שם הסיפור:

האדם שאִחֵר תמיד.

אף שהשתדל בכל כוחו, מעולם לא הצליח רֵבּ דוֹיְוִיד להגיע בזמן. תמיד אירע לו שישן יותר מדי או שדעתו הוסחה והוא שכח את הפגישות שקבע. בסופו של דבר בא רֵבּ דוֹיְוִיד לרֵבּ זלמן וביקש את עצתו. רֵבּ זלמן היה סקרן מאוד לדעת מדוע לא עולה בידי רֵבּ דוֹיְוִיד לתקן את הפגם הזה ועל כן שאל על כך "שאלת חלום". באותו לילה נודע לו בחלומו כי נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד סבלה מאז ומתמיד מפגם זה. למעשה הוא אפילו איחר עוד בגלגול קודם שלו למעמד הר סיני. ומה הייתה הסיבה לכך? התברר לו שכאשר ריבונו של עולם קצב זמן לכל נשמה, איזה שהוא מלאך שובב נטל מרֵבּ דוֹיְוִיד מאה ואחת דקות ומסר אותן לנשמה אחרת. בעליה של אותה נשמה תמיד הקדים מאז לכל אירוע.

וכך אירע שבמהלך כל גלגוליו, על אף כל מאמציו לתקן את הפגם, המשיכה נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד לסבול מכך. בחלק מגלגוליו שירת רֵבּ דוֹיְוִיד כחייל ונענש תכופות כיוון שלא היה מסוגל למלא את חובותיו בזמן. בגלגולים אחרים שבהם היה נשוי, איחר תמיד לכניסת השבת והדלקת הנרות, דבר שגרם לו לחלל את השבת.

כאשר נעור רֵבּ זלמן משנתו וזכר את מה שהוגד לו בחלום, הבין שלא יהיה זה דבר פשוט לתקן את אותו פגם שרדף את רֵבּ דוֹיְוִיד בכל גלגוליו מאז בריאת נשמתו. הוא חשב על כך רבות אך לא עלה בידו למצוא דרך כיצד להשיב לרֵבּ דוֹיְוִיד את מאה ואחת הדקות שגזל ממנו המלאך.

רֵבּ זלמן המשיך להרהר בעניין ורֵבּ דוֹיְוִיד המשיך לסבול: הוא התחיל את תפילת המנחה שלו באיחור לאחר שקיעת החמה, הוא איחר לסעודה המפסקת בערב יום כיפור וכשהכין מצות לפסח הפכו הן לחמץ מאחר ואיחר להכניס אותן לתנור. כישלונות אלה גרמו לו צער רב מאחר ואירעו שלא בכוונה. כל הגערות שספג בעקבות איחוריו לא הועילו בגלל נטייתה המולדת של נשמתו לאחר תמיד.

כאשר בא רֵבּ דוֹיְוִיד ושאל את רֵבּ זלמן מה ניתן לעשות, השיב לו רֵבּ זלמן שאין בידו לסייע לו באופן ישיר.

רֵבּ דוֹיְוִיד היה כל כך מדוכדך ואובד עצות למשמע דבריו של רֵבּ זלמן עד ששכח להעביר לו מסר מרֵבּ לוי מלודמיר – הזמנה לשמש כמוהל בבריתו של הבן שנולד לו. רק לאחר שהיה כבר בחצי הדרך ללודמיר נזכר במסר שהתבקש להעביר. הוא הפציר ברכב לפנות לאחור, אך רק אחרי שהבטיח לתת לו תשלום נוסף נעתר הרכב לבקשתו. שוב ניצב רֵבּ דוֹיְוִיד בפני רֵבּ זלמן, עם דמעות בעיניו, מושך בכתפיו כאומר: "חוששני ששוב חזרתי לסורי."

השעה כבר הייתה מאוחרת וקשה היה לרֵבּ זלמן להתארגן ולצאת מיד לדרך עם רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא מסר לו על כן את התיק עם כל המכשירים הדרושים לברית ואמר לו לפגוש אותו בביתו של רֵבּ לוי בבוקר יום המחרת.

רֵבּ דוֹיְוִיד הבטיח לרֵבּ זלמן להודיע לרֵבּ לוי על בואו ולדאוג לכך שהכל יהיה מוכן בזמן ושרֵבּ לוי יקבל את פניו בתחנת הכרכרות.

למחרת היום, מיד לאחר שסיים את תפילת שחרית, עלה רֵבּ זלמן לכרכרה ומיהר ללודמיר. אך כאשר הגיע לשם לא ציפה לו איש. לבסוף בסיועם של כמה ילדים עלה בידי רֵבּ זלמן לאתר את מקום מגוריו של רֵבּ לוי. כשהגיע לשם הבחין בצפייה הדרוכה על פניהם של בני הבית והקרואים, אך רֵבּ דוֹיְוִיד עם תיק המכשירים לא היה שם.

הפעם, גם רֵבּ זלמן חש כיצד הכעס על רֵבּ דוֹיְוִיד גואה בתוכו. הוא הבהיר לנאספים כי לא יוכל להמשיך בטקס הברית עד בואו של רֵבּ דוֹיְוִיד.

אחד הקרואים מיהר לביתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כדי להזעיק אותו לברית ומצא אותו ישן. הוא העיר אותו, לקח ממנו את תיק המכשירים של רֵבּ זלמן וביקש ממנו למהר ולהתייצב במקום כיוון שרֵבּ זלמן זקוק לו.

בינתיים החל רֵבּ זלמן בהכנות לברית בביתו של רֵבּ לוי. השולחנות נערכו ורֵבּ זלמן החל לשיר את הפזמון "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא..." כדי להזמין את אליהו הנביא להצטרף אליהם. לפתע נכנס רֵבּ דוֹיְוִיד לחדר ומיד גאה המתח. האווירה הייתה טעונה ולרֵבּ זלמן התחוור כי לא יהיה זה מן הנכון להמשיך בטקס עם כל כך הרבה כעס באוויר. הוא פנה על כן לרֵבּ דוֹיְוִיד ואמר: "בטרם נוכל להמשיך ולהשלים את הטקס, עלינו לסלק מכאן את כוחו המשחית של הכעס התלוי ועומד בחלל החדר כדי שלא ידבק ברך הנולד בדיוק ברגע הבאתו בבריתו של אברהם אבינו, על כן אני נאלץ לבקש ממך לשכב כאן על שולחן הברית כשפניך כלפי מטה."

רֵבּ דוֹיְוִיד וכל יתר הנאספים נדהמו לשמע בקשה זו, אך רֵבּ דוֹיְוִיד קיבל עליו את הדין ועשה בדיוק מה שביקש ממנו רֵבּ זלמן.

או אז פנה רֵבּ זלמן לנאספים ואמר: "אני מבקש שכל מי שחש כמוני כעס כלפי רֵבּ דוֹיְוִיד, יצעד קדימה ויניח את ידיו על גבו. במקום לגעור בו, אנו נעמיד את הכוח הטמון בכעסנו לשירותה של נשמתו. כלום הוא עצמו לא גער בעצמו די על איחוריו המתמידים? עליכם לדעת שנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד חפה מכל אשמה ומשתוקקת להגיע בזמן לכל מקום ולכל דבר. מה שנחוץ כעת הוא שכל אחד מאתנו יעניק לנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כמה דקות מחייו כך שנשמתו תוכל להשלים את הדקות שנחטפו ממנה לפני זמן כה רב."

ואף על פי שכל הנוכחים לא הבינו למה בדיוק מתכוון רֵבּ זלמן, צעד כל הקהל קדימה וכל אחד ואחד מן הנוכחים הניח את ידיו על גבו של רֵבּ דוֹיְוִיד והעניק לו בדרך זו כמה דקות מחייו. רֵבּ דוֹיְוִיד בכה ללא הפסק, כיוון שבכל חייו עד הנה לא קיבל כל כך הרבה אהבה.

מאז אותו יום חדלו איחוריו של רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא הגיע בזמן לכל אירוע וביצע בזמן כל משימה ורכש לו שם של מישהו שניתן לסמוך עליו.

ואשר לבנו של רֵבּ לוי שהובא באותו יום בבריתו של אברהם אבינו – החום והאהבה שהקיפו אותו בעת הטקס הפכו את חותם הברית בבשרו למקור בלתי פוסק של אהבת השם ואהבת הבריות שקרנו ממנו עד אחרית ימיו.

הערות:

The Man Who Was Always Late

תורגם על ידי יואל פרץ בשינויים קלים מן הספר "אוסף החלומות" – סיפורים של רבי זלמן שכטר-שלומי שלוקטו ועובדו על ידי הווארד שוורץ.

The Dream Assembly – Tales of Rabbi Zalman Schachter-Shalomi

Collected and retold by Howard Schwartz, New York, 1988

מילות מפתח:

חסד, יהודי