מספר הסיפורים

היה פעם חסיד אחד שהיה מספר סיפורים מופלא. אומרים שהחל לספר לאחר ששמע סיפורים מפיו של רבי זלמן. הוא עצמו נהג לומר: "משול הייתי לתינוק העומד להיוולד ורבי זלמן היה המיילדת". תחילה לא חשב עצמו למספר סיפורים אלא רק למישהו המספר אגב אורחא. מעט מעט החלו אנשים לחזר אחריו כדי לשמוע את סיפוריו. הם הזמינוהו לסעודות רק על מנת להאזין לסיפורים שעתיד היה לספר בעקבותיהן. בסופו של דבר הגיע יום שנטש בו את עבודתו הקודמת ויצא לחפש את מזלו כמספר סיפורים.

שמו של אותו מספר היה רבי ראובן בן שמעון. להוציא הזמנים שסיפר סיפורים, לא היה ביישן גדול ממנו ודבריו לעו בפיו. אך ברגע שהחל לספר סיפור היו בישנותו וגמגומו כלא היו. כל מלה שבקעה מפיו דמתה לחבל שמשך את המאזין לתוך עולם אחר, עולם הסיפור, ואומרים שאיש מאלו שנכנסו לאותו עולם לא יצא ממנו בלא שחל בו שינוי כלשהו.

והנה, אם להודות על האמת, רבי ראובן לא סיפר הרבה סיפורים. בעוד שאמתחותיהם של מספרים אחרים היו גדושות בסיפורים כחול על שפת הים, היו לרבי ראובן רק סיפורים מעטים. כאשר שאלוהו על כך הסביר תמיד שהוא מספר רק סיפורים הגורמים ללבו לצאת במחול וכל מי ששמע אותו מספר סיפור יכול היה להבין זאת, כיון שרבי ראובן היה שבוי בקסמו של הסיפור שסיפר כמו מאזין השומע אותו לראשונה ולעתים קרובות היה הסיפור מביא אותו לידי דמעות או גורם לו לפרוץ בצחוק עליז וחסר מעצורים.

פעם אחת סיפר רבי ראובן את הסיפור על הנער מרדכי שהובא אל הרבי מקרלין לאחר שאפסה תקוותם של הוריו לראותו מתייחס ברצינות ללימודיו. הרב הרעים בקולו ואמר להוריו שישאירו את הנער אצלו והוא כבר ידאג לכך שישקוד על לימודיו. ההורים השאירו את הנער הנבעת בידיו, אך ברגע שיצאו מן הבית ניגש הרב אל הילד חיבק אותו ובמשך שעה ארוכה אימץ אותו בשקט ללבו. כאשר חזרו ההורים שב הרב והרעים בקולו והודיע להם כי הילד קיבל ממנו שעור שלא במהרה ישכח. הנער גדל והיה למורה הלכה דגול ורב חסד ולא אחת היה אומר שהפעם הראשונה שהבין כיצד יש ללמד תורה הייתה בעת שהרבי מקרלין אמצו אל לבו.

והנה, בין המאזינים לסיפור הייתה אשה צעירה שהסיפור נגע מאוד ללבה והיא פנתה אל רבי ראובן בבקשה תמוהה – שיספר את הסיפור פעם נוספת. מספר סיפורים אחר היה אולי מסרב לבקשה כזו, אבל לא כך נהג רבי ראובן. הוא שב וסיפר את הסיפור בחוזרו כמעט מלה במלה על הנוסח שסיפר קודם לכן, ועם זאת היו כל אלה ששמעו את הסיפור בפעם הראשונה תמימי דעים שאם גם היו המלים אותן מלים, הסיפור כולו היה שונה לחלוטין. כיצד יתכן הדבר?

רבי חיים אליה שנוכח בזמן האירוע שאל את רבי זלמן מה דעתו על עניין תמוה זה בהוסיפו: "והדבר המוזר ביותר, רבי, הוא שבשומעי את הסיפור בפעם הראשונה היה זה כאילו אבי שלי מחבקני ומאמצני אל לבו, אך בפעם השנייה ששמעתי את רבי ראובן נדמה היה לי שהוא מדבר בקולה של אמי." על כך השיב לו רבי זלמן: "הדבר הוא כך משום שלרבי ראובן המלים הן בבחינת תווים שעל פיהם הוא מנגן. הן משמשות לו רק כציוני דרך ואין הן מטרה בפני עצמה. הבקשה לחזור על הסיפור פתחה את רבי ראובן למוסיקה חדשה שבאמצעותה יכול היה לספר את הסיפור. כשם שלניגון של קריאת התורה יש אופי מז'ורי בעוד שבהפטרה קולטת אוזננו גוון מינורי, כך גם פקחו אוזניה של האשה הצעירה את פיו של רבי ראובן כמאמרו של רבי אברהם יצחק הכהן: "יש אוזניים שלהן הכוח לפתוח פיות". רבי ראובן מספר את סיפוריו כאילו הם יצירות מוסיקליות המנוגנות לראשונה והוא שב ומגלה כל פעם מחדש את המוסיקה הטמונה בהם. ענינו איננו במלים עצמן אלא במה שעומד מאחוריהן."

תורגם על ידי יואל פרץ בשינויים קלים מן הספר "אוסף החלומות" – סיפורים של רבי זלמן שכטר-שלומי שלוקטו ועובדו על ידי הווארד שוורץ.

The Dream Assembly – Tales of Rabbi Zalman Schachter-Shalomi, Collected and retold by Howard Schwartz, New York, 1988

מספר סיפורים, יהודי