שם הסיפור:

קרל קץ

בלב לבם של יערות הרץ יש הר גבוה. הכפריים הגרים בקרבת ההר מספרים עליו כל מיני ניסים ונפלאות: איך בלילות אפלים מתקבצים על פסגת ההר שדים ורוחות ומרקדים עד אור הבוקר ואיך המלך אדום-הזקן יושב שם על כס השיש שלו מוקף באנשי חצרו ומטאטא בזקנו הארוך את האדמה.

ובכן, לפני כמה שנים טובות היה ברנש אחד בשם קרל קץ שהתגורר בכפר למרגלות ההר. קרל זה היה רועה עיזים וכל בוקר נהג לצאת עם עדרו למרעה בחלקות הירוקות שהיו פזורות פה ושם על גבי המדרונות. קרה לפעמים שהעיזים התפזרו על שטח גדול מדי ועד שהספיק לאסוף אותן כבר השתררה חשכה. במקרים כאלה נהג קרל להביא את העדר לקרחת יער קטנה, שניצבו בה קירות חרבים של טירה נושנה ועזובה. הקירות היו גבוהים דיים לשמש כמקום מחסה ללילה. קרל היה סופר את העיזים ושוכב לישון ליד הפתח כך ששום עז לא יכלה להימלט משם.

ערב אחד, זמן קצר לאחר שקיבץ את העדר במכלאה המאולתרת בין קירות הטירה, התברר לו שהעז החביבה עליו ביותר נעלמה. הוא חיפש אחריה בכל מקום, אך לא מצא דבר. לבסוף החליט לדחות את המשך החיפוש ליום המחרת והוא שכב לישון. תארו לכם את הפתעתו כשהתעורר בבוקר וגילה כי העז שבה. הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים: העז הייתה נעלמת בערב ובבוקר חוזרת ומופיעה. בסופו של דבר החליט קרל לבדוק את העניין ביסודיות. הוא הסתכל בקירות הישנים ומצא באחד מהם פתח צר שדרכו, לפי כל הסימנים, התחמקה העז החסרה.

קרל עבר דרך הפרצה ומצא שם שביל צר שהוביל לתוך נקיק סלע. הוא פסע קדימה ודחק את גופו במעבר הצר כמיטב יכולתו אל מתחת לסלע. הלאה יותר התרחב המעבר והפך לפתח של מערה וכאן נעלמו עקבותיה של העז. באותו רגע הבחין קרל שכלבו הנאמן לא בא בעקבותיו. הוא שרק לו, אבל הכלב לא הופיע. קרל החליט אפוא להיכנס למערה לבדו ולמצוא שם את העז בכוחות עצמו. הוא גישש את דרכו בחשכה וכעבור זמן מה הגיע לנקרה מוארת באור קלוש. שם להפתעתו הרבה מצא את העז עומדת ולועסת בשלווה גרגרי שעורה שנשרו ללא הרף מנקודה כלשהי מעל לראשה. מסוקרן טיפס למעלה וניסה לברר מאין בא זרם הגרגרים שהתגלגלו והקישו על רצפת הנקרה כמו גרגרי ברד, אבל החשיכה מסביב הייתה כבדה ולא עלה בידו לברר עניין מוזר זה.

כעבור זמן מה בשעה שאימץ את אוזניו והקשיב, נדמה היה לו שהוא שומע צהלות וקולות רקיעה של סוסים. הוא הקשיב שוב, אין ספק, גבוה מעליו הייתה אורוות סוסים. והגרגרים נפלו מן הסתם מתוך אחד האבוסים. למי השתייכו סוסים אלה ואיך התגלגלו למקום זה שרק רגלי עיזים דורכות בו? בודאי מתגוררים שם אנשים כלשהם. אבל מי עשוי להתגורר שם?

האם אלה אנשים שניתן לבטוח בהם? קרל תהה על כך לא מעט, כאשר שמע לפתע קול קורא בשמו: "קרל קץ!" הקול הדהד בחלל המערה. הוא פנה לאחור אך לא יכול להבחין דבר בעלטה.

"קרל קץ!" פלח שוב הקול החודר באפילה וכעבור רגע הופיע מתוך אחת הפינות האפלות נער גמדי חובש כובע מחודד ולגופו גלימה ארגמנית. הגמד אותת לו בראשו ורמז לו לבוא בעקבותיו. קרל חשב שמן הראוי לברר קודם עם מי יש עסק. הוא פנה בדברים אל הגמד אך זה האחרון נד בראשו ולא אמר דבר. הוא רק רמז לו שוב לבוא בעקבותיו.

קרל החל לפסוע אחריו, מפלס דרכו בין החורבות ועד מהרה קלטה אזנו קולות מתגלגלים שנשמעו כרעמים המהדהדים בין הסלעים. הקולות נעשו רמים יותר ויותר ככל שהתקדם הלאה. לבסוף הגיע לחצר מוקפת קירות ישנים מכוסים קיסוס. היה לו הרושם שהוא מצוי בתחתיתו של עמק קטן. מכל צד התנשאו צוקים וסלעים ועצים רחבי פארות סוככו על החצר עד שרק אור דמדומים קלוש הבליח פנימה. כאן על גבי הכבול הכבוש והחלקלק ראה קרל תריסר ברנשים זקנים ומוזרים למראה שהשתעשעו בשלווה במשחק הכדורת. לבושם לא היה לו זר לגמרי; בכנסיה של עיר המחוז הקטנה שהזדמן אליה מפעם לפעם בימי השוק, הייתה תמונה עתיקה ועליה דמויות של אבירים לבושים באותה צורה עצמה. האבירים לא הוציאו הגה מפיהם ורק התהלכו בשטח בחגיגיות רצינית, מגלגלים איש איש בתורו את כדורי המשחק, אך הזקן מביניהם ציווה על קרל בתנועה אילמת לעסוק בהרמת הבקבוקים שהופלו בידי המשחקים.

בתחילה רעדו ברכיו מרוב פחד ובקושי העז להגניב מבטים לעבר הזקנים הארוכים והבגדים המוזרים של האבירים, אך עד מהרה שם לב שכל אחד מהם לאחר שסיים את תורו במשחק, חזר למקום מושבו ושם גמע גמיעה הגונה מתוך גביע כרסתני. הגמד עבר כל הזמן בין המסובים והקפיד למלא את גביעיהם במשקה שהפיץ ניחוח יין עתיק ומשובח.

קמעא קמעא שבה אליו רוחו עד שלבסוף אזר עוז, ניגש אל הגמד ורמז לו בסימנים שגם הוא חפץ לטעום מן המשקה. הגמד נענה לו, מזג משקה והגיש לו את הגביע בהחוותו קידה עמוקה. קרל חשב לעצמו שמעולם לא בא אל בין שפתיו יין כה משובח.

דבר זה נסח בו מרץ מחודש לעבודתו ובכל פעם שהתעייף היה חוזר וניגש אל אותו ידיד נדיב ומקבל את חלקו בשתייה.

מי התעייף קודם, הוא או האבירים, זאת לא יכול קרל להגיד. אם עלה היין לראשו ואם לאו, מכל מקום אחזו אותו חבלי שינה והוא נרדם. כאשר התעורר מצא עצמו מוטל בחצר ששימשה לו כמכלאה מאולתרת לעיזיו. השמש עמדה גבוה במרומי השמים. מתחתיו הוריק העשב והקירות החרבים סביבו היו מכוסים בסבך הקיסוס המוכר. הוא שפשף את עיניו ושרק לכלבו, אך הכלב לא הופיע ומסביב לא נראתה אף עז אחת לרפואה. הוא חזר והתבונן בדאגה סביבו. נדמה היה לו שהדשא גבה במשך הלילה וגם העצים מעל לראשו נראו לו כאילו שינו צורתם. הוא ניער את ראשו ותהה בלבו אם הוא בריא לחלוטין. הוא קם ממקומו ומתח את אבריו. פרקי רגליו היו נוקשים מהרגיל. "זה עונשו של מי שמבלה לילות מחוץ למיטתו" אמר לעצמו. לאט לאט שבו ועלו בזיכרונו מאורעות הלילה הקודם. הוא מצמץ בשפתיו כשנזכר בטעמו של היין המשובח שלגם ממנו גביעים כה רבים - אבל מי, לכל השדים והרוחות, יכולים להיות האנשים הללו הבאים לשחק בכדורת במקום כה נידח?

הדבר הראשון שעשה לאחר שקם ממקום משכבו היה לחפש את הפתח שנכנס בעדו למערה בעקבות העז, אך למרבה פליאתו לא היה לו כל סימן וזכר. שום פתח לא נראה לעין. הקיר ניצב מולו בלא שיראה בו אפילו סדק המתאים למעבר עכבר. הוא חזר וגרד בראשו, אחר כך הסיר את כובעו והתבונן בו. הכובע היה מלא חורים. "לעזאזל" אמר בלבו "הכובע הזה היה חדש בחג האחרון, ועכשיו?" הוא העיף מבט על נעליו שהיו כמעט חדשות בעת שעזב את הבית ועכשיו נראו כה מרופטות וישנות עד כי אך לפלא הוא אם יצליח להגיע בהן חזרה לביתו בלי שיקרעו כליל. מצב בגדיו לא היה טוב מזה. ככל שהעמיק להתבונן כן גדל תימהונו. לא עלה בדעתו כל הסבר למה שאירע בו.

לבסוף נפנה לחפש את עדרו ; הוא פסע בכבדות במורדות ההר על פני השבילים שנהג לרעות בהם את עזיו, אך כל עז לא נראתה לעין. הוא חזר ושרק לכלבו. הכלב לא הופיע. הרחק למטה מתחתיו השתרע כפר מולדתו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לשוב לביתו בתקווה שהעדר הגיע לשם אף הוא.

'בודאי' חשב לעצמו 'אפגוש עוד מעט שכן שיוכל להגיד לי היכן העדר'. אך האנשים שפגש בהתקרבו לכפר היו כולם זרים לו. גם לבושם היה שונה מזה שהיה רגיל לו אצל שכניו ואפילו הלשון שבפיהם נשמעה לו שונה מן הרגיל.

כאשר שאל אחדים מהם בדבר עזיו לא קיבל מענה. הם רק נעצו בו את עיניהם וגרדו סנטריהם. בסופו של דבר קרב גם הוא את ידו אל סנטרו ותארו לכם את תדהמתו כאשר גילה כי זקן באורך אמה לפחות מכסה את פניו.

"העולם חוזר לתוהו ובוהו" אמר לעצמו, "או שמשהו כישף אותי." אבל קשה היה לו להאמין בכך, כי הכל סביבו – ההר המיוער והכפר על בקתותיו ובוסתניו הקטנים – הכל נראה לו מוכר וללא שינוי בדיוק במקום שצריך היה להיות. הוא שמע את נערי הכפר משיבים למישהו שנקלע למקום ושאל על אודות שם הכפר, והשם שנקבו בו היה אכן השם המוכר לו.

הוא ניער את ראשו, נכנס לכפר ושם פעמיו לעבר בקתתו. הבקתה נראתה ישנה ומוזנחת, חלונותיה שבורים והדלת מנותקת מציריה. בחצר עמד ילד זר בבגדים קרועים ושיחק עם כלב זקן חסר שיניים. הכלב נראה לו מוכר, אך כאשר קרא לו, חרץ הלה את לשונו ופרץ בנביחות. הוא ניגש אל דלת הבקתה הפתוחה והציץ פנימה. הבקתה הייתה ריקה ונטושה. הוא עמד לידה כמו מוכה ירח וקרא בקול לאשתו ולילדיו, אך אף אחד לא שמע אותו; מכל מקום איש לא השיב לקריאותיו.

בינתיים התקהלו סביבו המון נשים וילדים שנעצו מבטיהם באיש הזר למראה שזקנו יורד על פי מידותיו. הם התחילו להציג לו שאלות: "מי אתה? מה אתה מחפש?"

כה מוזר נראה לו הדבר לעמוד על יד פתח ביתו ולשאול אנשים זרים על אודות אשתו וילדיו. כדי להיפטר מההמון פעור הפה שמסביבו נקב בשמו של האדם הראשון שצץ בזיכרונו: "אני מחפש את הנס הנפח."

הסובבים אותו השתתקו והחליפו ביניהם מבטים. לבסוף ניגשה אליו אשה זקנה ולחשה באוזנו: "מזה שבע שנים שרוי הוא במקום שאתה עוד רחוק ממנו מרחק רב."

"ומה עם פריץ החייט?"

"נשמתו עדן." השיבה לו זקנה אחת כפופה על מקלה, "הוא גר עכשיו בבית שאין הוא עתיד לעוזבו עוד..."

קרל קץ הביט בה ונרעד. הוא זיהה אותה כאחת הרכלניות הזקנות של הכפר, אך פניה היו מקומטים עד לבלי הכר. אבד לו החשק לשאול שאלות נוספות. פתאום הבחין בתוך ההמון באשה צעירה שנשאה תינוק על זרועה ובידה השנייה אחזה ילדה קטנה כבת שלוש. כל השלושה גילו דמיון מפתיע לאשתו.

"מה שמך?" שאל אותה במפגיע.

"ליזה." השיבה.

"ושם אביך?"

"קרל קץ, זכרונו לברכה."

"מתי מת?"

"המסכן. עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שיצא בו להרים עם עדרו ולא שב. חיפשנו אותו ימים רבים. העדר חזר הביתה יחד עם הכלב, אך עקבותיו שלו אבדו לבלי שוב. הייתי אז בת שבע..."

קרל המסכן לא יכול עוד לעצור בעד עצמו: "אני הוא קרל קץ!" אמר בנוטלו את התינוק מבין זרועות בתו ובנשקו אותו שוב ושוב על פניו. ההמון סביבו עמד פעור פה. איש לא ידע מה לומר על כך, כאשר סטרופקין הזקן, מורה הכפר, נקלע לשם צולע על מקלו, ונעץ בו מבט ארוך. "קרל קץ, קרל קץ," אמר לאיטו, "אין ספק, הרי זה קרל קץ בכבודו ובעצמו. הנה אפילו הצלקת מעל עינו הימנית, הצלקת שהותיר בו מקלי באותו יום נאה כשהכיתיו על פניו..."

ואז הצטרפו אליו גם אחרים: "קרל קץ, בחיי שזה קרל קץ! ברוך הבא שכן! ברוך שובך אלינו!"

אבל איפה - אמרו או חשבו הכל - יכול היה אזרח מכובד ושומר חוק שכמותך להסתובב כל עשרים השנים הללו?

כל הכפר הקיף אותו. הילדים צחקו, הכלבים נבחו והכל שמחו לראות את קרל שכנם חוזר אליהם בריא ושלם.

אשר למקום המצאו במשך כל השנים הללו, בהגיעו לחלק זה של סיפורו יכול היה רק למשוך בכתפיו. לא היה בפיו שום הסבר ונראה לו שככל שימעיט לדבר על כך כן ייטב, אך אין ספק שמה שנשאר בזיכרונו לאורך ימים היה טעמו המשובח של אותו יין שהערה לבין שפתיו בעת שהאבירים שיחקו במשחק הכדורת שלהם.

הערות:

נוסח עברי: יואל פרץ

מילות מפתח:

מסע בזמן, קסם, גרמניה