לפני המון המון זמן כשההורים של הסבים שלנו עוד היו ילדים, היו שלושה יתומים: שני ילדים וּטְהָקַנֵה אחותם. אבא שלהם היה בעודו בחיים ראש שבט גדול. אבל עכשיו נמנה הוא בין המתים ועל טְהָקַנֵה הוטל לדאוג לשני אחיה.

היה עליה לטחון תירס עבורם ולהכין את הדייסה. היה עליה לבשל את הבשר שהביאו מן הצייד, היה עליה למלא את סירי החרס במים, כדי שלא יצטרכו לשתות מן המעיין כמו כלבים.

היא דאגה להם כמו אם.

אך כשהגיע היום שעל שני הנערים הוטל ללכת אל בית-הספר השבטי, אל בית-הספר שאבות לקחו אליו את בניהם כדי שיוכלו להפוך לגברים, הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר. הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר, כי כבר לא היה להם אב שיוכל לקחת אותם לשם.

על פי המסורת הנהוגה בשבט הם שהו בבקתות העשב של בית-הספר את תקופת חמשת החודשים הדרושים וכאשר חלף הזמן הזה, הייתה זו טְהָקַנֵה אשר הכינה את התלבושות שלהם, את מגיני העור שלהם ואת כלי הנשק שלהם.

הייתה זאת היא אשר הביאה להם את התלבושות אל הבקתות שבהרים כאשר כל האבות הביאו תלבושות לבניהם. הייתה זאת היא שהביאה את התלבושות כדי שיוכלו להשתחרר מאותן בקתות עשב, הַמּוֹפַּטו. הייתה זאת היא.

אך כאשר ראו שני אחיה את התלבושות, הם סירבו לקבל אותן. הם אמרו שהם ישארו בתוך אותן בקתות עשב עד ליום שכל אחד מהם יקבל קַרוֹס - שמיכת עור, כובע, חתיכת עור לחגור סביב לחלציים ומגן עור, כולם עשויים מעור של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אותם יצורים מחרידים המפיצים אור בחשכה כאשר דועך אורם של הירח והכוכבים, הנַנָבּוֹלֶלֵה החיים מתחת למים.

"מדוע אתם מבקשים את הבלתי אפשרי?" שאלה האשה הצעירה, "איפה אמצא עור של נַנָבּוֹלֶלֵה? איפה? נָה?"

אבל שני הצעירים לא רצו להקשיב לה. הם אמרו כי אם אביהם היה בחיים, הם היו מקבלים ממנו את העורות של אותן מפלצות גדולות כדי להשתחרר אתם מן הבקתות של בית-הספר. אין זה נאה להם, בנים של ראש שבט, להשתחרר מן הבקתות כמו כל האחרים, באותן תלבושות. הם, אשר היו הבנים הזכרים של ראש שבט גדול שמת, חייבים לקבל תלבושות שחרור הרבה יותר טובות.

ואז יצאה הקריאה מפיה של טְהָקַנֵה והיא נפוצה, נפוצה, נפוצה סביב סביב עד שכל הנתינים של ראש השבט שמעו אותה. היא קראה לבני עמה לאסיפה.

כאשר כל אלה שנקראו התיישבו יחדיו במקום האסיפה הגדול הַפִּיטְסוֹ, פתחה טְהָקַנֵה את לבה בפניהם.

היא אמרה: "אתם צריכים לבחור ביניכם את האמיצים מכל כדי שיוכלו לצעוד לצדי כאשר אלך למצוא את הנַנָבּוֹלֶלֵה."

"יוֹ וְוהֵה!" אמרו לה, "איך תוכלי את, שאת רק אשה, לקבל על עצמך משימה כל כך מסוכנת?"

אבל היא השיבה: "אם אביהם של אחי היה חי היו בניו מקבלים תלבושות עשויות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה."

צֶ'ה, עכשיו הם הבינו.

הם קיבצו יחדיו חבורה של האמיצים ביותר מביניהם. הנשים הכינו צידה לדרך, צידה למסע מאוד מאוד ארוך. הם לקחו בשר שוורים, בשר כבשים, חיטה טחונה, דלעות מלאות בבירה וקציצות תירס מבושלות עשויות מתירס מתוק טחון. כל הכבודה הועמסה על גבם של שוורי משא.

הייתה זו חבורה גדולה מאוד עם הרבה בהמות משא, אשר יצאה באותו יום עם טְהָקַנֵה למצוא את הדרקונים עם העורות הנוצצים, הדרקונים החיים מתחת למים.

כאשר הגיעו לנהר הראשון ראו שהוא רחב. אולי הנַנָבּוֹלֶלֵה שוכנים מתחת למים של הנהר הזה. הם לא ידעו. הם לקחו כרעיים של שור וזרקו אותן לתוך המים. ואז פצחה טְהָקַנֵה בשיר. היא קראה להם עם השיר הזה:

"נַנָבּוֹלֶלֵה נַנָבּוֹלֶלֵה!

בניו של ראש השבט, נַנָבּוֹלֶלֵה!

הם רוצים מגינים, נַנָבּוֹלֶלֵה!

נעליים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!

שמיכות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!

וכובעים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!"

כאשר סיימה לשיר התחילו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו: קַטַי קַטַי קַטַי!

הם פחדו. הם חשבו שזוהי אחת המפלצות, אבל רק צפרדע קפצה החוצה. היא קראה: "קו-רו קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה, שם במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות."

הם צייתו לצפרדע. כאשר חצו את הנהר המשיכו לצעוד הלאה עד שהגיעו לנהר הבא.

כאן זרמו המים בשקט ושלווה. אולי המים האלה הם גם עמוקים? הם לא ידעו. אולי מתחת למים האלה שוכנים הנַנָבּוֹלֶלֵה.

ושוב שרה טְהָקַנֵה וסיפרה מה היא מחפשת ומהי שליחותה כמו שעשתה ליד הנהר הראשון. בדיוק כך. יוֹאָלֹו.

ֹ כאשר סיימה את שירה המים החלו לרטוט. המים החלו לגעוש: קָטִי קָטִי! שוב חשבו האנשים שאלה הם הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל כמו בנהר הראשון רק צפרדע זינקה מן המים וגם היא קראה: "קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה. שם, במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות. בדיוק כך. יוֹאָלֹו."

בכל נהר קרה אותו דבר. הם לא מצאו את המפלצות עם העורות הנוצצים. ואז הגיעו לנהר האחרון. הקנים על גדותיו היו גבוהים ועבים והנהר רחב יותר מכל האחרים. יתכן שהוא גם עמוק יותר. הם לא ידעו. ואולי יתברר שמתחת למים האלה ימצאו את הנַנָבּוֹלֶלֵה.

הם זרקו בשר לתוך המים, אבל הנהר נשאר דומם. המים לא רטטו. המים לא געשו. הם נשארו שוקטים.

טְהָקַנֵה שרה את שיר שני בניו של ראש השבט שביקשו לקבל תלבושות עשויות מן העורות הנוצצים של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל המים לא נעו. הם זרקו בשר אל תוך המים, אבל המים נותרו שוקטים. הם זרקו בשר למים פעם נוספת, אבל המים נותרו שוקטים. ואז הרגו הם שור משא וזרקו אותו כולו אל תוך המים. שוב שרה טְהָקַנֵה את שירה לנַנָבּוֹלֶלֵה ובעוד היא שרה החלו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו. המים שטפו את הגדות והציפו אותן. המים רתחו כמו בסיר ששמים מעל מדורה גדולה. אלה הן ללא ספק המפלצות עם עורן הנוצץ, חשבו האנשים, והם עמדו מוכנים עם החניתות שלהם. אבל עדיין לא הייתה זו מפלצת. הייתה זו אשה זקנה מאוד שהופיעה שם. היא נשענה על מקל והזמינה אותם ללכת בעקבותיה.

ואז חזרה האשה הזקנה אל תוך המים וכל החבורה כולה צעדה בעקבותיה. מתחת למים האפלים, מתחת לקנים העבים. הם הגיעו לכפר גדול. הם נדהמו כיוון שהכפר נראה כמו כפר של ראש שבט רב-כוח. היו כאן בקתות עם מסכי קנים בפתחן והמקום היה יבש כמו שהיה יבש על פני האדמה. ועם זאת היה הכפר שונה מכפרים אחרים. הכפר היה נטוש. הכפר היה שקט. אנשים לא חיו שם. ילדים לא שיחקו שם. הבקתות ניצבו ריקות. לא היו מדורות גללים מאחורי המסכים. סירי החרס היו ריקים ממים. אבני הרחיים שבתו מעבודה.

"מֵה וְוהֶה" אמרו טְהָקַנֵה ואנשיה, "מקום כזה מוזר לא ראינו מעולם! היכן אם כך כל האנשים, סבתא?"

"הם כולם מתים. הנַנָבּוֹלֶלֵה אכלו אותם - כולם, מבוגרים וילדים, צאן ובקר, כלבים ותרנגולות. כולם!"

"ואת סבתא?"

"לא, ילדי, אני זקנה מדי. הבשר שלי יותר מדי קשה מרוב שנות עמל ואני רזה מדי. זו הסיבה שהמפלצות האיומות האלה השאירו אותי בחיים כדי שאוכל לעבוד בשבילם. שמעתי את השיר שלך, אשה צעירה," אמרה, "יש בך תעוזה רבה!"

"יוֹ וְוהֶה! עכשיו אני רואה שהסכנה גדולה." אמרה טְהָקַנֵה מכיוון שחשדה בה בזקנה שהיא מושכת אותם למלכודת כדי לספר מזון למפלצות שלה. אבל הזקנה הרגיעה אותם והחביאה אותם בתוך בור עמוק ואפל וכיסתה אותו בקנים ואדמה כדי שהנַנָבּוֹלֶלֵה לא יוכלו לראות אותם.

ובדיוק כשהיו חבויים היטב הם שמעו שאגה מעל ראשיהם, שאגה כמו זו של עדר עצום של שוורים הרומסים את האדמה... אלה היו הנַנָבּוֹלֶלֵה .

דּוּמָה, דּוּמָה, דּוּמָה, הם צללו לתוך המים ובאו לכפר הנטוש מתחת למים האפלים ששטפו בין הקנים. הם באו לישון כיוון שהיו עייפים מן הצייד.

טְהָקַנֵה ואנשיה הציצו מבעד לקנים. יוֹ-יוֹ-יוֹ! זה היה מפחיד! הם ראו עדר שלם של דרקונים מתקדמים לעברם בחשכה... פוּ-פוּ-פוּ! הם האירו! העורות שלהם הפיצו אור כמו הירח והכוכבים המפיצים אור בלילה. אבל הם לא שכבו לישון. הם הסתובבו בשטח. הם חיפשו משהו. הם תחבו את חוטמיהם לקרקע והריחו. הם רחרחו: פוּ פוּ!

ואז הם דיברו. הם אמרו: "אנו מריחים את הסרחון של בני אדם!" הם ערכו חיפוש בבקתות הריקות, אבל לא מצאו דבר, והאשה הזקנה נשארה בשקט. טוּ-טוּ-טוּ...

"סֶנְטְהוֹ סֶה נְקְהָה קָאֵה?" הם שאלו. "מאיפה נובעת הצחנה של בשר אנושי?"

הם חיפשו, חיפשו, חיפשו, אבל הם היו כל כך עייפים מצייד עד שלא יכלו להישאר ערים יותר. עליהם לישון קודם וביום המחרת הם יחפשו שוב וימצאו מאין נובעת הצחנה.

מיד לאחר שנרדמו והתחילו לנחור בקול מעורר אימה, הוציאה הזקנה את טְהָקַנֵה ובני לוויתה ממקום מחבואם ואמרה להם לבחור בזריזות אחד מן הנַנָבּוֹלֶלֵה לשחוט אותו ולפשוט את עורו לפני שכל היתר יתעוררו.

וזה בדיוק מה שהם עשו. הם בחרו את הגדול ביותר ואחרי שפשטו את עורו, הם גמלו לזקנה בשור טעון במזון. ואז הגיע הזמן לעזוב.

אך לפני כן נתנה הזקנה לטְהָקַנֵה אבן ברזל קטנה ואמרה: "מחר כאשר יתעוררו הנַנָבּוֹלֶלֵה ויראו שהרגתם אחד מהם, הם ילכו בעקבותיכם."

"יוֹ וְוהֶה!" גנחו האנשים.

אבל היא המשיכה: "ברגע שתראו ענני אבק אדומים מתמרים לשמיים תדעו שהמפלצות רודפות אחריכם. כאשר יקרה הדבר עליכם להניח את האבן הזו באמצע הדרך. היא תגדל. היא תגדל עד שתהייה להר גבוה ואז תצטרכו לטפס על ההר הזה לפני שיהיה גבוה מדי. על פסגת ההר הזה תמצאו מחסה."

הם לקחו אם כך את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה ועזבו את הכפר שמתחת למים האפלים, הכפר השקוע בתרדמה עם כל המפלצות, הכפר שגרה בו רק אשה זקנה אחת המטפלת בנַנָבּוֹלֶלֵה.

אפלה שררה עדין כאשר טְהָקַנֵה ובני לוויתה הגיעו חזרה אל פני האדמה. הם לא חיכו לאור יום כיוון שנחפזו מאוד לעזוב את המקום.

רק לאחר שעברו כברת דרך ארוכה בדרכם הביתה התמעטה החשיכה. הייתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת כאשר ראו את העננים האדומים מתמרים אל השמיים מאחוריהם. הם ידעו כי זהו האבק שהעלו הדרקונים הרודפים את טְהָקַנֵה ואנשיה.

אותם, הנרדפים, שחשו כה מפוחדים.

אך כאשר הופיעו ענני האבק סביב לפסגת ההר האחרון, הניחה טְהָקַנֵה בזריזות את אבן הברזל על גבי האדמה והיא החלה לגדול. הם טיפסו עליה, והיא גדלה, גדלה, גדלה. היא הפכה להר שנגע בעננים. ועל פסגת ההר ישבו טְהָקַנֵה ובני לוויתה בטוחים מכל רע. כאשר עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה הגיע אל ההר, ניסו המפלצות להעפיל ולעלות עליו, אך לא עלה בידם לטפס כיוון שמורדות ההר היו עשויות מאבן ברזל. הן היו חלקלקות. הן היו תלולות.

כאשר היו המפלצות כל כך עייפות מן המאמץ עד שלא יכלו להיאבק יותר, הן שכבו על האדמה למרגלות ההר לנוח. אבל הן היו כה מותשות עד שנרדמו מיד. ואז התחיל הר הברזל להתכווץ. הוא נהיה יותר קטן, יותר קטן, יותר קטן, עד שהפך שוב לאבן שאדם יכול לשאתה ביד.

טְהָקַנֵה לקחה את האבן והיא ובני לוויתה נמלטו כשהם לוקחים אתם את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה.

אותו דבר חזר ונשנה גם ביום המחרת. יוֹאָלוֹ, יוֹאָלוֹ. כל יום. וכל יום התקרבה טְהָקַנֵה יותר לכפר, עם העור המאיר, כל יום. מאחוריה, צועדים על פי העקבות שהותירו אחריהם בדרך, התקרבו עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה ומעליהם התקרבו יותר ויותר גם ענני האבק האדומים.

אבל האנשים המשיכו לצעוד בעקבות טְהָקַנֵה וכאשר הגיעו לכפר שלהם הזעיקה טְהָקַנֵה את כל הכלבים לבוא ולחכות אתה. כאשר התקרבו המפלצות לערמת האפר של הכפר, שיסתה בהם טְהָקַנֵה את הכלבים.

לזה הם לא ציפו. הכלבים יצאו להתקפה והנַנָבּוֹלֶלֵה לא העזו להתקרב יותר. הם סבו על עקביהם וחזרו לכפר הנטוש ולקחו אתם את ענני האבק האדומים חזרה אל הזקנה שטיפלה בהם מתחת למי הנהר העמוק הזורמים בין הקנים.

טְהָקַנֵה הייתה מרוצה. היא מלאה את חובתה לילדים שאביהם שוב לא היה בחיים. היא מצאה את העור המפיץ אור כמו הירח והכוכבים כאשר השמש אינה מאירה עוד.

עכשיו, היא שכרה אדם שהיה בקי בהכנת בגדי עור. מן העור של הנַנָבּוֹלֶלֵה הוא חתך שני מגינים, שתי שמיכות, שני כובעים, שני אזורי חלציים ושני זוגות נעליים. כאשר היו הבגדים מוכנים, טְהָקַנֵה עצמה הביאה אותם לאחיה, למקום שחיכו בו בַּמּוֹפַּטוֹ לטכס כניסתם לחברת המבוגרים, חיכו לשחרורם מאותן בקתות.

שני האנשים הצעירים שמחו כאשר ראו את הבגדים הנוצצים שאחותם הביאה להם. איש מן האנשים הצעירים ששהו אתם בבית הספר לא היו לו בגדים כאלה. מעולם לא היו לאיש בגדים כאלה. לא רק באזור שלהם אלא בכל הארץ סיפרו האנשים איש לרעהו על אודות המגינים המאירים, השמיכות המאירות והנעליים המאירות שלבשו האחים.

ומעבר לכל הכבוד שנחלו על בגדיהם, מעבר לכל הכבוד, הייתה בלבם גם הכרת תודה גדולה לאחותם. זו הסיבה שהם גמלו לה ביד רחבה מן העדרים שלהם. הם נתנו לה מאה ראשי בקר, וכאן מגיע הסיפור אל קצו.

קֵה טְסוֹמוֹ קַה מַטְהֶטְהוֹ, שפירושו: זהו סיפור אמיתי של עם הַבָּסוֹטְהוֹ.