אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
כוחה של הכנסת אורחים
פעם אחת הייתה חיפושית קטנה ושמה חְנֵפְסֶה. כל יום הייתה חְנֵפְסֶה משוטטת בשדות, מתרוצצת מפה לשם, משם לפה, אוספת מזון ומביאה אותו הביתה. כך נהגה כל הקיץ. והנה בוקר אחד היא שומעת קול נקישה מוזר על חלונה: טִיפְּ-טוֹפְּ, טִיפְּ-טוֹפְּ פותחת חְנֵפְסֶה את החלון, מסיטה את הוילון – הופה! מה זה? מה היא רואה? מים יורדים מן השמיים – גשם! "נו", אומרת חְנֵפְסֶה, "הגיע החורף." מוציאה את הסוודר מן הארון, מדליקה את האח ויושבת לנמנם מול האש. יושבת לה חְנֵפְסֶה, יושבת וחושבת, ופתאום מה זה? נדמה לה שהיא שומעת מישהו דופק על הדלת. מקשיבה טוב – באמת, מישהו דופק. "מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה. "זה אני, פַרָה, העכברה!" "מה רצונך, פַרָה העכברה?" "קר לי!" אומרת פַרָה, "גשם יורד, הפרווה שלי מתרטבת. אנא ממך, הכניסיני לביתך." "פַרָה חביבתי", אומרת חְנֵפְסֶה, "הייתי מכניסה אותך ברצון, פשוט אי אפשר. איך תוכל עכברה מגודלת שכמותך להיכנס לתוך קן של חיפושית?" "תני לי לנסות", אומרת פַרָה, "אולי בכל זאת אצליח." "טוב, תנסי." וּפַרָה מנסה: מכניסה רגל אחת, מכניסה רגל שנייה, מקפלת את הזנב מכווצת את השפם ו...הופה! בתוך הקן יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה. יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה, שותות תה ומשוחחות על דא ועל הא, ובחוץ יורד הגשם: טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ! יורד לו הגשם והרוח נושבת והגשם הולך ומתחזק: טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ! ופתאום נדמה להן שהן שומעות קול נקישה על הדלת. "מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה החיפושית. "מי זה?" שואלת פַרָה העכברה. "זאת אני, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת!" "מה רצונך, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת?" "קר לי!", היא אומרת, "גשם יורד. הנוצות שלי רטובות ואני רועדת כולי. אולי אוכל להיכנס?" "צר לי מאוד, גברת אוּנָעַרָה," משיבה חְנֵפְסֶה, "ברצון הייתי מכניסה אותך, אבל פשוט אין די מקום. תרנגולת בקן של חיפושית – זה פשוט לא יתכן!" "אין דבר העומד בפני הרצון!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, "תנו לי לנסות." "טוב, נסי." וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מנסה: מקפלת את הכרבולת, משירה שלוש נוצות, נדחקת פה, נלחצת שם, אבל סוף טוב – הכל טוב. גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מצליחה להיכנס. ובתוך הקן יושבים להם: (המספר מונה את השמות על אצבעותיו ומפזם אותם לפי המנגינה): חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה עוד פעם! כולם ביחד! חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, יושבות ומתחממות על יד האח. פַרָה מבשלת ארוחה, גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מגישה את האוכל לשולחן וכולן יושבות ואוכלות ומבסוטות. והגשם יורד בחוץ: טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ! ופתאום שומעים קול: בּוּם! ועוד פעם: בּוּם! בּוּם! "מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה. "מי שם? קוראת פַרָה. "מה הקולות האלה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה. שקט. אין תשובה. ופתאום – עוד פעם: בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם! בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם! ניגשת חְנֵפְסֶה לחלון, מסיטה את הוילון, ומה היא רואה? ברד יורד בחוץ, מקיש על הדלת ניתך על התריסים, אבל בפנים חם וטוב ונעים ויבש. ופתאום בתוך קולות הברד שומעים דפיקה על הדלת. "נדמה לי שמישהו דפק!" אומרת פַרָה. "מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה. "מי זה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה. "זה אני, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, התרנגול!" "מה רצונך, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה?" שואלת חְנֵפְסֶה. "שמעתי שאשתי נמצאת פה. אני רוצה להצטרף אליה. קר לי, הברד מכה על גופי. אנא תנו לי להיכנס!" "אבל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה," אומרת חְנֵפְסֶה, "איך יוכל תרנגול, מהודר וכה גדול, להיכנס לקן של חיפושית? אתה מבקש דבר בלתי אפשרי!" "בחייך," אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה, "הרשי לי לנסות. בחוץ כל כך קר. אם לא אמצא מחסה, אקפא פה למוות. תנו לי לנסות." "טוב," אומרת חְנֵפְסֶה, "אם תצליח – בבקשה." ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה מנסה: מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה מקפל את הכרבולת מגלגל את הזנב, משיר שלוש נוצות נדחף ונלחץ ו...הופה! בתוך הקן יושבים להם – כולם ביחד אתי: חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה. עוד פעם! שירו כולכם אתי! חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה. יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה בתוך הקן, יושבים ומתחממים. פַרָה קוראת בספר, חְנֵפְסֶה מסתכלת בטלוויזיה, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה מסתודד עם אשתו, וכולם שמחים ועליזים. ובחוץ יורד הברד: בּוּם בּוּם, בִּילִי-בּילִי-בּוּם בּוּם טְרַאח, טִיח טָאח! יורד הברד והוא הולך ומתחזק וכבר בקושי אפשר לדבר מרוב רעש, ופתאום – בתוך כל הרעש נדמה להם שהם שומעים איזה קול משונה בחוץ. "מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה. "מה זה יכול להיות?" אומרת פַרָה. "אולי התריס זז?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה. "זו בוודאי הרוח!" אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה. כולם חוזרים לעיסוקיהם, אבל לאחר רגע שוב שומעים קול זר מוזר: "מֶה, מְמֶה..." "מי זה?" קוראת חְנֵפְסֶה. "מי שם?" צועקת פַרָה. "מישהו דפק?" שואל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה. "אולי נפתח ונראה?" מציעה גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה. פותחים טיפה את הדלת, רואים ראש שעיר בחוץ. "מי אתה?" שואלת חְנֵפְסֶה. "אני חָרוּף אָבּוּ-סוּף, הכבש. "מה רצונך, חָרוּף אָבּוּ-סוּף הכבש?" "קר לי. אני רועד מקור. הברד מצליף בי. תנו לי להיכנס!" "אבל חָרוּף אָבּוּ-סוּף, ידידי," אומרת לו חְנֵפְסֶה, "זה בלתי אפשרי. איך בכלל תוכל להעלות על הדעת רעיון כזה: כבש בתוך קן של חיפושית?!" "אם אלוהים רוצה, הכל יכול להתגשם. אנא, בבקשה ממך, תני לי להיכנס!" "זה פשוט בלתי אפשרי." אומרת חְנֵפְסֶה, "אם אתה רוצה, תנסה, אבל אני בטוחה שלא תצליח." טוב. חָרוּף אָבּוּ-סוּף מכניס קצה רגל, מכניס קצה אוזן, מקפל את הזנב, נדחק ונלחץ – לא מצליח בשום פנים ואופן. לא עולה בידו להיכנס. "שמע לי," אומר לו דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "אולי תלך כמה מטרים אחורה ותיקח תנופה?" "זה רעיון! אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף. פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ. בּום! טְרַאח! כל הקן רועד, והופה! – בתוך הקן יושבים – כולם ביחד שירו אתי: חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה. חָרוּף אָבּו-סוּף! עוד פעם, יותר חזק! חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה. חָרוּף אָבּוּ-סוּף! יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה עם חָרוּף אָבּוּ-סוּף, יושבים ומדברים ושותים תה. והברד יורד בחוץ: בּוּם טְרַאח, טִיח טָח! יורד ללא הפסקה. ופתאום – שקט! הברד פסק, הרוח מפסיקה לנשוב ובתוך השקט שומעים פתאום קול מוזר: שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... "מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה. "מה קרה?" אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף. "איזה קול מוזר!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה. ניגשים אל החלון, מסיטים את הוילון, ומה הם רואים? הכל לבן! שלג יורד: שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... עוד שלג ועוד שלג. הכל מתכסה במעטה לבן – העצים, האבנים, הסלעים. ופתאום בתוך אוושת השלג שומעים מישהו מדשדש בחוץ: דְּשְש... דְּשְש... מבוסס בתוך השלג ומיד נשמעת דפיקה. "מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה. "מי זה?" קוראת פַרָה. "זה אני, גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, הגמל!" "מה אתה רוצה, יא גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול הגמל?" "קר לי. אני לא רגיל למזג אוויר כזה. שלג בחוץ. אני קופא מקור. אנא תנו לי להיכנס!" "יצאת מדעתך?" אומרת חְנֵפְסֶה, "אתה מאמין שגמל מגודל כמוך יוכל להיכנס לתוך קן של חיפושית?!" "אין לי ברירה." אומר גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, "אם לא תניחי לי להיכנס אקפא מקור." "טוב, תנסה. אבל דע לך שאין לך שום סיכוי!" וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול מנסה. מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה. שום דבר. לא מצליח. "ככה לא תצליח לעולם." אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף, "לך אחורה כמה מטרים וקח תנופה!" טוב. גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ, בתוך השלג, מגביר מהירות ו...בּוּם! כל הקן מזדעזע, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול נותר בחוץ. לא הצליח להיכנס. "לא לקחת מספיק תנופה!" צועק דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "נסה שוב!" גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול לא מתייאש. הוא מתרחק מן הקן מרחק של מאה פסיעות ואז מתחיל לרוץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ, צובר מהירות וטראח! ישר לתוך הקן. הקן רועד. הטיח נושר מהקירות, הכלים בארון מצלצלים, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול בפנים! ובתוך הקן יושבים להם כל בני החבורה – כולם ביחד אתי בקול חזק: חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה. חָרוּף אָבּוּ-סוּף וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול! הנה זה כוחה של הכנסת אורחים! וכדי שלא נשכח – שירו אתי פעם אחרונה לסיום: חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה. חָרוּף אָבּוּ-סוּף וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול!
מדובר בסיפור עם ערבי (או בדווי?) ששמעתי מפי המדריך שלי בצופים כאשר הייתי בכיתה ז'. המדריך לא ידע את פשר השמות המוזרים. הוא חשב שחנפסה היא נמלה (מה שלא מתאים כלל לסיפור). רק בבגרותי, פענחתי את מובנם של מרבית השמות חוץ מן התרנגולת שלא נהיר לי בדיוק מה פירוש כינויה - אונערה הסבר קצר לשמות: חְנֵפְסֶה – מלשון חַנְפֵסִיֵיה – חיפושית בערבית פַרָה – עכברה בערבית. גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה – גֵ'ג'ת היא תרנגולת בערבית. אוּנָעַרָה פירושו כנראה מקרקרת. דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה – דִּיק הוא תרנגול בערבית. אָבּוּ-סָחַרָה=אבי המשכימים (אבו-סחרה הוא גם כינויו של האדם שתפקידו להעיר את האנשים לתפילת השחר בימי הרמדאן. חָרוּף אָבּוּ-סוּף – חָרוּף הוא טלה בערבית. אָבּוּ-סוּף=אבי הצמר. גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול – גַ'מַל הוא גמל בערבית. אָבּוּ-טַוָול=אבי הגבוהים.
ערב, חיות, הכנסת אורחים, סיפור לילדים