לשירה שוורץ

היה זה סמוך לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שבו נאמרת ברכת 'שהחיינו' על פירות שטועמים אותם בפעם הראשונה באותה שנה. בז'ולקייב היה אותה שנה חורף סוער, ולא נמצא לו, לרב זלמן פרי שטרם טעם. מסיבה זו הייתה רוחו שפופה עליו שכן לא היה לו דבר שבו יוכל לקיים את הברכה ודרכו בקודש הייתה לדאוג לכך שלא יחמיץ שום ברכה.

באותה שנה חלה שבת-שירה יום אחד לפני ט"ו בשבט, ורב זלמן טרם ידע היכן יימצא לו פרי ראשון לקיים בו את הברכה. מצוקה זו שרתה עליו בעת שיצא החוצה בערב שבת שירה כדי להאכיל את הציפורים בקאשה – דייסת דגנים שנהגו לאכול במזרח אירופה.

הוא הסתובב במקומות שבהם התאספו ציפורים ופיזר למענן קאשה על האדמה, שכן זה היה מנהגו תמיד בתקופה זו של השנה.

סמוך לצהרי יום הגיע רבי חיים אליה לביתו של רב זלמן, ומצא אותו מאכיל את הציפורים עם דמעות בעיניו. חיים אליה שאל אותו מה קרה.

"נראה לי שלא יהיה בידי השנה פרי חדש לברך עליו בחג" השיב רב זלמן, "ושום תקווה אינה נראית באופק."

חיים אליה ביקש להסיח את דעתו של רבו ממצוקתו, על כן שאל אותו מדוע הוא מאכיל את הציפורים בקאשה.

"הציפורים הן אלה שהזכירו לבני ישראל את שמחתם בחציית ים סוף," השיב רב זלמן, "כיוון שעופפו מעליהם כשהן מזמרות. דבר זה העניק השראה לעם ישראל להביע את שמחתו בשירת הים: 'אשירה לה' כי גאה גאה', על כן מסורת היא להודות לציפורים ביום זה."

חיים אליה הסכים מיד כי יש טעם בדבר, אך עדיין היה סקרן לדעת מדוע הוא מאכיל אותן דווקא בקאשה.

רבּ זלמן השיב לו: "עליך לדעת כי המילה קאשה היא מלשון קושיה. הקושיה שניצבת בפנינו היא: היכן יימצא לנו פרי שבו נוכל לקיים את ברכת 'שהחיינו'?"

חיים אליה שאל: "כלום קאשה היא מאכל מסורתי?"

ורב זלמן השיב: "רק בעת שלא ניתן למצוא שום פרי חדש."

ואז המשיך רב זלמן להאכיל את הציפורים, כשהוא מפזם לעצמו את הניגון של שירת הים. הציפורים, שהיו רעבות, שמחו לראות את הקאשה כשם שבני ישראל שמחו לקבל את המן היורד משמים. אחרי שמילאו כרסן במזון, החלו כמה מן הציפורים לחזור על הניגון שפיזם רב זלמן. תחילה חשבו רבּ זלמן וחיים אליה כי הם רק מדמיינים לעצמם שהציפורים שרות את הניגון, אבל עד מהרה התברר להם שאכן כך הדבר ושניהם נמלאו תמיהה גדולה.

חיים אליה פנה מיד אל רבּ זלמן ואמר: "ניגון זה של שירת הים שהציפורים חוזרות עליו הוא בגדר פלא ואות, והאות הוא שאסור לך לוותר על התקווה שהפרי הראשון אכן יגיע, שכן זו הדרך שבה השיבו הציפורים על קושייתך."

כאשר שמע זאת רב זלמן, חזר הברק לעיניו וחיוך עלה על פניו. היה ברור לכל שהוא לא ויתר על התקווה.

כל אותו יום פיזם רב זלמן לעצמו את ניגון שירת הים, ובאותו לילה ישן בשלווה, לאחר לילות רבים של נדודי שינה. כאשר התעורר למחרת היום בשבת שירה, הרגיש כאילו נשמתו שבה זה עתה ממסע ארוך, כאילו חצה הוא עצמו את ים סוף ביבשה.

באותו בוקר, כאשר פתח רב זלמן את הדלת והביט החוצה, ראה יונה עפה וקרבה ממרחק. "מדוע המייתה של היונה כה עצובה." חשב לעצמו, "דומה שכמאמר חכמים, היא מחקה את קולה של השכינה המתאבלת באנחה על חורבן הבית. כאשר יבוא המשיח, ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגם השכינה לא תתאבל עוד, או אז תשורר היונה בקול מתוק יותר מן הזמיר."

ובאותו רגע עצמו נחתה היונה על ענף של עץ סמוך, ורב זלמן נוכח לדעת שהיא נוצצת כזהב שכן אור השמש הזהוב השתקף בנוצותיה ובפיה נשאה היא עלה זית טרף ועליו פירות. רבּ זלמן לא האמין למראה עיניו בעת שהתבונן ביונה ובמשאה. הוא ידע שלא ייתכן שיש בעולם הזה יונה שכזו, וששום זיתים אינם גדלים בחורף בפולין. אין ספק שהיונה המוזהבת הביאה אותם ממרחק רב.

לפתע הבין רבי זלמן שהציפורים שמעו לתחינתו והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתו.

רב זלמן ניגש וניצב מתחת לענף שעליו נחתה היונה. וכשעמד בדיוק תחתיה, הטילה היונה את ענף הזית הנושא שלושה פירות אל בין ידיו. וכשתפס אותו, נשא מבטו אל היונה ותהה לנפשו אם יונה זו עשויה להיות יונתו של המשיח, שכן מי עוד יכול לעוף לכאן בזמן כה קצר מארצות החום?

בדיוק באותו רגע החלה היונה לשיר. וכאשר שמע רבּ זלמן את השיר הבוקע מגרונה, היה סמוך ובטוח שהיא משוררת את ניגון שירת הים. וכשהקשיב למנגינה דומה היה עליו שהוא שומע אותה בפעם הראשונה, והוא ידע ללא כל ספק כי זו אכן המנגינה שבה שרו בני ישראל את שירת הים, שכן, בשירתה של היונה שמע את קולותיהם של הבנים – בני ישראל שרים יחדיו ואפילו התינוקות ברחם אמותיהן הצטרפו אליהם.

והנה, רבּ זלמן נדהם בעת שצפה ביונה המוזהבת והאזין לשירתה, שכן שמע על יונה זו לפני כן. יונה זו עוצבה בידי המלך שלמה, אשר העניק לה חיי נצח בבטאו את שמו המפורש של אלוהים. שלמה ברא יונה זו על מנת שתשורר בזמנים של שמחה ובזמנים של צער ויגון, כי לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. ומדוע התיר המשיח לרוחה השופעת של יונה זו, השייכת לו, להתגשם ביד שלמה? משום שנאמר כי עד יום בואו המבורך של המשיח – מי ייתן ויהיה זה במהרה בימינו! – נשלט העולם על ידי תורת משה. אבל לאחר בואו של המשיח יישלט העולם על ידי תורת שלמה. ואשר לשלמה, הוא כה אהב את שירה של היונה עד מעולם לא הניח לה לצאת מדלת אמותיו.

יונת הזהב אבדה כאשר חרב בית המקדש. דורות רבים אחר כך, הצטרף רבי אבא בר בר חנה לשיירה העושה דרכה במדבר. השיירה התקדמה עד רדת החשיכה ואז עצרה לחניית לילה. למחרת בבוקר בעת שיצאה השיירה שוב לדרך, נזכר לפתע רבא בר בר חנה כי שכח לומר את ברכת המזון לאחר הארוחה. סבור היה שלא נכון יהיה אם יאמר את הברכה הרחק מן המקום שבו ערך את סעודתו, על כן החליט לחזור למקום חנייתו הקודם.

והנה רבא היה בקי בהלכה, אבל בשיירה היו עוד כמה חכמים, ועלה בדעתו שלא כולם יסכימו עם פירושו להלכה, וכיוון שלא רצה להיגרר לדיון הלכתי שבמהלכו ירחיק עוד יותר ממקום תחנתו, הוא אמר לחבריו כי עליו לחזור לשם כדי למצוא יונת זהב ששכח שם. מטבע הדברים הוא שהם איחלו לו הצלחה במציאת האבדה, שכן סברו שלא ניתן לזנוח אוצר שכזה.

אשר על כן פנה רבא לאחוריו ועשה דרכו למקום החנייה הקודם ושם ערך את תפילתו. משסיים לעשות זאת הביט ארצה וראה שבתוך החול קבור חפץ שהבריק לאור הירח. רבא חילץ אות מתוך החול ולתדהמתו העצומה גילה כי זוהי יונה מוזהבת. הוא נטל את היונה בידיו, ובעת שאחז אותה, נדמה היה לו שהיא רוטטת בין ידיו כמו מבקשת היא לנפנף בכנפיה. רבא הופתע מאוד ופתח את ידיו, והיונה המוזהבת התעופפה לה.

את היונה המוזהבת הזו זכו לראות גם האר"י הקדוש, המהר"ל מפראג, המקובל רבי אדם בעל שם מרופשיץ ותלמידו רבי ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט זכה לראוותה בעת שהתפלל עם חסידיו ועלה בסולם התפילות אל הרקיע העליון. שם ראה אותה בין ענפיו של עץ והקשיב לשירהּ המופלא. הוא ניסה לעלות גבוה עוד יותר על מנת לתפוס את הציפור המוזהבת ולהחזירה לעולם הזה, אבל בדיוק בעת שהייתה כבר בהישג ידו קרס הסולם תחתיו, שכן תלמידיו, שכבר סיימו תפילתם, איבדו את הסבלנות ועזבו את בית הכנסת. לאחר מכן גילה הבעש"ט מה אירע ואמר להם שאם היה עולה בידיו להביא את היונה לעולמנו כדי שתקנן תחת גגו, היה השלום מגיע סוף סוף לעולם.

הצדיק הבא שזכה לראות את יונת הזהב היה רבי נחמן מברסלב אשר לכד את היונה על ידי כך שכלל אותה באחד מסיפוריו, שכן בכל פעם שרבי נחמן כלל בסיפוריו יצור כלשהו הוא למד להכירו בשלמותו וכל תולדותיו נגלו לפניו החל מרגע בריאתו. כך נודע לו שמדובר ביונת הזהב של המשיח, ששירתה ממתינה לצדיקים המגיעים אל העולם הבא. אבל היה זה רבּ זלמן אשר לו נגלה מי שלח את יונת הזהב לתוך העולם, ולאיזו מטרה. שכן היה זה המשיח בעצמו ובכבודו, שעשה זאת על מנת לברר אם העולם מוכן לבואו. היונה המוזהבת נשלחה מיד לאחר החורבן, אבל העולם כמובן טרם היה מוכן. מאז שלח המשיח את היונה פעם אחת בכל מאה שנה כדי לבחון אם קלו המים והעולם נכון לקראתו. לעיתים היא נראית לעין, אבל לרוב נותרת היא מוסתרת מעינו של בן תמותה שכן גופה הוא גוף רוחני שניתן לראותו רק בעיני הרוח, ומעטים הם אלה אשר הניחו לעיני נשמותיהם להובילם.

ובעת שרב זלמן ניצב מתחת לאותו עץ שעליו שוררה היונה את שירה ראה הוא את עצמו בחזונו ניצב לפני ארמונו של המשיח המכונה קן הציפור, וכמו חש בנוכחותו, ובטרם הסתיים החזון ראה את המשיח עומד הכן בשערי השמים ומחכה לרגע שבו תבשר לו היונה כי העולם נכון לקראתו.

וכך אירע שרבּ זלמן יכול היה לברך באותה שנה ברכת שהחיינו על פרי עץ הזית ואף שהזית הוא פרי מר אם אין משרים אותו תחילה במי מלח הסופגים את מרירותו, אותם שלושה זיתים ואותה ברכה מתקו לפיו יותר מכל פרי ומכל ברכה. את גלעיניהם של אותם שלושה זיתים טמן רב זלמן בקרקע בתקווה שיבוא יום ואותה יונה תבוא לקנן בהם, ומי ייתן והדבר יקרה במהרה בימינו, אָמֵן!