היה פעם מלך. המלך רצה לראות אם נתיניו אוהבים אותו או לא. הוא אמר לווזיר שלו: "ווזיר, שלח כרוזים לרחבי הממלכה כדי שיגידו לאנשים שלא ידליקו הלילה שום אור."

הווזיר ביצע את פקודת המלך.

באותו לילה אמר המלך לווזיר: "בוא נלך ונראה מי אוהב אותי ומי לא."

הם התחפשו לסוחרים, לבשו בגדי סוחרים ועברו דרך העיר. היה חשוך מאוד בעיר, כיוון שאיש לא הדליק אור.

הווזיר אמר למלך: "עכשיו אתה יכול להיות בטוח שכולם אוהבים אותך." והם התחילו לחזור לארמון.

בשולי העיר ראו השניים אור קלוש מאוד שהגיע מבקתה קטנה. המלך היה מאוד נסער ואמר לווזיר שלו: "בוא נלך ונראה מה קורה אצל מי שלא ציית לפקודה שלי."

כשהגיעו אל הבקתה מצאו שלוש נערות אורגות בפנים. הבכורה הייתה יפה, הנערה האמצעית הייתה יפה יותר, אבל הנערה הצעירה הייתה היפה ביותר. המלך והווזיר האזינו לשיחה שניהלו הנערות בעת שארגו.

האחות הבכירה אמרה: "אם המלך היה מתחתן אתי, הייתי אופה לו עוגה שדי היה בה כדי להאכיל אותו ואת כל הצבא שלו."

הנערה השנייה אמרה: "אם המלך היה מתחתן אתי, הייתי אורגת לו שטיח שהיה בו די מקום להושיב אותו ואת כל הצבא שלו."

הנערה השלישית אמרה: "אם המלך היה מתחתן איתי, הייתי יולדת לו את סית אל-חוסן (גבירת היופי) ואת שאטר מוחמד (מוחמד הפיקח). שערם יהיה מכסף וזהב, כנגד כל שערת כסף תהיה שערת זהב."

המלך הקשיב לדבריהן וחזר הביתה. בבוקר שלח המלך לקרוא להן. כאשר באו, שאל אותם: "מדוע לא צייתן לפקודותי? כלום לא ידעתן כי ציוותי שלא להדליק אורות אתמול בלילה?"

הנערות השיבו: "ידענו, אדוננו המלך".

"אם כך מדוע לא צייתן לפקודות שלי?" שאל המלך.

"אנחנו יתומות," השיבו לו, "ועלינו לארוג כל הלילה כדי שנוכל למכור את מה שאנחנו אורגות בבוקר תמורת שלושה גרשים. אם לא נארוג, נמות מרעב."

"אני סולח לכן." אמר המלך, והוא הוא נתן לכל אחת מהן משהו במתנה, ואז אמר לאחות הבכירה: "האם תתחתני איתי?"

"כן!" כמובן שהנערה הסכימה.

למחרת ליל הכלולות אמר לה המלך, "עכשיו אפי לי את העוגה שתספיק לי ולכל הצבא שלי."

הנערה צחקה ואמרה, " האמנת לזה? 'שיחת הלילה מכוסה בחמאה, היא נמסה עם זריחת החמה'."

המלך התגרש ממנה והתחתן עם האחות האמצעית.

ושוב ביום שלאחר ליל הכלולות אמר לה המלך, "עכשיו ארגי לי את השטיח שיהיה בו די מקום להושיב אותי ואת הצבא שלי."

הנערה צחקה ואמרה, "האמנת לזה? 'שיחת הלילה מכוסה בחמאה, היא נמסה עם זריחת החמה'."

המלך התגרש ממנה והתחתן עם האחות הצעירה.

אללה היה נדיב אליה, וביום שאחרי ליל הכלולות הרתה המלכה. אחרי תשעה חודשים היא הביאה לעולם תאומים – תינוקת ותינוק. באחיותיה, שהתגוררו בארמון כמשרתות, ניצתה אש הקנאה. הן שכנעו את המיילדת להחליף את התינוקות בכלבלב וחתלתולה. הן הניחו את התינוקות בתיבה, סגרו את המכסה והשליכו את התיבה לנהר.

כאשר אמרו למלך: "אשתך ילדה כלבלב וחתלתולה." היה המלך עצוב, אך הוא השיב: "מה שאללה מעניק הוא תמיד לטובה. הביאו לה את הגורים והניחו לה להאכיל אותם."

הוא שילח אותה עם אחיותיה ונשאר מדוכדך לבדו.

עכשיו אנו חוזרים לתיבה. התיבה נסחפה עם הזרם עד שנתפסה בעשבים. דייג שהיה נשוי לאשה חסוכת ילדים, דג בקרבת מקום. אללה היה שולח לו כל יום שני דגים, אחד לעצמו ואחד לאשתו. הוא ראה את התיבה, הוציא אותה מהמים ורץ הביתה אל אשתו.

אשתו אמרה לו: "החזר אותה למקום שבו מצאת אותה, שכן או שיש בה כסף שאיננו זקוקים לו, או שיש בה משהו רע שאנו לא רוצים בו בגילנו. אנחנו מחפשים רק סוף טוב."

בעלה אמר לה: "אשה, התיבה הזו נשלחה אלינו על ידי אללה ואנחנו צריכים לקבל אותה."

הם פתחו את התיבה ומצאו בה את שני התינוקות היפים. התינוקת מצצה את אגודלו של אחיה, והתינוק מצץ את אגודלה של אחותו. הם ינקו זה מזה. הדייג ואשתו אימצו את התינוקות. הם קראו לילד שאטר מוחמד ולילדה סית אל-חוסן. שדיה של האשה התמלאו מיד בחלב, ובאותו יום תפס הדייג ארבעה דגים.

ילדי מעשיות גדלים מהר. הילד והילדה אהבו מאוד זה את זה. כשהילדה בכתה, ירד גשם, ואחיה, גם אם לא היה במקום, ידע שהיא אומללה. כשחייכה, זרחה השמש, ואחיה ידע שהיא מאושרת.

יום אחד קרא הדייג לבנו ואמר לו: "בני, אני אמות ביום זה וזה. מתחת לכר שלי תמצא שתי שערות שנלקחו מרעמת סוס, אם תהיה זקוק למשהו, פשוט תשפשף אותן."

הנער יצא לדוג באותו יום במקום אביו. אחרי זמן מה התחיל לרדת גשם, והוא הבין שאחותו בוכה ואביו מת. הוא חזר ועשה את מה שהיה צריך לעשות וקבר את אביו.

למחרת, כששהה בחוץ, קראה האם לבת ואמרה לה: "בתי, אני עומדת למות ביום שישי, מתחת לכר שלי תמצאי ארנק, כל בוקר, כשתפתחי אותו, תמצא בתוכו עשר לירות."

כעבור כמה ימים, כשהילד יצא לדוג, התחיל לרדת גשם, ושוב ידע הנער שאחותו בוכה ואמו מתה. הוא הלך הביתה ועשה את מה שהיה צריך לעשות. הוא התקשר לאשה זקנה שהייתה שם: "אמא, כלום תוכלי לסייע לנו לרחוץ ולטהר את גופה של אמנו כדי להכינה לקבורה?"

הזקנה אכן סייעה להם והנער הביא את אמו לקבורה.

הנער ואחותו עזבו את הבקתה ושמו פניהם אל העיר. בכל בוקר כשזרחה השמש מצאה הנערה עשר לירות בארנק. היא חסכה את כל הכסף שמצאה, ולבסוף קנתה חלקת אדמה מול ארמון המלך. היא הזמינה בנאים ואמרה להם: "אני רוצה שתבנו ארמון בדיוק כמו זה של המלך."

יום אחד עבר המלך וראה את הארמון החדש. "של מי הארמון הזה?" שאל המלך.

אנשים השיבו לו: "של שאטר מוחמד ואחותו סית אל-חוסן."

המלך פגש את שאטר מוחמד וגילה שהוא אדם נדיב בעל הליכות נאות. הוא חיבב אותו מאוד, והם בילו את רוב זמנם יחד. הם אכלו יחד, שתו יחד, ישבו יחד, עשו הכול ביחד.

עכשיו, דודותיו של הנער, אחיותיה של אמו, זיהו אותו בגלל שערו הזהוב והכסוף. הם שאלו אותו שאלות רבות ולמדו לדעת גם על אחותו. "אלה הם בוודאי שני התינוקות שזרקנו לנהר." אמרו.

הם הלכו לבקר את האחות. הם אמרו לה: "חביבתי, הארמון שלך יפה, ומושלם למעט דבר אחד."

היא שאלה: "מה חסר?"

הדודות המושחתות השיבו: "זה דבר שקשה מאוד להשיגו, ואחיך לא יסכים לקבל על עצמו את המשימה למענך."

היא אמרה להן: "רק הגידו לי, ואחי כבר ידאג להשיג זאת עבורי."

"בארמון שלך," אמרו לה, "חסר החזרן המרקד."

בזמן שאחיה ישב עם המלך, התחיל לרדת גשם. הוא הבין שאחותו בוכה. הוא ביקש את רשות המלך ועזב את ארמונו. כשהגיע הביתה שאל אותה: "למה את בוכה, אחות?"

"אני רוצה את החזרן המרקד." השיבה לו בדמעות.

"הו אחותי, אל תדאגי," אמר לה שאטר מוחמד, "את תקבלי אותו."

היא הכינה לו צידה לדרך והוא הלך כפי שאומרים 'מארצות אללה לעמי אללה' ושאל על אודות החזרן המרקד.

זקנה אחת אמרה לו: "בינך לבין החזרן המרקד יש מהלך שלוש שנים. הוא נמצא בגנו של אבינו הע'ול (מפלץ) אבינו הע'ול ישן במשך שבע שנים ואז הוא ער במשך שבע שנים. עליך למהר ולהגיע לשם בטרם יתעורר משבע השנים של שנתו."

שאטר מוחמד הלך בכיוון שהזקנה הראתה לו; הוא הגיע לבסוף לגנו של המפלץ. הוא לא שמע שום קול ושום רחש. הוא טיפס על החומות, ובתוך הגן ראה את החזרן, רוקד כמו בני-אדם, ואפילו טוב יותר. כשהתקרב, התחיל החזרן לרקוד חזק מאוד.

הציפורים התחילו לצרוח, והוורדים צעקו: "אדם זר, אדם זר!"

הוא עקר במהירות צרור חזרן, עטף את השורשים באדרתו ונמלט. בינתיים, הגיע זמנו של אבינו הע'ול להתעורר. הרעש והצעקות עוררו אותו והוא יצא החוצה לראות מה אירע. הוא ראה את שאטר מוחמד בורח. אבל לפני שיכול היה לעשות משהו, שאטר מוחמד נעלם. הוא חזר למקום שממנו בא.

כשאחותו סית אל-חוסן ראתה את החזרן, היא הייתה מאושרת. הם שתלו את צרור החזרן בגינה. החזרן גדל ופרח והמשיך לרקוד.

שתי הדודות שלה באו וראו את החזרן המרקד. הן ידעו ששאטר מוחמד חזר בשלום. הם אמרו לסית אל-חוסן, "החזרן הזה – זה שום דבר. בגן שלך עדיין חסרים המים המזמרים!" ואז עזבו את המקום.

סית אל-חןסן בכתה, וגשם ירד. אחיה ראה זאת וחזר במהירות. "מה קרה, הו אחותי?"

"אני רוצה את המים המזמרים!" השיבה לו בדמעות.

"לעולם אל תדאגי." אמר לה, "אני אשיג אותם למענך."

כמו בפעם הראשונה, הם הכינו צידה לדרך, והוא יצא 'מארצות אללה לעמי אללה'. הוא הלך באותה דרך שהלך בה בפעם הקודמת והגיע לאותה זקנה. היא אמרה לו: "שאטר מוחמד! עכשיו מה?"

"אני צריך להשיג את המים המזמרים." השיב לה.

הזקנה אמרה לו: "בינך לבין המים המזמרים מהלך שבע שנים. הם נמצאים בגנה של אמנו הע'ולה (מפלצת). כמו הבן שלה היא ישנה שבע שנים וערה במשך שבע שנים. לך בדרך הזו.

שאטר מוחמד הלך בדרך שהורתה לו. הוא המשיך ללכת עד שהגיע לארמון יפה עם חומות שקומתן כקומת עשרה אנשים. הוא טיפס על החומות ונכנס פנימה. מה שקרה לו בגן של אבינו הע'ול, קרה לו בגנה של אמנו הע'ולה. המים התחילו לצעוק, "אדם זר! גנב!" וכך גם הציפורים והוורדים והפירות, וכל מי שנמצא בגן.

הוא מילא בקבוק שהיה אתו, ובטרם תתעורר הע'ולה היה הוא כבר בדרכו הביתה. הוא חזר אל אחותו, הם הכניסו את המים למזרקה והמים החלו לזמר! עכשיו היו להם שני פלאים בגן שלהם, החזרן המרקד והמים המזמרים.

שתי הדודות באו לבקר את סית אל-חוסן. כמובן שהם חשבו ששאטר מוחמד נעלם – אולי הוא מת, או שמא חיה אכלה אותו או משהו כזה – אבל כששמעו שהוא חזר, הם חשבו על אסון נוסף שאפשר להפיל עליו.

הן הלכו אל סית אל-חוסן ואמרו לה: "עכשיו הגן שלך יהיה מושלם לגמרי אם רק תשיגי את העפרוני המדבר."

הן יצאו, וסית אל-חוסן החלה לבכות. אחיה בא. היא אמרה לו: "הארמון שלנו חסר בו דבר מה – העפרוני המדבר. אני רוצה אותו".

הוא אמר לה: "יהיה מה שיהיה, אני אשיג לך אותו."

הוא יצא עם צידה והלך באותה דרך שבה הלך בפעם הקודמת. הוא הגיע אל הזקנה. היא אמרה לו: "עכשיו, שאטר מוחמד, מה אתה מבקש?"

הוא אמר לה, "אני צריך את העפרוני המדבר."

הזקנה אמרה לו, "כל דבר, רק לא זה. מישהו רוצה לפגוע בך ולהביא למותך. חזור הביתה. איש אינו יודע ואינו מכיר את ארצו של העפרוני המדבר."

שאטר מוחמד, אחיה של סית אל-חוסן, לא ידע מה לעשות. בעודו יושב וחושב נזכר בשתי השערות שאביו נתן לו. הוא שפשף אותן, ומיד הופיע לפניו סוס. סוס זה היה בנו של מלך השדים.

הסוס אמר לו: "אני לפקודתך, בקש ותמצא."

שאטר מוחמד סיפר לו את הסיפור. בן מלך השדים אמר: "בינך לבין העפרוני המדבר יש מרחק של אלף שנים. הוא נמצא בגן הארמון של אום-אישועאור (הגברת ארוכת השיער). אני יכול לקחת אותך לשם, אבל לא אוכל להיכנס אתך. כשתגיע לשם, תמצא כבשים רועות באחו. שחט אחת מהן וחתוך אותה לארבעה נתחים. לפני שער הארמון תראה שני אריות. תן לכל אחד מהם נתח. הם יאמרו לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! כיבדת אותנו'. אל תשיב להם כלל, כי אם תעשה זאת תהפוך מיד לאבן. לפני השער השני של הארמון תראה שני כלבים, תן לכל אחד מהם נתח משני הנתחים הנותרים. הם יגידו לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! כיבדת אותנו'. אל תענה להם כלל, כי אם תעשה זאת הם יקרעו אותך לגזרים. היכנס לגן ושם תמצא את הגבירה, היא תאמר לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! אני אוהבת אותך שאטר מוחמד. אתה נועדת לי שאטר מוחמד'. אל תעז לענות לה או להשמיע מילה או אפילו לומר, 'כמה זה שליש משלושה?' [כלומר, את הדבר הפשוט ביותר] אם תפתח פיך ותדבר, היא תהפוך אותך לאבן."

שאטר מוחמד עשה כמו שאמר לו בנו של מלך השדים. כשנכנס לגינה דיברו אליו עצים: "שלום עליך, שאטר מוחמד." ורדים דיברו אליו: "ברוך-הבא שאטר מוחמד." לבסוף הוא מצא את הגברת ארוכת-השיער לפניו. מסביב היו אנשי אבן רבים; הם רצו להשיג את העפרוני, אבל לא שתקו (וכך הפכו לאבן). בכל מקום שהסתכל, היו אנשי אבן.

הגברת בעלת השיער הארוך אמרה לו: "אני אוהבת אותך, שאטר מוחמד, אני יודעת למה אתה כאן, שאטר מוחמד, אני יודעת מה האחיות של אמא שלך עשו לך ולאחותך." אבל הוא לא שם לב למה שאמרה. הוא ניגש לאמצע הגן ומצא כלוב זהב על כן שיש. העפרוני המדבר ישב מחוץ לדלת הפתוחה. העפרוני אמר ללא הרף: "שאטר מוחמד, שאביו הוא מלך – אתה ש... – אתה ש... – "

שאטר מוחמד לא הוציא הגה מפיו. לבסוף, כאשר העפרוני התעייף מדיבוריו, הוא אמר: "אני עייף. האם אין מישהו שיאמר לי: 'תנוח!'. האם אין מישהו שיאמר לי, 'תישן'! האם אין מישהו - האם אין שם מישהו ... "

לבסוף קרא שאטר מוחמד: "למה אינך שותק! למה אתה לא ישן, אחי, וגומר עם זה?"

מיד הוא הפך לאבן.

עכשיו, למי נחזור [עם הסיפור שלנו]? לאחותו, סית אל-חוסן. לבה של אחותו חש שאחיה בסכנה. היא לבשה בגדי גברים והכינה צידה ועזבה. היא המשיכה ללכת – מדינה אחת נושאת אותה ומדינה אחת מניחה אותה. לבסוף ראתה ענן אבק ענקי מגיע לשמים. היא המשיכה להתקרב אליו, ולבסוף ראתה את עצמה מול ע'ול. לפני שהמפלץ אמר משהו, היא אמרה לו: "שלום עליך, אבא ע'ול!"

הע'ול השיב: "אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"

היא אמרה, "אני מחפש את העפרוני המדבר."

הוא אמר לה (הוא לא ידע שהיא אשה), "בני, למה אינך חוזר, אתה צעיר מדי למות."

היא אמרה: "אני חייב ללכת".

הוא אמר לה: "המשך ללכת בדרך הזו. אתה תפגוש את אחי, הוא מבוגר ממני ביום אחד וחכם ממני בשנה."

היא המשיכה ללכת עד שפגשה את אחיו של המפלץ. היא אמרה לו: "שלום לך, אבא ע'ול."

הוא אמר לה: אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"

היא אמרה: "אני רוצֶה להגיע לארצו של העפרוני המדבר."

הוא השיב לה, כמו הע'ול הראשון: "חזור לביתך" וכן הלאה.

היא אמרה, "אני חייב ללכת".

הוא אמר לה: "המשך ללכת, אתה תפגוש את אחינו הבכור, הוא מבוגר ממני ביום אחד וחכם ממני בשנה."

היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לבסוף אל הע'ול השלישי. הוא היה הגדול מכולם. היא אמרה לו: "שלום לך, אבא ע'ול."

הוא אמר לה: אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"

היא אמרה, "אני רוצה ללכת לארצו של העפרוני המדבר."

הוא אמר לה: "אן ספק שהעניין חשוב לךָ מאוד. קח את הכדור הזה ואת המחבט הזה, הכה את הכדור עם המחבט ולך אחריו, הוא ייקח אותך לשם תוך זמן קצר."

היא לקחה את הכדור ואת המחבט והמשיכה להכות את הכדור עם המחבט ועקבה אחריו עד שסוף סוף מצאה את עצמה מול הארמון של הגברת בעלת השיער הארוך. היא נהגה כמו אחיה. היא שחטה כבשה ונתנה לכל אריה רבע מן הבשר. האריות הניחו לה לעבור דרך השער. כאשר פגשה את שני הכלבים, נתנה לכל אחד מהם רבע מן הבשר ומצאה את עצמה בתוך הגן.

היא הסתכלה מסביב. והיו שם אומות שלמות של אנשים מאובנים, עמים על גבי עמים של אנשים מאבן. היא הגיעה אל העפרוני ומצאה כי הוא עומד מחוץ לכלוב. אחיה, שהפך לאבן, ניצב ממש לידו. העפרוני אמר ללא הרף: "את, סית אל-חוסן, שאביה הוא המלך ואמה היא כזאת וכזאת וכזאת."

היא לא אמרה מילה. לבסוף עשה לה העפרוני בדיוק מה שעשה לאחיה. הוא התחיל לומר: "אה, אני עייף, האם אין מישהו שיאמר לי: 'שכב לישון'! האם אין מישהו שיאמר לי: 'תנוח!' האם אין מישהו – האם אין שם מישהו."

היא הייתה חכמה יותר מאחיה. היא לא אמרה מילה. לבסוף נכנס העפרוני לכלובו. היא מיד סגרה אחריו את הדלת והרימה אותו. ברגע זה ממש, ברגע שסגרה את הכלוב, חזרו לחיים כל האנשים שהיו לאבן. הם הלכו לבתיהם. אחיה לא זיהה אותה. היא לבשה בגדי גברים. הוא אמר לה: "תודה לך, אחי, בחושבו אותה לגבר כמוהו.

היא השיבה: "אני אחותך, מה גרם לך להפוך לאבן? למה דיברת עם העפרוני?"

הוא ענה, "כך היה רצונו של אללה." [כלומר זה הגורל שנגזר מלמעלה].

הם יצאו יחדיו מן הארמון שאליו נכנסו. הם מצאו את הסוס, בנו של מלך השדים, באותו מקום שבו אחיה השאיר אותו לפני כן. אחיה רכב עליו, והיא רכבה מאחוריו, וכהרף עין חזרו הביתה.

העפרוני אמר: "אני רוצה שתערוך מסיבה למלך, תבקש מהמלך להזמין את כל שריו, את כל צבאו, את כל עמו, ולבקש ממנו לא לשכוח את הכלב והחתול ילדיו וגם את המיילדת ושתי נשותיו הקודמות.

כולם באו. המלך הכניס את הכלב ואת החתול לבושים בלבוש משי והושיבם על כיסאות הזהב. כאשר נוכחו שם כולם, שאל המלך את שאטר מוחמד, "לכבוד מי המסיבה?"

שאטר מוחמד השיב, "לכבוד העפרוני הזה."

המלך תהה: "מסיבה לכבוד ציפור? זו רק ציפור."

העפרוני דיבר אל המלך, "שלום עליך המלך."

המלך נדהם. "ושלום גם עליך, עפרוני."

העפרוני אמר בהצביע על החתול והכלב: "מה זה, המלך?"

המלך השיב: "זוהי מתנתו של אללה, עפרוני, מה שאללה נותן חייב להיות טוב."

"אדוני המלך, כלום יש מלך שיוליד כלבים וחתולים?"

"זה רצונו של אללה, עפרוני." השיב המלך,

העפרוני אמר: "הבא את המיילדת."

הם הביאו אותה. היא רעדה, ופניה היו כחולות כמו אינדיגו. ברגע שראתה את הילדים, היא צעקה מיד: "לא עשיתי את זה. אלה הן הדודות שלהן. הדודות שלהן אמרו לי: 'תני לנו את הילדים, ואנחנו ניתן לך את הכלב ואת החתול לשים במקומם'."

עכשיו, כולם בממלכה היו שם, וכולם שמעו. המלך אמר לעמו: "מי שאוהב את הנביא הנבחר צריך לשרוף את המיילדת והדודות." והם שרפו אותם. המלך החזיר אליו את אשתו.

והם חיו ביציבות ובשגשוג והולידו בנים ובנות.