ישנם סיפורים רבים על גַּדִי דּוּב – הגנב השחור. הכינוי "שחור" באירלנד (לפני שהגיעו לשם מהגרים אפריקאיים) ניתן ליליד אירלנד שיש לו עור חיוור במיוחד, עיניים חיוורות ושיער שחור במיוחד. יש הטוענים כי אלה הם הקלטים האמיתיים של אירלנד.

גַּדִי דּוּב היה הגנב האירלנדי העשיר והמוצלח ביותר. אין זה אומר שהוא מעולם לא נתפס. הוא אכן נתפס מדי פעם, אך תמיד הצליח להימלט. הנה דוגמה אחת. זהו סופו של סיפור ארוך יותר על שלושה נסיכים שהיה עליהם להביא שלושה חפצים מכושפים לאמהות החורגות המרושעות שלהם.

גַּדִי דּוּב מחליט לגנוב סוס. לא סתם סוס אלא את סוסו של המלך בכבודו ובעצמו. באישון לילה, חרש חרש הוא נכנס לתוך האורווה ומוליך את הסוס החוצה, אך הסוס מתחכך במזוזת הדלת ומפעיל את האזעקה הקסומה. המזוזה קראה: "שומרים שומרים, סוס המלך נגנב!"

גַּדִי דּוּב מובא לפני המלך למשפט.

המלך מסתכל עליו ואומר: "שמעתי עליך! דע לך שעכשיו אתה ככה, אבל ככה (כמעט מצמיד את אגודלו לאצבע ומותיר מרווח קטן) רחוק מן הגרדום, אבל אם תספר לי על מקרה שבו היית קרוב יותר למותך מאשר עכשיו – אולי נתחשב. תלוי מה נשמע מפיך..."

גדי דוב מסתכל על המלך. הוא עומד גאה נוכח פני המוות. "אדוני המלך," הוא אומר "מה אומר ומה אדבר – בנעורי הייתי נועז יותר, נועז יותר ממה שאני היום. לקחתי סיכונים שהיום לא היית מעיז לקחת. נכנס לי לראש כמו אובססיה לשים יד על אוצר היהלומים של הענק הידוע לשמצה.

לא אלאה אותך בסיפורים, אדוני המלך, יצאתי למלאכת יומי – בעצם מלאכת לילי – התגנבתי לחדר האוצרות שלו, שמתי יד על האוצר ו... באותו רגע אני מרגיש שמישהו שם על יד, מרים אותי ככה גבוה באוויר. הענק! תופס אותי, מקרב אותי ככה לעיניים שלו כמו שמסתכלים באיזה חגב ואומר: "ארוחת צהריים!"

זורק אותי לכלוב שניצב בפינת המטבח – סורגי ברזל, אללה יוסתור, אין סיכוי לפרוץ אותם. נועל אותי ותולה את המפתח על צווארו.

טוב, אני מכין עצמי לסיר הבישול. אין לי שום סיכוי להימלט, ופתאום אני שומע מהצד השני של המטבח – אתה יודע, אדוני המלך, מטבח של ענקים, יותר גדול מהאולם הזה שבו אתה שופט אותי – שומע מרחוק בחורה ממררת בבכי.

מה אומר לך – רחמי נכמרו עליה. יושבת שם בפינה מנדנדת את התינוק שלה ומורידה דמעות כמים.

"מיידל'ה," אני אומר לה, "מה קרה? למה את בוכה?"

"הענק," היא אומרת לי, "אני בת מלך. הענק המנוול הזה לכד אותי יחד עם בני העולל. היום הוא ציווה עלי לבשל לו את בני לארוחת הבוקר! מה אעשה? למי אפנה? אם אסרב לו, הוא יהרוג גם אותי וגם את התינוק, אומללה שכמותי."

"מיידל'ה," אני אומר לה, "יש לי רעיון שיציל אותך ואת התינוק. אם זה יצליח תעזרי לי להשתחרר מכאן?"

"איזו שאלה" היא אומרת.

"תחתכי חצי מהזרת של התינוק שלך ותבשלי אותה בסיר עם חזיר קטן. אומרים שלבשר אדם ולבשר חזיר יש טעם דומה. אם הענק יאמר: אני חושב שזה חזיר, תוכלי לשלות מהסיר את האצבע ולהראות לו, והוא יאמין לך."

וזה באמת עבד. החזיר הזה אכל את החזיר ונרדם בחיקה. היא הורידה ממנו את המפתח ושחררה אותי. הוצאתי סכין ותקעתי לו בעקב – שם הענקים האיריים מחזיקים את הלב שלהם. ככה ניצלנו שלושתנו.

הוד מלכותו, זאת הייתה הפעם שבה הייתי קרוב למוות יותר מאשר עכשיו."

המלך מסתכל עליו ככה מזווית העין, אומר לו: "וואללה אחלה סיפור, גַּדִי דּוּב, דע לך שעכשיו התרחקת מרחק רב מעמוד התלייה, אולי מרחק כזה (פורש את שתי ידיו ומראה לו). יודע למה?"

ואז הוא מוריד את הכפפה מיד שמאל ומראה לו ולכל הקהל – חסרה לו חצי מהזרת.