אי שם בצפונה של סקוטלנד ניצב פסל. זהו פסלו של תומס מתקין הגגות. הפסל ניצב במקום שהיו בו פעם כנסיה וחצר בית קברות. הכנסיה חרבה מכבר והקברים נהרסו, אבני המצבות נשברו והתכסו אזוב, אך הפסל עדין ניצב על מכונו.

מי היה תומס מתקין הגגות? על כך אני רוצה לספר לכם עכשיו.

תומס גר בכפר קטן סמוך ללוך מרי. הוא היה בעל מלאכה מעולה. גגות הקש שהתקין בתי הכפר שלו ובכפרים הסמוכים היו לשם דבר. הוא הידק את הקש כל כך בחוזקה עד שטיפת מים אחת לא טיפטפה פנימה גם כאשר ירד גשם זלעפות. שום עכבר לא יכול היה למצוא בגגות שלו חור מספיק גדול לשכון בו ושום ציפור לא יכלה לקנן בהם. אלה היו גגות מושלמים.

תומס היה אדם שוחר שלום וטוב לב. מעולם לא רב עם שכניו, לא שתה לשוכרה והקפיד לבוא לכנסיה בכל יום ראשון. בני קהילתו אהבו וכיבדו אותו לא רק על שום עבודתו המעולה אלא גם על שום סגולותיו כבן אדם.

באותם ימים היה נהוג שאם היה אדם חוטא בדבר כלשהו - מתפרע, או רב עם שכניו, או, חלילה, שולח ידו בגניבה, והדבר היה נודע ברבים, היה שליח בית הדין עובר בכפר ומכריז בקול כי פלוני נדרש להתייצב בפני שופט הכפר כדי לעמוד לדין על פשעו.

אם היה האדם שנקרא על ידי הכרוז מתייצב מרצונו בבית הדין, היו מקלים בעונשו, אך אם היה מתעלם מן הקריאה והיו צריכים להביא אותו לדין בכוח, היה השופט מחמיר בעונשו.

והנה ארע שבאחד הימים עבר הכרוז בכפר וקרא בשמו של תומס מתקין הגגות - קרא לו להתייצב לפני השופט ולהתוודות על חטאיו.

תומס היה מופתע. לא עלה על דעתו שום חטא או פשע שאפשר היה להאשימו בהם. תמיד נהג ביושר ובהגינות, לא בא בריב עם שכניו ולא עשה דבר הראוי לגינוי.

'עם זאת', חשב לעצמו, 'מוטב לי שאתייצב מרצוני ולא אאלץ את הרשויות להביאני לדין בכוח.'

הוא יצא על כן מן הבית וניגש אל חצר בית המשפט כשעינים סקרניות רבות נועצות בו את מבטן.

"כבוד השופט", פנה תומס אל השופט, "אתה מכיר אותי ולא מהיום. כל ימי נהגתי כאזרח הגון ואינני מעלה על דעתי שום סיבה שבגללה אובא לבית הדין. תמיד עשיתי מלאכתי נאמנה ולא מעלתי בתפקידי. במה אני נאשם?"

השופט חייך: "אומרים עליך, תומס, שאתה מתקין גגות מעולה." תומס הינהן בראשו. "אומרים שאתה קושר את החציר בגגות שאתה מתקין בצורה כה הדוקה, עד שאפילו עכבר לא יכול לנקר בו חור, שלא לדבר על ציפור המחפשת לה מקום לקנן."

"אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי." השיב תומס בלשון רפה.

"אם כך", אמר השופט, "איך תסביר את העובדה שגג ביתך שלך אינו מהודק כראוי, הקש נושר ממנו ויש בו קיני ציפורים רבים?"

"אה, כבוד השופט, זה בגלל החברים שלי!"

"החברים שלך?"

"כן, לא חברים בני אדם, אלא הציפורים והעכברים – אלה הם חברי. אתה מבין, אדוני השופט, הגגות שאני מתקין הם אכן כה הדוקים עד שבכל הכפר לא יצליחו שום ציפור או עכבר למצוא להם מקום. חשבתי לעצמי: המסכנים הללו – לפחות בביתי שלי ימצא להם מנוח. כאן אוכל לבנות את הגג כרצוני ואיש לא יבוא אלי בטענות."

השופט האזין ברוב קשב לסיפורו של תומס. הוא לא הפסיק את דבריו ורק ישב והינהן בראשו עד אשר סיים תומס את דבריו.

"יקום הנאשם ויעמוד על רגליו!" אמר השופט כשסיים תומס את סיפורו. "שמעתי את דבריך", אמר, "ואני מנקה אותך מכל אשמה."

תומס הודה לשופט וכבר פנה לשוב לביתו, אך השופט עצר בעדו: "חכה, ברצוני לומר לך עוד דבר מה: יש לי בקשה ממך. כאשר תבוא בפעם הבאה להתקין את הגג בביתי, אל תהדק אותו יתר על המידה כדי שגם בביתי שלי ימצאו הציפורים מסתור וקן..."