גלימת האהבה

עיבוד של לורה סימס לסיפור עם מרוקאי

נוסח עברי – יואל פרץ

היה פעם סוחר שגמר אומר בנפשו לעלות לרגל למכה הקדושה. זה היה מסע שחלם עליו שנים רבות, אבל נבצר ממנו להוציאו את הפועל כיוון שרעייתו נפטרה ועליו הוטל עול הטיפול בשלוש בנותיהם. רק עתה משגדלו הנערות, יכול היה לממש את חלומו ולצאת למסע.

"מה להביא לכן מן השוק הגדול של מכה?" שאל אותן.

הבת הבכירה ביקשה ענק זהב לצווארה. הבת האמצעית ביקשה צמידים ואצעדות מכסף. אבל הבת הצעירה אמרה: "אבא, אני מחפשת את תשוקת לבי. הבא לי את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה."

"איך היא נראית?" חקר אותה הסוחר.

"אינני יודעת. אשה זקנה בשוק הפרה את שלוות נפשי. היא שאלה אותי שאלה אחת ויחידה: 'האם את יודעת מה את באמת רוצה?' חשבתי על כך ימים רבים ואז חזרתי אליה עם תשובתי: 'אני מחפשת את תשוקת לבי', אמרתי.

'מעטים הם אלה המחפשים את תשוקת לבבם', השיבה לי, 'ומעטים עוד יותר הם המוצאים אותה. אבל אם זה הדבר שאת רוצה, עליך למצוא את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה'. ואז היא נעלמה. זו הסיבה שאני מבקשת ממך את גלימת האהבה. אבל מה מראה והיכן ניתן למוצאה – אינני יודעת."

הסוחר הנהן בראשו: "בעיר גדולה כמו מכה בודאי אוכל למצוא את גלימת האהבה."

כאשר הגיע הסוחר למכה, הוא נשא את תפילותיו במשך ארבעים יום. הוא הקיף שבע פעמים את האבן השחורה, שיש אומרים כי נפלה מן השמים עוד בשחר ההיסטוריה, ואז כפי שהבטיח, הלך לשוק למצוא מתנות לבנותיו.

הוא לא התקשה למצוא ענק זהב ואצעדות כסף, אבל בשום שוק לא עלה בידו לגלות גלימת אהבה. הוא עבר מסוחר לסוחר, מדוכן אחד למשנהו ולבסוף בחר באריג העדין והמעולה בעולם עבור בתו הצעירה. הוא הכין את עצמו לדרך הארוכה הביתה.

הוא חצה במסעו את המדבר. באמצע המדבר עצר הסוחר לנוח בנווה מדבר. הנוסע היחידי שהזדמן על דרכו היה אדם זקן. זקנו הלבן היה כה ארוך עד שהסוחר הניח כי הוא בעל ידע רב. הוא חקר אותו: "האם שמעת מימיך על כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה?"

"מעטים מחפשים את תשוקת לבם," השיב הזקן, "ומעטים עוד יותר מוצאים אותה!"

"האם ידוע לך היכן אוכל למצוא גלימה כזו עבור בתי הצעירה?"

הזקן הסביר לסוחר כי עליו לפסוע שנים עשר יום צפונה בדרכי המדבר. "או אז," אמר לו, "תגיע לעץ גדול. שנים עשר איש לא יוכלו להקיף את גזעו בידיהם הפרושות. שב על החול לצד העץ. כל מה שיכנס לפיך, בלע." ואז הורה לו לפסוע צפונה שנים עשר יום נוספים. "אתה תגיע לנהר. שב על האדמה. כל מה שיכנס לפיך, בלע. לא קל למצוא את גלימת האהבה."

הסוחר שינה את דרכו ופנה צפונה. "יש עשרים וארבע שעות ביממה. שנים-עשר מזלות בשמים ועשרים וארבעה ימים בדרכי המדבר למלא את משאלתה של בתי." חשב, בעודו משרך דרכו במדבר.

לאחר שנים עשר ימי מסע הגיע לעץ. הוא התיישב לרגליו, פתח את פיו ובלע חול. הוא שב ופסע צפונה שנים עשר יום והפעם התיישב על האדמה ובלע מי בוץ.

לא חלף רגע וג'ין עלה מן הנהר וקרא לו: "מה אתה מחפש?"

"אני מחפש את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה", השיב הסוחר.

"לך בעקבותי". השד צלל חזרה אל תוך מימי הנהר.

האב נתן בו את מבטחו ופסע אל תוך הנהר. להפתעתו שקע בעיניים פקוחות בלא שיחסר לו אוויר לנשימה. שער לבן עשוי פנינים נגלה לעיניו. השד הוביל אותו מבעד לדלת קטנה. בפנים ראה הסוחר ארמון בנוי מאבנים יקרות, ארמון שאת יופיו לא ניתן לתאר במלים. קירותיו ורצפתו של הארמון היו מרוצפים בשיש, צדף ואבני כחל. על כס זהב ישב מלך השדים.

הסוחר השתחווה ביראת כבוד ושאל: "האם תוכל לומר לי היכן אוכל למצוא את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה?"

מלך השדים צחק בהנאה רבה.

הוא העניק לסוחר מקל קטורת עשוי מעץ אלמוג והורה לו כך: "אם ברצונה של בתך למצוא את גלימת האהבה, עליה להבעיר את הקטורת הזו. כאשר יעלה העשן יחל גם מסעה."

הסוחר הודה למלך השדים ופסע בעקבות הג'ין אל מחוץ לארמון. לאחר רגעים ספורים מצא עצמו חזרה בנוה המדבר שבו החל את מסעו. האיש הזקן נעלם והסוחר פנה לשוב לביתו.

הוא שב לביתו עייף אך עם לב רענן. שלוש בנותיו ברכו אותו לשלום. לאחר שנח, התרחץ וסעד את לבו, והבנות ריוו את צימאונן לשיחה, נתן להן הסוחר את מתנותיו. הבת הבכורה הייתה מרוצה מענק הזהב שקיבלה והבת האמצעית התפעלה מאצעדות הכסף שלה. כאשר קיבלה הבת הצעירה את מקל הקטורת העשוי מעץ אלמוג, לעגו לה אחיותיה: "איזה תועלת יש בו?" אמרו.

הנערה מיהרה לחדרה והבעירה את הקטורת. ברגע שמילא ניחוח הקטורת המתוק את האוויר נשמעה דפיקה בדלת. תהלוכה ארוכה של שדים ניצבה בחוץ: נשים, גברים וטף עם מרכבת זהב וסוסים אבירים. הג'ין שאותו פגש הסוחר על שפת הנהר הכריז: "באתי לקחת את בתך. היא תחיה בארמון, תינשא לאיש אציל ולא יהיה לה שיג ושיח עם העולם הזה, אף לא עם העולם האחר. היא תמצא את גלימת האהבה."

הסוחר היה מודאג: "אינני יכול להניח לבתי להינשא לשד. היא קרובה לי וחביבה עלי כמו כף ידי. היא יקרה לי כמו הריסים המגינים על עיני."

אך הבת הצעירה התחננה בפני אביה: "הנח לי לצאת למסע."

שתי אחיותיה נעלבו: "מדוע שתינשא לפנינו?" מחו.

אך הנערה לא שעתה למחאותיהן. היא טיפסה ועלתה אל מרכבת הזהב ויצאה לדרך בעוד השד מבטיח לסוחר כי כל אימת שיחפוץ לראות את בתו, יהיה עליו רק לקרוא בשמה והיא תשוב ותופיע בפניו.

גלגלי המרכבה סבבו על פני האדמה עד אשר התרחקו מביתו של הסוחר ואז המריאה המרכבה באוויר כמו יצור מכונף, הגביהה עוף ונחתה על שפת הנהר. הנערה בקושי הבחינה איך שוקעת המרכבה אל מתחת למים.

כאשר הביטה החוצה נוכחה לדעת כי ירדה אל תוך עולם אחר. הדמעות שזלגו מעיניה נמהלו במימיו המלוחים של הים. לפניה ניצב שער גבוה בנוי מאבנים יקרות, ואז, למרבה הפתעתה, האשה הזקנה שאותה פגשה בשוק, פתחה את השער אל החצר שלפני הארמון. בת הסוחר פסעה בעקבות הזקנה. היא מצאה עצמה בתוך ארמון מפואר עם גן נפלא, שנראה כי נועד לה לבדה.

"לעונג יהיה לי למלא את כל צרכיך." אמרה לה הזקנה בחביבות. היא הכינה לה תבשילים מתוקים ומשקאות נפלאים והראתה לה מלבושים ועדיים רבים מכל אשר חפצה אי פעם. טוב לבה של הזקנה היה המתנה הגדולה מכל. וכך שכחה הנערה את צערה אף על פי שלא ראתה את הגבר שלו עמדה להינשא. לאחר יום או יומיים לא חשבה על כך יותר.

היא חיה בנוחות ולא חסר לה דבר. הזקנה לימדה אותה כל דבר שעל נערה ללא אם ללמוד, ובערב בטרם עלתה על משכבה הגישה לה תה מתוק. בלילה חלמה על גבר. די היה בכך.

יום אחד, האחיות שהיו אכולות סקרנות, ביקשו מאביהן לקרוא לאחותן הצעירה. אך קרא לה ומיד הופיעה נישאת באוויר על ידי רוחות בלתי נראות, ואז החלו האחיות חוקרות אותה: "מי הוא בעלך? איך הוא נראה? איפה אתם חיים? האם את מרוצה מנישואיך?"

תחילה נפעמה הנערה בשומעה את קול אחיותיה והתעודדה בזרועות אביה, אבל השאלות היו מסוכנות. הזקנה הזהירה אותה לבל תדבר יותר מדי על החיים שהיא מנהלת בארמון. היא תארה את הארמון ואת כל אחד ממלבושיה כדי לספק את סקרנותן של אחיותיה, אבל הן התמידו בשאלותיהן, עד אשר לבסוף נאנחה הנערה והשיבה: "אין בעל. אני לוגמת תה לפני שאני עולה על משכבי וחולמת כל לילה על אודות גבר נפלא. זה הכל."

"אה!" התנשפו שתי האחיות בבת אחת, "אל תשתי את התה!"

בלילה חזרה הנערה לארמון כשהיא מהרהרת: 'כמה פיקחיות הן האחיות שלי. אני לא הייתי חושבת פעמיים על התה.'

באותו לילה העמידה פנים כאילו לגמה מן התה ועצמה את עיניה. היא כיסתה עצמה בסדיני המשי כדי שהזקנה לא תחשוד במאומה.

בחצות הלילה נפתחה דלת החדר. הגבר שחלמה עליו נכנס פנימה. הוא אכל חלק מן המאכלים שהשאירה הזקנה על השולחן הקטן ועטה על עצמו גלימת משי אדומה. הוא שכב לצדה של הנערה מבלי שיגע בה. כאשר הפכה נשימתו קצובה והוא נרדם, פקחה הנערה את עיניה, קמה על רגליה והתבוננה בו בגניבה. היא נטלה פמוט מן השולחן והדליקה נר. האור נפל על פניו. הוא היה יפה תואר, אציל מראה. שערו היה שחור כלילה ושפתותיו אדומות כרימונים. היא הזיזה את הנר באיטיות כלפי מטה כדי להתבונן בצווארו, כתפיו וחזהו. הוא נראה מושלם מכל הבחינות. ואז ראתה שבלוח לבו קבועה דלת כסף זעירה ולצדה מפתח כסף פצפון תלוי על גבי וו קטן. היא לא יכלה להתגבר על הפיתוי. היא אחזה במפתח, סובבה אותו בחור המנעול ופתחה את הדלת. בפנים היו מרפסת וגרם מעלות מכסף. הנערה פסעה דרך המרפסת וירדה בגרם המדרגות. היא הגיעה לחדר ובו ארמון מקושט בכיסאות מלכות מכסף ובאוצרות בעלי ערך לא יתואר. היא פתחה דלת נוספת אל תוך חדר זהב, ואז חדר נוסף של יהלומים בוהקים בשלל צבעים. היא פסעה ועברה דרך שבעה חדרים מהממים ביופיים ובזוהרם. ואז, במרכזם של כל החדרים היה חדר נוסף, חדר ריק של שקט ושלווה, מושך הרבה יותר מכל אוצרות העולם. שם ניצבה היא רגע ארוך עד אשר זכרה היכן היא. בפחדה פן תעיר את הגבר משנתו, חשה החוצה מהר ככל שיכלה, דרך החדרים במעלה המדרגות על פני המרפסת ואל מחוץ לדלת שכיסתה את לוח לבו.

בעוד היא תולה חזרה את המפתח הקטן על גבי הוו הזעיר, נשרה טיפת חלב על עורו. הוא נעור משנתו. הוא חייך: "אסור היה לי להניח לך לבלות את היום בחברת אחיותיך." אמר בעליצות.

"הייתי רק סקרנית." התוודתה בפניו בעת שנטל אותה בזרועותיו.

"מוטב שלא תהיי שוב כה סקרנית." לחש.

כך החלה אותו לילה אהבתם הגדולה שבהקיץ. כל בוקר בעת שנעורה משנתה הייתה מגלה שהלך והשאיר אחריו את הגלימה האדומה על שפת המיטה. היא לא שאלה שאלות. היא הייתה מאושרת כמו כל כלה צעירה. הזמן חלף באושר.

ואז, יום אחד האחיות, שבערו מרוב סקרנות, דחקו באביהן לקרוא לה שוב. הוא עשה זאת, אבל הזקנה הופיעה במקומה והזהירה אותם כי אם לא יהיו זהירים תאבד האחות את כל אשר השיגה. שתי האחיות העמידו פנים כדורשות טובתה. הן תלשו ורד אדום מן הגן ושלחו אותו כמתנה לאחותן בארמון שמתחת למים.

כאשר הריחה הנערה את ניחוח הורד האדום מעולמנו, היא נתקפה בגעגועים לביתה. היא הבטיחה לזקנה שלא תדבר על אודות בעלה. השדה ראתה שהנערה חולת געגועים ולקחה אותה שוב בדרך האוויר אל בית אביה.

הפעם לא חדלו האחיות מלחקור אותה: "חייב להיות גבר!" כיצד הוא נראה?" דרשו לדעת.

לבסוף לפני שעמדה להיפרד מהן ולעזוב אתה הבית, הפצירו בה: "לפחות אמרי לנו את שמו."

"מעולם לא שאלתי לשמו." השיבה.

"איך את יכולה לבלות את הלילה עם גבר שאת שמו אינך יודעת?" אמרו האחיות בביטחון כה רב עד שהנערה הרגישה בושה ומבוכה. "אנחנו מבוגרות ממך ויודעות דברים כאלה."

באותו לילה, היותה בטוחה שבעלה לא יסרב לבקשתה, שאלה אותו לשמו.

הוא סרב להשיב. היא שאלה שוב. כל לילה חזרה ושאלה אותו לשמו אף על פי שהזהיר אותה כי יש לה הרבה מה להפסיד.

לילה אחד אמרה לו: "אם אתה אוהב אותי תאמר לי מה שמך."

"האם את בטוחה שברצונך לדעת את שמי?" שאל.

"כן." השיבה ברטט.

"שמי הוא כַּפְתַן אל-חוּב. אני הוא גלימת האהבה."

קולו הדהד כמו רעם. גופו התרחב עד אשר מילא את החדר, את הארמון, את הנהר, את העולם, עד אשר לא נראה יותר לעין.

הנערה המבועתת שקעה בעילפון עמוק.

כאשר פקחה את עיניה מצאה את עצמה שוכבת במדבר. היא איבדה הכל. לאן שלא הסתכלה לא ראתה אלא חול וחול. אי אפשר לומר כמה זמן צעדה בלי שתמצא דבר זולת חול. היא צעדה עד שלא חשה עוד את רגליה. היא בכתה עד שלא נותרו לה עוד דמעות. היא רק חשבה: 'איבדתי הכל ותשוקתי היחידה היא לחזור ולהתאחד עם אהובי.'

בתו של הסוחר חצתה את המדבר עד שתקווה ופחד וזמן חדלו להתקיים.

יום אחד נגלו לעיניה חומותיה של עיר גדולה. היא מכרה אחד מצמידיה בשוק שהיה בשער העיר ורכשה גלימות לבנות של תלמיד דת. היא התחפשה לאיש צעיר. היא עשתה דרכה למסגד שבמרכז העיר וישבה להתפלל בחוץ בצל קירותיו. שם החלה לשיר שיר געגועים לאהוב. קולה היה מלא ביופי כה נואש עד שאנשים התאספו סביבה להקשיב לה.

"מלותיו מתוקות כמו החוריות בגן העדן," אמרו, "גרונו מחייה את משק כנפיהן של אלף ציפורי שיר."

עד מהרה התפשטו החדשות על בואו של משורר דתי צעיר לעיר, משורר שמלות השבח שבפיו השתוו לשירתם של גדולי הפייטנים במזרח. "אפילו ציפורים וחרקים באים להאזין לו." לחשו.

יום אחד, הוזיר הגדול, יד ימינו של השולטן, אחר להגיע לפגישה בחצר המלכות כיוון שהשתהה זמן רב להאזין לשיריו של האיש הצעיר. הוא לא יכול לנתק עצמו ממה שהכל ראו בו את 'קולה של השכינה'.

כאשר חקר אותו השולטן על איחורו, התוודה הוזיר באוזניו כי תפילותיו של האיש הצעיר היו מהות האושר השמימי. הנה כי כן ביקש גם השולטן להאזין לשירתו.

גם הוא נלכד בקסמו של הצעיר.

"אני מתחנן בפניך לשיר בחצר מלכותי ובגנים שלי." ביקש השולטן.

אך הצעיר השיב: "לא אזוז מכאן."

"המלים שלך ישרו בי צדק וצלילי קולך ירעננו את השמים ואת הארץ." אמר השולטן והציע לו כל דבר שלבו משתוקק לו.

"אינני משתוקק לדבר בעולם הזה." אמר הצעיר.

"האם אין דבר שאתה חולם עליו?" המשיך השולטן.

האיש הצעיר נאנח, "אני אכן חולם על ארמון לעבודת האל שאין דומה לו ביופיו עלי אדמות. יש בו שבעה חדרים המקיפים חדר אחד מקומר. ארמון כזה אם יוקם עלי אדמות ישרה בלב כל את התשוקה לאלוהי."

השולטן שמח. "אשכור את הארכיטקט הדגול ביותר במרוקו."

וכך קרה שהנערה הצעירה במסווה של איש צעיר, החלה לשורר בחצר השולטן בבוקר ובגני השולטן לעת ערב, אך בצל הצהרים הפך חלום לבה צורה נראית לעין באמצעות אומנותו של הארכיטקט. אט אט התרומם וגבה לצד הארמון בית תפילה מושלם בצורתו.

ובאותו זמן עצמו בקומה העליונה של ארמון השולטן ישבה בתו הצעירה של השולטן בחדר שנשקף אל גני הארמון. היא הקשיבה ערב אחר ערב לשיריו של הצעיר והתאהבה בו. "אבא, רצוני להינשא למלומד הצעיר המזמר בגן."

השולטן הגה אף הוא חיבה רבה לאיש הצעיר והסכים לשוחח עמו על הדבר. הצעיר השיב: "אני קשור בעבותות אמונה לאהבת לבי, לולא כן הייתי נושא ברצון את בתך לאשה."

החדשות על סירובו של הצעיר שברו את לבה של הנסיכה והיא נפלה למשכב. שום רופא לא מצא מזור למחלתה.

לבסוף הגיע רופא שהיה בקי במרפא וברעל שבאהבה. "היא חולת אהבה נכזבת. האיש הצעיר חייב לעשות אחת משתים: להסכים לשאתה לאשה, או לתת את חייו עבור חייה."

השולטן בא נכה רוח אל המשורר האהוב שלו. המשורר השיב לו: "הדבר שעליו חלמתי מתגשם עכשיו. הנח לי לשהות לילה אחד בבית התפילה אשר עיצבתי מתוך לבי השבור ועם שחר אטיל את עצמי למעמקי הנהר ואמסור את חיי בשמחה בתמורה לחיי בתך. אכנס ברצון לגן עדן כדי לראות אותה חיה. או אז אוכל להתאחד עם אהבת לבי."

הנסיכה לא יכלה לשאת את החדשות. באותו לילה, בלתי נראית, עקבה בחשאי אחרי האיש הצעיר אל תוך בית התפילה. היא פסעה דרך שבעה חדרים: אחד של כסף אחד של זהב, וכל חדר בנוי מאבני החן הזוהרות של העולם הזה. אך היא לא ראתה דבר זולת האיש הצעיר שאהבה. עד אשר נכנסה לחדר המרכזי המקומר, שם ריפאה השלווה את לבה הדווה.

באותו רגע עצמו ראו שניהם, הנסיכה והאיש הצעיר, גלימת משי אדומה מונחת על האדמה. המלומד פשט את גלימותיו הלבנות ועטה את הגלימה האדומה. הנסיכה הבינה עתה מדוע לא יכול המלומד האשה לשאתה לאשה. באותו רגע נחו עיני שתיהן על גרם מדרגות זעיר מכסף המוביל אל מרפסת כסף שמאחוריה דלת כסף. בת הסוחר חשה במעלה המדרגות, עלתה אל המרפסת, הטילה עצמה דרך הפתח ונעלמה.

עד שהספיקה הנסיכה לחצות את החדר נעלמו דלת הכסף, המרפסת וגרם המדרגות.

היא פשטה את גלימות המלכות שלה ועטתה על עצמה את הגלימות הלבנות של תלמיד הדת. הנסיכה בילתה את שארית חייה בחיפוש אחר תשוקת לבה.

ואשר לנערה, היא חזרה ונכנסה לחדר השינה שלה. בעלה, כפתן אל-חוב, ישב שם מצפה לבואה על גבי מיטתם. "למן הרגע שידעתי את תשוקת לבך, חיפשתי אותך." אמר.

"מדוע היה עלי לערוך מסע כה קשה אם אהבנו איש את רעותו למן הרגע הראשון?" שאלה.

כַּפְתַן אל-חוּב צחק באוספו את רעייתו אל בין זרועותיו. "אף שלבך ידע והכיר אותי כגלימת האהבה, לא בטחת בידיעתך. היה עליך לערוך את המסע. למדת להתפלל עד אשר הפכת לתפילה עצמה. לאף אחד מאתנו לא ניתנה היכולת לדעת את כל הדברים בבת אחת, ואלה המחפשים את תשוקת לבם חייבים לערוך את המסע.