי הגג וסרק בקפדנות את כל הגומחות והחדרים הקטנים אך הנסיכה לא הייתה שם. תחנתו הבאה הייתה מרתף הארמון. גם שם חיפש ללא לאות, הזיז חביות, נדחק מאחורי ארונות, הציץ מתחת לרהיטים ובתוך חדרי המזווה, אבל את מחבואה של הנסיכה לא הצליח לגלות. השעות חלפו. בן האיכרים הצעיר לא פסק לרגע מחיפושיו אך הכל לשווא. השמש שקעה ופעמון הארמון השמיע את האות לסיום החיפושים לאותו יום.

הצעיר יצא מן הארמון בפנים נפולות. כיון שהיה עייף ורצוץ התיישב לנוח על ספסל לא הרחק מן הארמון. שעה ארוכה ישב שם ולבו כבד עליו. נפשו יוצאת אל הנסיכה ותשוקתו אליה רק גוברת. היכן היא עשויה להסתתר?

והנה עבר שם זקן אחד, ראה אותו ופנה אליו בדברים: "מה לך איש צעיר. מדוע אתה יושב כאן עצוב ומשמים?"

"סבא" אמר לו הצעיר "נפשי יוצאת אל הנסיכה ואם לא אשאנה לאישה לא אדע אושר. היום נטלתי חלק במשחק החיפושים. הייתי בטוח שאצליח למצוא אותה אבל העליתי חרס בידי ועכשיו נותרו לי רק יומיים!"

"ויש עוד מחזרים המנסים את כוחם?"

"בודאי, סבא. יותר מעשרים איש השתתפו היום במשחק ורבים אחרים עוד מצפים לתורם אבל עד כה לא עלה בידי איש לגלות את עקבותיה."

"חכם הבוקר מן הערב." אמר לו הזקן, "לך לישון ולאגור כוח ומי יודע, אולי מחר יאיר לך מזלך ותמצא את מבוקשך."

למחרת היום שב הצעיר לארמון ושוב חזר הסיפור על עצמו: הנסיכה אספה את מחזריה, הסבירה להם את כללי המשחק ועד מהרה החלו המחזרים בחיפושיהם. מביט הצעיר סביבו ורואה את המחזרים נחפזים ממקום למקום, עוברים בחדרים, מציצים מתחת למטות, עולים ויורדים במדרגות, פותחים וסוגרים דלתות וארונות, זוחלים ונדחקים מאחורי הרהיטים, הופכים את סלי הכביסה הגדולים, סורקים את שבילי הגן, מטפסים על העצים ומפריעים למשרתים בעבודתם וכל הארמון גועש רועש.

הפעם לא היה ספק בלבו שיעלה בידו לגלות את הנסיכה, כל הלילה הרהר בדבר וחשב על מקומות מחבוא אפשריים ועכשיו ניגש לחיפושים במשנה מרץ ולא פסח על שום מקום, הוא נכנס אפילו לבריכה הגדולה שבגן וצלל אל קרקעיתה לראות אם אין שם מערות חבויות שהנסיכה עשויה להתחבא בהן, אך הכל לשווא, השעות חלפו ולנסיכה אין כל סימן ורמז.

שוב צלצל הפעמון ושוב יצא הצעיר המאוכזב מן הארמון והתיישב על הספסל. כעבור שעה קלה הזדמן לשם הזקן, מכרו מאתמול.

"נו" שאל אותו, "איך עבר עליך היום ומה העלית בחכתך?"

"שום דבר, סבא. הכל לשווא. איפה לא חיפשתי אותה - את הארמון כולו הפכתי, והנסיכה איננה. מחר היום האחרון. אם לא אצליח למוצאה חיי אינם חיים. הנסיכה כה יפה ועדינה - נפשי יוצאת אליה,"

"וכמה מחזרים באו היום לנסות את כוחם?"

"הרבה, סבא. הנסיכה היא יפיפייה ואני אינני היחיד המבקש לזכות בה."

"נו, נו" אמר הזקן, "אם הייתי צעיר בחמישים שנה הייתי גם אני מנסה את מזלי. לך לישון ולאגור כוח ואל תחשוב על מה שהיה. כל יום ומזלו שלו. אולי מחר תראה ברכה בעמלך."

עבר הלילה, האיר היום ושוב בא הצעיר אל הארמון ותפס את מקומו בשורת המחזרים. בת המלך מסבירה לנאספים את כללי התחרות, והצעיר שכבר הכיר אותם על פה, מקשיב בחצי אוזן ומחכה בקוצר רוח לאות המבשר את התחלת החיפושים ובינתיים מתבונן בנסיכה וביתר המחזרים שלצדו: חלקם פנים חדשות, חלקם באו לנסות את מזלם בפעם השניה וחלקם, כמוהו, זו היא להם הפעם השלישית והאחרונה. לפתע נזכר הצעיר בשאלותיו של הזקן: מעניין באמת כמה מחזרים באו היום לתחרות: חמישה, עשרה, ששה-עשר, עשרים... עשרים ושלושה ויחד אתי עשרים וארבעה. כל כך הרבה מחזרים וכל כך הרבה זמן מאז החלה התחרות ועדין לא עלה בידי איש לגלות את מקום מחבואה - ממש תעלומה...

והנה מסיימת הנסיכה את הסבריה, חולפת על פני שורת המחזרים כשבת צחוק על פניה ויוצאת מן החדר. ובן האיכרים הצעיר עוקב אחריה במבטו ולבו מלא תשוקה וגעגועים.

ניתן האות ושוב פשטו המחזרים על פני הארמון והגנים: עולים ויורדים, רצים ושבים, הופכים את הסדרים ומשגעים את הארמון כולו למן ראש השרים ועד אחרון המשרתים. והצעיר מצטרף אף הוא להמולה, תר ומחפש בכל מקום. בלבו הוא חש שבדרך זו לא ישיג דבר ואף על פי כן הוא מתמיד בחיפושיו ואינו מניח לספקות להרפות את צעדיו.

אך השעות חולפות והשמש מעפילה למרומי הרקיע ומשם כבר מתחילה את מסעה מטה מטה אל עבר האופק, והנסיכה איננה - כאילו בלעה אותה האדמה.

לבסוף אפס כוחו. הוא עלה אל ראש גרם המדרגות שבחזית הארמון, משם ניתן היה להשקיף על כל שטח הגן והאסמים, ושם ישב תחתיו מיואש והביט בלב מלא כאב אל השמש ההולכת ושוקעת לעבר האופק.

סביבו המשיכו יתר המחזרים להתרוצץ ולחפש. לפי מראה פניהם ניתן לדעת מתי הצטרפו לתחרות: הנה שלושת המחזרים שהגיעו היום והם מלאים מרץ ולהט ושם בגן שנים אחרים שזה להם יומם השני, בוחנים בכובד ראש את הבריכה ואת שבילי הגן ושם קרב ובא מחזר שהתחיל את החיפושים עוד שלשום, מהלך לאיטו ומבטו קודר ושם עוד מחזר נלהב מטפס אל מרומי המגדל ושלושה אחרים יורדים במדרגות המובילות למרתף. ממקום מושבו הוא יכול לראות את כולם, אחד לא נעדר: ארבעה, שבעה, עשרה, חמישה עשר, עשרים, עשרים וארבעה, רגע, מה קורה כאן? הרי הוא עצמו השלים את המניין לעשרים וארבעה. שב הצעיר וספר אותם ושוב עלה מנינם לעשרים וארבעה. ולפתע הבין הכל. הוא חזר והתבונן בעין בוחנת בכל המחזרים שחלפו בהמולה על פניו ועתה נמוגו הספקות האחרונים. הוא ניגש אל אחד מהם שהיה חבוש כובע לראשו, נגע בו ואמר חרש: "את היא הנסיכה!"

"לך חיכיתי" השיבה לו הנסיכה, הסירה את כובעה ופרעה את שערה. היא התבוננה בו וחיוך על פניה והוסיפה: "מחר נחוג את חג כלולותינו, אהובי."

*

מי ייתן וגם אתם השומעים תמצאו אושר בחברת בחירי לבבכם ותראו אך טוב ונחת בחייכם. החיים מעניקים לנו כה הרבה ואנו באיוולתנו, עוצמים עינינו מלראות את הגלוי מכל ושוגים בחלומות ודמיונות שווא.

הערות:

כבר אינני זוכר מפי מי שמעתי סיפור זה לראשונה. כללתי אותו בספרי "ספר סעודת המלכים". יואל

מילות מפתח:

נסיכה, חכמה, חיפוש