כאשר שבתי מעלייתי לרגל למכה הקדושה, הצטרפתי בדרכי חזרה לשיירה של השייח עמרו, שמלבד היותו מורה תיאולוגי גדול, הוא גם מספר מפורסם של סיפורים עתיקים. במהלך המסע הוא התעניין לדעת מה בדעתי לעשות לאחר שובי הביתה ממסעי. בנימה הומוריסטית אמרתי לו שאינני הולך לעשות דבר לפרנסתי, שכן אללה הבטיח להאכיל את מאמיניו.

"הקשב לי, בני", אמר השייח, כשהוא גוחן לעומתי מאוכף הגמל שעליו רכב. ואז ידעתי שסיפור עתיק עומד להיות מסופר. וזה הסיפור שסיפר לי:

במדרסה – בית הספר ללימודי דת שנוסד על ידי הח'ליף ישב מולא איברהים האדוק, כשידיו שלובות בחיקו, בתנוחת מדיטציה. איברהים לימד תלמידים מכל מדינות האסלאם, אך העבודה הייתה כפוית טובה והתשלום מחפיר. ובעודו יושב שם מהרהר במצבו הכלכלי בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, אמר לעצמו: "מה פשר הדבר שאדם קדוש כמוני חייב לעמול כל כך קשה במלאכת ההוראה של חבורת מטומטמים, בעוד אחרים שלא עמלו ולא נודעו באדיקותם או בציותם לאללה וחוקיו, חיים חיי פאר בלי עמל וטורח? הו, אללה הרחמן והרחום, כלום לזה צדק יקרא? מדוע על עבדך לחיות כחמור בכיכר השוק הכורע תחת נטל השקיים העמוסים וכושל עם כל מכה של החמר שלו?"

ובעודו מהרהר בכך עלה בדעתו של איברהים החכם, כפי שכונה על ידי הבריות, פסוק מן הקוראן הקדוש שבו נאמר: "אללה לא יניח לאיש למות ברעב".

הוא חשב עמוקות על פסוק זה ואמר לעצמו: "יתכן ואינני צריך להאשים אנשים על כך שהם הולכים בטל ללא מעש. ככלות הכל, הם כנראה מוסלמים טובים ממני, שכן יש להם אמונה גדולה יותר מאמונתי שלי. כשהם חושבים על פסוק זה, יתכן והם אומרים לעצמם: 'אשליך יהבי על חסדיו של אללה, אשר הבטיח בפסוק זה מזון ומחיה לכל בריותיו. אללה ברוב חסדו ישפיע עלי מטובו ויאכיל וישמור אותי.' מדוע שאעמול וארעב כחסרי האמונה? בעלי האמונה הם הם הנבחרים והראויים לחסדי האל.

באותו רגע נעצר פחה גדול לפני שערי המדרסה וירד מן האפריון שלו כדי לתת צדקה לקבצן כפי שצריך לנהוג כל מוסלמי הגון. אברהים צפה בו מבעד לסריגי החלון וחשב: "האם אין מצבו של הקבצן, כמו גם מצבו של הפחה מעידים על נכונותו של הפסוק שבו הגיתי? איש מהם אינו רעב, אבל העשיר הוא ללא ספק האדוק מבין השניים, כי הוא הנותן ולא המקבל ועל כן בורך ברכוש ועושר. מדוע עודני מהסס, אומלל שכמותי? כלום לא ראוי הוא שאציית לכתוב באותו פסוק ואשליך גם אני את יהבי על אללה וחסדיו ואשתחרר אחת ולתמיד מן העול הבלתי נסבל הכרוך בהוראת חוכמה לשוטים שלעולם לא יוכלו להבינה?"

ובאומרו לעצמו דברים אלה קם איברהים ממקומו במדרסה של החליף ויצא החוצה אל רחובות בגדאד, העיר שבה התגורר שנים רבות. השעה הייתה שעת ערב, ורגליו נשאו אותו אל גדות הנהר. הוא בחר לעצמו מקום יבש ומוצל מתחת לעץ ברוש ענף ושם בעודו ממתין לחסדו של אללה שקע בשינה מתוך בטחון שהאל הרחמן והרחום לא יכזיב אותו.

כשהתעורר משנתו הייתה השעה שעת בוקר מוקדמת. שלווה אלוהית שרתה על פני כל. אברהים הרהר בעצלתיים באשר לאופן שבו ישלח לו אללה מחיה: האם ציפורים מן האוויר יביאו לו מזון או שדגי הנהר יזנקו מן המים ויציעו לו את עצמם למאכל כדי להשביע את הרעב שבכרסו? באיזו דרך קיבלו הראויים לעזרת אללה לראשונה את חסדו, אם לא בדרך מופלאה כלשהי? אמת, יש עשירים שקיבלו את הונם בירושה מהוריהם, אבל חייבת הייתה להיות נקודת פתיחה. יתכן ופחה כלשהו יפליג במורד הנהר בספינתו ויספק את צרכיו אשר יוגשו לו בצלחות זהב וגביעי כסף.

אבל הבוקר חלף עבר לו. היום הפך ללילה ועדין לא התחולל שום נס. יותר מפחה אחד חלף על פניו בספינתו המוזהבת, אך כולם הסתפקו במחוות הברכה המקובלות ולא נתנו לו שום סימן נוסף. על הדרך שמעליו פסעו עולי רגל ועוברי דרכים, אך איש מהם לא הבחין בקיומו. הרעב כרסם בכרסו והוא הרהר בקנאה על דייסת הדוחן עם חלב העיזים שממנה נהנים עתה המולות במכללה. אך עדין לא התערערה אמונתו ולאחר שטבל בנהר ואמר תפילותיו לא איבד כהוא זה מביטחונו באללה.

הוא שכב לישון על בטן ריקה ושוב הפציע השחר וצבע את הנהר וגדותיו בצבעים קסומים של כסף וארגמן. אברהים היה כה חלש עד שחשש כי לא יעלה בידו לעמוד על רגליו. השעות זחלו לאטן ועדיין לא ראה סימן ואות לכך שמשהו ישביע את רעבונו.

לבסוף, כאשר הגיעו שעות הצהריים עם חומן המחניק, לכד את עיניו משהו שצף על פני המים. הדבר נראה כגוש של עלים עטופים בסיבים. הוא נכנס למים, ולאחר שעלה בידו למשות את החבילה חזר לגדת הנהר, ישב על הדשא ופתח אותה.

החבילה הכילה גוש של חלבה מובחרת, אותו מרציפן מפורסם שרק בבגדאד יודעים את סוד הכנתו – ממתק שמכינים אותו משקדים טחונים מתובלים בסוכר, בשמן ורדים ובתמציות ריחניות.

לאחר שהלעיט עצמו במזון המענג ולגם ממי הנהר כקינוח השתרע אברהים החכם על הדשא מתוך בטחון שתפילתו נענתה ולעולם לא יהיה עליו לעמול עוד. המזון הריחני הספיק לו לשלוש ארוחות ומדי יום ביומו מיד לאחר תפילת הצהריים היו מנות דומות של חלבה צפות ומגיעות אליו במורד הזרם כאילו הונחו שם בידיהם של מלאכי שמיים.

"אין ספק," אמר המולא לעצמו, "הבטחותיו של אללה שרירות וקיימות, ואשר יבטח בו, לא יתאכזב. נהגתי בחכמה כאשר עזבתי את המכללה, שבה היה עלי לדחוס יום אחר יום ידע אלוהי לראשיהם של שוטים שאינם מסוגלים לשנן נכונה פסוק אחד ואם גם יחזרו עליו שוב ושוב."

החודשים חלפו, ואברהים המשיך לקבל את המזון שאללה הבטיח לו בקביעות בלתי משתנה. ואז, באופן טבעי, החל לשער השערות על מקורו של אותו מזון. אם יעלה בידו לגלות היכן הוטלו החבילות למים, אין ספק שיהיה עד להתגשמותו של נס. ומכיוון שעד לאותו יום לא חזה בנס כזה, חש שהוא משתוקק להגיע למעלת השלמות, דבר שללא ספק היה מוסיף למוניטין שלו כאדם קדוש.

ואז, בוקר אחד, לאחר שאכל את מנת החלבה האחרונה מן היום הקודם, חגר אברהים את מותניו העמיס את צרורו על כתפו והחל לצעוד לאטו לכיוון מעלה הנהר.

"ועכשיו," אמר לעצמו, "אם הנחתי נכונה, אקבל היום את אותו מזון ערב לחך בשעה מוקדמת יותר מאשר אתמול שכן אהיה קרוב יותר למקום שבו הונח על פני המים. ועם כל יום נוסף אקבל אותו יותר ויותר מוקדם עד שאגיע לבסוף למקום שבו שליח אלוהי שנשלח על ידי אללה מגן העדן מטיל את המזון הריחני אל המים כדי להצדיק את האמון שנתתי באללה הרחמן והרחום."

במשך ימים אחדים המשיך אברהים לפסוע על הגדה במעלה הזרם כשהוא פוקח עין על הנהר לבל יחמיץ את חבילת החלבה ועם כל יום שחלף הגיעה אכן החבילה מוקדם יותר והיא צפה כה סמוך לגדה עד שעלה בידו למשות אותה בנקל.

בלילות הוא ישן מתחת לעץ מתאים ומכיוון שאנשים ראו בו איש קדוש, לא הטריד אותו אף אחד.

ביום הרביעי למסע ראה אברהים כי הנהר נעשה רחב יותר. במרכז הנהר על גבי אי קטן ניצבה טירה. האי כולו הכיל קרקע דשנה ושטחי מרעה. הטירה העשויה שיש לבן בלטה על רקע מי הנהר הכסופים ופסגותיהם המשוננות של ההרים הכחולים שמסביב. היא נראתה כאילו פוסלה מגוש קרח וקירותיה השתפעו לעבר המדשאות המוצלות עד לחופי האי החוליים והמוזהבים.

כשירד הלילה, היה המראה מופלא עוד יותר. הטירה זרחה לאור הירח כמו ישות מעולם אחר. בעיניו של אברהים היא נדמתה למקום גן העדן. הטירה בלטה בלובנה על רקע שחור הלילה. מגדליה בצבצו מבעד לשיחי ההדס הירוקים. מן הטירה בקעו צלילי גיטרה וקתרוס וקולות שירה מתוקים יותר מששמע אברהים אי פעם בחייו.

ובעודו מתבונן מוקסם במחזה המופלא ושותה את הצלילים הנפלאים כשהוא תוהה לעצמו שמא הוא מת ושרוי בגן עדן, העיר אותו קול צורם מהרהוריו ושאל אותו למעשיו. הוא הביט לאחור וראה אדם זקן בלבוש נזירים ששערו סבוך וזקנו יורד על פי מידותיו.

"סלאם, אישי הטוב," אמר בהקלה, שכן כמו כל אדם שוחר שלום, חשש מאלימות, "ושלום אללה הרחום והרחמן עליך."

"וגם עליך, בני," השיב הנזיר. "אבל מה אתה עושה כאן בשעה זו של הלילה, כאשר אנשים כמוך אמורים לישון על משכבם?"

"כמוני כמוך, אני אדם קדוש," השיב אברהים בשמחה, "אני נמצא במסע שאת תכליתו לא אוכל לגלות לאיש. בעוברי במקום זה נמשכתי למראה הבלתי רגיל של טירה נהדרה זו וסביבותיה וברצוני ללמוד את תולדותיה, אם הן ידועות לך."

"ידועים לי דברים אחדים אודותיה, אך לא הכל." השיב הנזיר, "אני חי במקום זה שנים רבות ולא מרבה לשוחח עם אנשים, אך אוכל לומר לך כי המקום נקרא טירת הכסף. היא נבנתה על ידי פחה שכבר הלך לעולמו, ושהיה מאוהב מאוד בנסיכה מסוימת. אביה של אותה נסיכה סרב לתת לו אותה לאשה, אך איש לא יכחיש כי אצל אנשים מסוימים לאהבה יש אופי כה פראי ובלתי נשלט. אותו פחה בנה את המעוז הזה באמצע הנהר כפי שאתה רואה והקיף אותו בכל כך הרבה לחשים אפלים ונוראים של כישוף עד שאיש אינו יכול להיכנס או לצאת לא יכול לעבור אליו או ממנו ללא רשותו. לאחר מכן, חטף את הנסיכה, נשא אותה לאשה וכלא אותה בטירה הזאת. המלך, אביה, הגיע עם צבא לצור על המקום, אבל כה אדירים היו כוחות הכישוף שהקיפו את המקום עד שנאלץ להפסיק את המצור ולהשאיר את בתו בידיו של אויבו."

"סיפורך מפליא," קרא איברהים. "והאם אותה נסיכה נמצאת כאן עדיין?"

"לא, אחי," ענה הנזיר, "גם היא וגם הפחה שחטף אותה כבר אינם בין החיים, אך הם הותירו אחריהם בת אשר מושלת בטירה, אשה בעלת יופי מדהים המבלה את ימיה בהנאות ובבזבוז העושר הרב שאביה הותיר לה. אבל צער אחד מעיב על אושרה והוא שאין אף אחד שיכול להפר את הלחשים שטווה אביה הפחה ועל כן איש אינו יכול להיכנס לטירה או לצאת מתחומיה.

בני לוויתה הם אנשים זקנים שהיו במקום בעת שהוקם או צעירים שנולדו באי עצמו, ולאשה צעירה ויפה ומצודדת כמוה החיים בטירה הם מן הסתם מייגעים. אך עליך לסלוח לי, אחי, שכן אני עומד לצאת לדרך למסע עלייה לרגל למקום קדוש בבגדאד, שאליו אני מגיע מדי שנה כדי לרכוש עוד ידע. ובינתיים אם אתה מחפש מקום להתגורר בו אתה יכול לשכון במעון הצנוע שלי עד שאחזור בעוד שבעה ימים."

אברהים קיבל בשמחה את הצעתו של הנזיר, ולאחר שהלך, התיישב להגות בסיפור שסיפר לו. והנה בין יתר החוכמות שקנה לעצמו במהלך השנים, רכש אברהים ידע עמוק באומנות הכישוף ועלה בדעתו שידע זה ניתן בידיו כדי שבמועד הנכון יוכל להסיר מעל הטירה הקסומה ותושביה את הלחשים שהשאירו אותם כלואים בשבי בתוכה.

תוך כדי מחשבות על כך הוא נרדם והתעורר רק בעת שהשמש כבר החלה להעפיל לגובהי השמיים. הוא טבל בנהר ואמר את תפילותיו ואז התיישב על הגדה וחיכה למנת המזון היומית שלו.

ובעודו צופה אל הנהר ראה מחזה מוזר. כשלוש שעות לאחר זריחת השמש ראה אשה יפיפייה

ניצבת על החומה הצופה אל הנהר. היא הייתה כה יפה למראה עד שנשימתו של אברהים נעתקה מרוב הפתעה. יופייה דמה ליופיין של החוריות בגן העדן. שפעת שערה הייתה כמו צרור חוטי זהב שהתקין צורף מוכשר ועיניה היו בורקות ובהירות כמו אבן טופז מאררט. צבע לחייה דמה לורדי איספהן ואשר לעורה – הוא הבריק בזוהר הכסף, כה זוהר ומלוטש היה.

"כלום זוהי הנסיכה?" חשב אברהים, "או שמא זהו מלאך מן השמים? לא, אין ספק שזאת היא שכן גם אם עולה היא ביופייה על כל מה שראיתי בימי חלדי אין ספק שמדובר ביצור אנוש."

ובעוד אברהים מתבונן בה הרימה הנערה את ידה והטילה משהו אל הנהר, ולאחר שעשתה זאת נסוגה אל בין החומות ונעלמה מן העין כמו כוכב שנעלם מאחורי העבים. המולא נעץ עיניו בחפץ שהשליכה לנהר ועד מהרה גילה כי זוהי מנת החלבה היומית העטופה עלים. הוא ירד אל הנהר ותפס אותה ומצא שהיא מלאה כרגיל בחלבה מובחרת.

"אהא," אמר לעצמו, בעת שזלל את המאכל הערב לחך, "עכשיו זכיתי להכיר סוף סוף את הישות הקורנת שבאמצעות ידיה שלח לי אללה הרחום והרחמן את מזוני היומי. אכן הרחמן הוא שנטע בלבה של הנסיכה האלוהית הזו את הרצון להטיל לזרם את המזון העסיסי הזה כל יום באותה שעה, ואני מבקש להשיב לה כגמולה על החסד שנטתה לי על ידי שחרור הטירה מן הלחשים המקיפים אותה ומחזיקים את הנסיכה כאסירה. אותה הראויה להינשא לסולטן ולמלוך על בגדאד."

וכשמחשבות אלה חולפות בראשו התיישב אברהים למצוא את הדרך להסרת הכישוף. הוא נכנס למצב של טרנס עמוק שבמהלכו חדר לארץ השדים בלי כל פגע ובא לביתו של אחד השדים שהכיר וששמו היה אדהם. באמצעות טבעת קסמים שנתן לו השד עלה בידו של אברהים להסיר את הכשפים וכאשר הפציע היום עלה בידי אברהים להקים גשר שבאמצעותו נכנס לאי. כאשר דרכו רגליו על אדמת האי ניגש אליו איש זקן שחרב שלופה בידו ושאל אותו כיצד עלה בידו להיכנס לשטח האי, לאחר שנים כה רבות של כישוף.

"דבר זה אוכל לספר רק לגברתך הנסיכה. הבא אותי אליה ללא דיחוי."

השומר הנדהם ליווה אותו אל שער הטירה והכניס אותו פנימה לתוך חצר מרווחת שבה פיכו מזרקות מים. הוא הוכנס לאולם מפואר שרצפתו משובצת באריחי שיש כחול ולבן וקירותיו מחופים באבני תכלת ואבנים יקרות אחרות. אחד הסריסים הוליך אותו אל מקום מושבה של הנסיכה.

הנסיכה ישבה על גבי בימה מוגבהת. זו הייתה הנערה שאותה ראה אברהים מטילה לנהר את מנת החלבה היומית שלו. הוא כרע ברך והשתחווה לפניה וסיפר לה את סיפורו.

"ומה גמול אגמול לך אברהים החכם על שירותך? שאלה הנסיכה, "דבר ויינתנו לך אוצרות כאוות נפשך עד חצי המלכות."

"לא, גברת אצילה," קרא אברהים, "כלום לא אני הוא זה שעליו להיות אסיר תודה להוד מעלתך על המזון הטעים שבו האכלת אותי מדי יום ביומו, החלבה שהטלת לנהר כל בוקר מחומות טירתך? אין ספק שרק מלאך מגן עדן יכול היה לנטוע בלבך מחשבה חסודה זו."

הנסיכה הסמיקה כל כך עד שניתן היה לחוש בגוון פניה על אף הרעלה שכיסתה אותה.

היא בכתה, פכרה את ידיה ואמרה: "למרבה הצער, מולא טוב שלי! מה הדבר שאתה אומר לי? קללת אללה על היום שבו הטלתי לראשונה את החלבה כפי שאתה מכנה אותה אל מימי הנהר.

דע לך, כי כל בוקר אני נוהגת לטבול באמבט של חלב, ואחר כך למשוח ולשפשף את אברי בתמצית שקדים, סוכר ומוצרי קוסמטיקה מתוקים ומבושמים. וכשאני מסיימת זאת אני מורידה את השאריות מעל גופי הערום, עוטפת אותם בעלים ומשליכה אותם לנהר."

"אוי לי," קרא אברהים במרירות, "עכשיו, הנסיכה, אני רואה את עיוורוני. אללה בוודאי נותן מזון לכל ברואיו, אך טיב המזון ואיכותו תלויים במה שמגיע לכל אדם!"