למלך היה בן. כאשר הגיע הנסיך לגיל הנישואין ביקש המלך להשיאו, אך האיש הצעיר לא רצה להתחתן. הוא לא הקשיב לעצתו של איש, גם לא לעצת הזקנים. האב היה נואש למדי ואיים לתלות את עצמו אם הנסיך לא יתחתן.

"בסדר," אמר הבן, "פצל את גופי לשניים וקבור את חלקי השמאלי בתוך פרחים. אשה תיוולד מהם. אני אשא אותה לאשה. אני לא אנשא לאף אחת זולתה."

המלך היה מבועת מחשש פן ימות הבן במהלך הניתוח שיחצה אותו לשניים. הוא שאל את הנסיך: "האם אין כל דרך אחרת? דרך פשוטה יותר?"

"אין כל דרך אחרת." אמר הנסיך, "נשים אחרות אינן ניתנות לשליטה. קשה להחזיקן בתלם."

המלך הסכים לבסוף. מומחה לדבר בקע את גופו של הנסיך לשני חלקים וקבר את החלק השמאלי בפרחים. מקץ ימים ספורים יצאה מתוך הפרחים אשה חמודה. החלק הימני גדל והפך לשלם, כאילו לא פוצל הנסיך מעולם לשניים. המלך השיא את הנערה לבנו בהתאם לטקסים הנאותים.

הנסיך ציווה לבנות עבור אשתו ארמון מופלא במקום שומם, וביקר אותה שם. המלך אף הוא חיבב מאוד את כלתו. גם הוא ביקר אותה מדי פעם לראות אם היא מטופלת כראוי ואם לא חסר לה דבר.

יום אחד הגיע מכשף לאותו ארמון. בדרכו לארץ רחוקה, ראה את הארמון המופלא הממוקם בארץ שממה והחל להתהלך סביבו. כלתו של המלך אשר ניצבה בחלון ראתה אותו וחייכה אליו.

המכשף מצא מחסה בביתה של אשה זקנה בכפר שכן. הזקנה נהגה להכין כל יום זרי פרחים לכלת המלך. באחד הימים הכין המכשף זר נהדר, מסר אותו לזקנה ואמר: "קחי את הזר הזה לכלת המלך וספרי לי מה היא אמרה."

הזקנה נטלה את הזר לכלת המלך, וזו האחרונה פתחה את צרור הפרחים וקיבלה את המסר שהיה צפון בו. אף שחשה שמחה בלבה, היא השימה עצמה כאילו היא כועסת. היא טבלה את ידה בצבע שני, סטרה לזקנה על לחייה ושלחה אותה הביתה. הזקנה חזרה בוכייה הביתה, וכאשר הראתה למכשף את לחיה, הוא ניחם אותה באומרו: "אל תדאגי. אין בכך כלום. היא רק רוצה לרמוז לי שהיא כרגע נידה."

ימים אחדים אחר כך הכין המכשף זר אחר לארמון ומסר אותו לזקנה. הפעם, כאשר קיבלה כלת המלך את הזר, היא השקיעה את ידה בתוך סיד לבן וסטרה על שדיה של הזקנה. הזקנה חזרה הביתה בוכייה. כאשר ראה האיש את הסימנים הלבנים, אמר: "אל תדאגי. היא רוצה לומר לי שהירח הוא עתה במילואו."

ימים ספורים אחר כך הוא שלח לארמון זר שלישי. הפעם השקיע כלת המלך את ידה בדיו שחורה והכתה את הזקנה על גבה. היא חזרה הביתה בוכייה וסיפרה לו מה קרה. האיש אמר: "זקנה, את צריכה לקרוא דברים אלה כיאות. היא רוצה שאבוא לחלקו האחורי של הארמון בלילה חשוך כאשר הירח איננו זורח."

כאשר הלך לשם בלילה אפל חסר ירח, ראה חבל ששולשל מן החלון האחורי של הארמון. הוא אחז בחבל ומשך עצמו פנימה דרך החלון. כלת המלך ציפתה לו שם. היא הייתה מאושרת והם השתעו באהבים. היא אמרה לו בעדינות: "אם תבוא אלי כך בצורתך הטבעית לא יניחו לך השומרים בשער להיכנס, על כן בוא לכאן בתחפושת ואז תוכל לבוא לעתים קרובות יותר."

האיש הצעיר השיב: "זה דבר של מה בכך" והוא החל לבקר אותה בתחפושת של נחש. הוא נהג להיכנס לארמון מבעד לצינורות הניקוז. ברגע שנכנס לחדרה הוא חזר ושינה את דמותו לצורת אדם והם השתעו באהבים. באופן כזה עברו עליהם ימים רבים.

באחד הימים, כאשר בא הנסיך לפקוד את רעייתו, ראה נחש גולש במורד צינור הניקוז. הוא קרא למשרתיו וציווה עליהם להרוג מיד את הנחש. הוא הורה להם להשליך את הנחש המת אל מחוץ לארמון והלך אל חדריה של אשתו. כאשר אמר לאשתו: "ראיתי נחש שנכנס אל תוך הבית. את בת מזל. ראיתי אותו ודאגתי שיהרגו אותו וישליכוהו מחוץ לארמון", יללה האשה וצווחה "איי! איזה דבר נורא!" ואז התעלפה.

כאשר שבה לעשתונותיה, לאחר שהוגשה לה עזרה ראשונה, הייתה היא בתוך תוכה מוכת יגון על כך שמאהבה נתפס ונהרג, אך כלפי חוץ השימה עצמה כאילו נחרדה מן הנחש וניצלה בעור שיניה. לפני שעזב ניסה הנסיך לנחם אותה באומרו: "מדוע את מפחדת? הנחש באמת מת ואיננו."

מאותו יום ואילך הייתה הנערה שרויה באבל. היא לא אכלה ולא ישנה. באחד הימים התדפק דָּאסַאיָה [=אדם קדוש הנודד ממקום למקום], פושט יד, על דלתה וביקש נדבה. היא קראה לו פנימה וביקשה ממנו שיעשה לה טובה.

"ראה נא, דָּאסַאיָה, אתן לך רופיה. נראה לי שיש נחש מת שוכב שם בחוץ. האם תוכל ללכת לבדוק אם הוא עדין שם?"

הוא יצא החוצה בדק ומצא שהנחש עודנו שם. היא אמרה לו: "לך, קח את הנחש המת לאדמות השריפה, שרוף את גוויתו והבא לי את האפר. אתן לך שתי רופיות על טרחתך.

הַדָּאסַאיָה הסכים, לקח את הנחש לאדמות השריפה, שרף אותו על פי טקסי הקבורה הנאותים והביא את אפרו חזרה אליה. היא נתנה לו תחילה שתי רופיות ואז הוסיפה שלוש רופיות נוספות.

"לך עכשיו אל הצורף והבא לי קמע." פקדה עליו.

הַדָּאסַאיָה יצא החוצה וחזר עם קמע.

היא הכניסה את אפרו של מאהבה לתוך הקמע וקשרה אותו מסביב לכתפה. בבכותה את מאהבה המת ימים רבים, הלכה ורזתה. הנסיך שמע על רזונה וחשב: "לאשתי יש צער נסתר. עלי ללכת אליה ולנחמה. היא הולכת ורזה מיום ליום."

הוא בא לארמון ושאל אותה מדוע היא נראית כה רזה וחולה. הוא פנה אליה בדרכים רבות. הוא ביקש ממנה לספר לו כל מה שארע. אך היא לא פצתה את שפתיה אפילו פעם אחת. היא לא סיפרה לו דבר. הוא הושיבה בחיקו והשתמש בכל אומניות הדיבור שהכיר כדי לשכנעה. לבסוף אמרה לו: "מה עוד יכולה אני לעשות? אתה שומר אותי כאן בתוך כלא. אני רואה את פניך פעם בזמן הירח המלא ופעם בזמן הירח החדש. איך יכול לבי להיות מאושר ומרוצה?"

בן המלך נמלא חרטה בעת ששמע על צערה. "אם כך אשהה כאן לצדך כל הזמן, כל יום." אמר כדי לנחמה.

זה לא מה שרצתה הנערה. היא אמרה לו: "אני עומדת לחוד לך חידה. אם תענה עליה, אשליך עצמי לאש ואמות. אם לא יעלה בידך לפתור אותה, תהיה חייב להשליך את עצמך אל האש ולמות. אם מישהו ישאל אחר כך מדוע קרה הדבר, אף אחד מאתנו לא יגלה להם מדוע. אם אתה מסכים לתנאים אחוד לך את החידה. אם לא – הבה נפרד."

הנסיך המטורף הסכים. הוא הניח את ידו בידיה ונתן לה את מלת הכבוד שלו, ואז אמרה הנערה:

"אחת לראותו,

שתיים לשורפו,

שלוש על כתף לעונדו.

בעל על הירך,

מאהב על הכתף!

אמור לי מה פירושו."

הנסיך נאבק ונאנק במשך ימים בנסותו לגלות את פיתרון החידה. אף שחייו היו תלויים בכך הוא לא הצליח למצוא שום תשובה. על כן, נאמן להבטחתו, קפץ לאש והרג את עצמו. אשתו שהייתה חלקו השמאלי לקחה לה מאהב אחר וחייתה באושר.