שם הסיפור:

קתרין החכמה

גבירותי ורבותי, אומרים שכאן בעיר פאלרמו, היה בעיר סוחר אמיד בעל חנות שנודעה בכל רחבי העיר אמיד חשובה מאוד. הייתה לו בת, שמרגע שעמדה על דעתה, הוכיחה את עצמה כנערה כה חכמה, עד שידעה לנהל בתבונה את כל ענייני המשפחה. בהכירו בכישרונותיה של בתו, קרא לה אביה בשם קתרין החכמה. כשהגיעה שעתה ללמוד כל מיני שפות ולקרוא ספרים מכל הסוגים כל סוג של ספר, לא יכול היה איש להשתוות לה.

בהיותה בת שש-עשרה, מתה עליה אמה. קתרין הייתה כל כך מוכת צער, עד כי הסתגרה בחדרה וסירבה לצאת. שם אכלה וישנה, מנערת חוצנה מכל מחשבה על טיולים, תיאטראות ובידור מכל סוג שהוא.

אביה, שחייו התרכזו בבתו היחידה, חשב שמוטב לקיים התייעצות בנושא. הוא כינס את כל האדונים (שכן, אף על פי שהיה בעל חנות, הוא הכיר רבים וטובים מנכבדי העיר)

"רבותי," אמר להם, "אתם יודעים שיש לי בת שהיא בבת עיני, אבל מאז שאמה הלכה לעולמה, היא חדלה לצאת ולבוא . היא מסתגרת בבית כמו חתול ולא מוציאה את ראשה החוצה. מה עושים?"

אחרי דיונים רבים באה המועצה לכלל החלטה: "בתך ידועה בעולם בחוכמתה העצומה. פתח עבורה בביתך בית ספר גדול, שינוהל על ידה. כאשר תהיה עסוקה בהקניית דעת לאחרים, יפוג צערה והיא תשוב לעצמה."

"רעיון נהדר!" אמר האב ומיד קרא לבתו.

"הקשיבי, בתי, מכיוון שאת מסרבת לבוא ולצאת בין הבריות, החלטתי לפתוח בבית שלנו בית ספר שינוהל על ידך ובו תשמשי גם כמורה הראשית."

קתרין הוקסמה מיד. היא לקחה על עצמה את ניהול בית הספר. היא שכרה מורים מתאימים ובחוץ תלתה שלט: "כל הרוצה ללמוד בבית ספרה של קתרין החכמה, מוזמן לבוא ללא תשלום".

נערים ונערות רבים נהרו ובאו לבית הספר שלה. היא הושיבה אותם ליד השולחנות, זה לצד זה, ללא הבחנה. מישהי צייצה: "אבל הילד הזה הוא בנו של סוחר פחם!"

"זה לא משנה: הבן של סוחר הפחם צריך לשבת ליד בת הנסיך, מי שהגיע ראשון זכה. מי שבא אחריו חייב לשבת במקום שקבעתי לו. אין משוא פנים"

בית הספר התחיל. לקתרין היו שוט המכונה השוט עם שבעת זנבות החתול. היא לימדה את כולם, אבל אוי לאלו שלא הכינו את שיעוריהם! הם חטפו על ימין ועל שמאל!

המוניטין של בית הספר הגיע אפילו לארמון, והנסיך עצמו החליט לבוא לשם. הוא לבש את בגדיו המלכותיים, נכנס, וקתרין הזמינה אותו לשבת על אחד הכיסאות הפנויים.

כשהגיע תורו שאלה אותו קתרין שאלה. הנסיך לא ידע את התשובה. היא החטיפה לו מכה הגונה. שגרמה ללחיו לבעור מכעס ומבושה.

סמוק מזעם, קם הנסיך, רץ חזרה אל הארמון, וחיפש את אביו. "אבא, יש לי בקשה! אני רוצה להתחתן! אני רוצה לשאת לאשה את קתרין החכמה".

המלך שלח לקרוא לאביה של קתרין. האב מיהר לארמון נפל אפים ארצה לרגלי המלך ואמר לו: "משרתך הצנוע, מתייצב בהכנעה לפניך, הוד מלכותו!"

"קום על רגליך." אמר המלך, " הבת שלך מצאה חן בעיני הבן שלי, מה אנחנו יכולים לעשות אם לא לתמוך ביוזמתו ולאפשר לו לשאתה?"

טוב, כמובן שהוא לא ציפה לתשובה. הוא דיבר בלשון רבים כפי שנהגו מלכים באותם ימים.

"כמוך, הוד מלכותו, אבל אני סתם חנווני, בעוד שבעורקיו של הבן שלך זורם דם מלכותי".

"זה לא משנה, הבן שלי רוצה אותה!"

טוב, למלך לא אומרים לא. החנווני חזר הביתה.

"קתרין, הנסיך רוצה לשאת אותך לאשה, מה את אומרת?"

"אני מסכימה."

צמר למזרנים לא חסר, וכך גם ארונות ומדירות וכל יתר אביזרי הריהוט שדרושים לזוג מלכותי. תוך שבוע הושלמו כל ההכנות. הנסיך ארגן למען ארוסתו שתים עשרה שושבינות. הקפלה המלכותית נפתחה, והזוג בא בברית הנישואין.

לאחר הטקס פנתה המלכה אל השושבינות וציוותה עליהן ללכת להפשיט את הנסיכה ולהובילה למיטת האפיריון המלכותית שניצבה בחדרו של בנה, אבל לנסיך היו כוונות אחרות: "אין צורך שמשרתות יפשיטו או ילבישו אותה. אני גם לא מעוניין שתציבו שומרים על פתח חדרי. אני רוצה רק לשהות ביחידות עם כלתי.

טוב, למלך ולמלכה זה נשמע די הגיוני, אתם יודעים, לנוער תמיד יש רעיונות מוזרים. שיהיה כרצונו.

ברגע שנותר הנסיך לבד עם הכלה הטרייה, הוא פנה אליה ואמר: "קתרין, את זוכרת את הסטירה שנתת לי?"

"איזו שאלה, בוודאי שאני זוכרת. אם רק תבקש אתן לך מנה נוספת!"

"מה, את רוצה לומר לי שאת לא מצטערת?"

"מה פתאום. אינני מצטערת אף כהוא זה!"

"ואין לך שום כוונה להתנצל בהמשך?"

הנסיך רצה להיות בטוח שבטוב זה לא ילך.

"ולמה שאתנצל? אף אחד במקומי לא היה מתנצל!"

"ככה את מתייחסת לכל העניין? בסדר גמור. אז עכשיו אני אלמד אותך דבר או שניים".

הוא הוציא מהארון חבל עבה מגולגל והתחיל להתיר אותו. אחר כך פתח דלת גנובה שהוסתרה מתחת לשטיח והובילה לבור. הייתה לנסיך תקווה קלושה שאשתו הטרייה תנהג בהיגיון ותתנצל על העלבון המלכותי שגרמה לו, אבל הוא עשה את כל ההכנות למקרה שהדברים יתגלגלו אחרת.

"תשמעי, קתרין," אמר לה ברגע שהכל היה מוכן, "או שתתחרטי על דבריך ותתנצלי, או שאכניס אותך לתוך הבור!"

"בכף. שם יהיה לי קריר יותר ונעים יותר." השיבה לו.

זה כבר היה יותר מדי. הנסיך כבר לא היסס הוא כרך סביבה את החבל ושלשל אותה למטה לתוך הבור. בתוך הבור הייתה מיטה פשוטה, שולחן קטן וכיסא ועל השולחן קנקן מים ופרוסת לחם.

למחרת בבוקר, על פי המנהג המקובל, באו האב והאם לברך לשלום את כלתם הטרייה.

"מצטער, אתם לא יכולים להיכנס, "אמר הנסיך. "קתרין לא מרגישה טוב."

אחרי שהם עזבו פתח הנסיך את הדלת הגנובה: "נו, איך עבר עליך הלילה?"

"תודה, עבר עלי לילה נעים ומרענן", השיבה קתרין.

"הרהרת בסטירה שנתת לי?"

"כן בהחלט. אני חושבת על הסטירה שאני חייבת לך כעת!"

חלפו יומיים, ומה אגיד לכם, הרעב התחיל לכרסם בבטנה. היא לא ידעה מה לעשות. בסוף בא לה רעיון: היא שלפה מתוך המחוך שלה את סיכת החיזוק הארוכה העשויה מתכת והתחילה לחורר חור בקיר. היא חפרה וחפרה, וכעבור יממה של עמל מפרך עלה בידה לנקב את הקיר וקרן אור זעירה חדרה מבחוץ. היא הרחיבה את החור והציצה החוצה, ואת מי לפי דעתכם היא ראתה עובר ברחוב ממש מולה אם לא את הפקיד הראשי בחנות של אבא שלה. "דון תומאסו, דון תומאסו!"

לדון תומאסו לא היה מושג מאין בוקע הקול הזה שקורא פתאום בשמו.

"זאת אני, קתרין החכמה, תגידי לאבא שלי שאני צריכה לדבר אתו מיד."

דון תומאסו חזר עם אביה של קתרין, והראה לו את הפתח הזעיר בקיר.

"אבא, ברצון הגורל, אני נמצאת בתחתית בור, אסביר לך מאוחר יותר מה קרה. כרגע מה שאני מבקשת ממך הוא שתדאג לחפור מנהרה שתוביל מן הארמון שלך אל תוך הבור שבו אני נמצאת. תדאג לקשתות חיזוק שיתמכו במנהרה ותתקין פנסי תאורה כל עשרה מטרים. את כל היתר תשאיר לי."

(טוב אתם רואים מאיפה החמאס קיבל רעיונות, אבל בואו נחזור לסיפור)

החנווני קיבל על עצמו את המשימה, ובינתיים הביא לה מזון משובח – עופות צלויים ומנות מיוחדות מהמטבח שבארמונו – והעביר אותו מבעד לפתח שבקיר.

שלוש פעמים ביום הציץ הנסיך מבעד לדלת הגנובה. "נו קתרין, את מתחרטת כבר על הסטירה שנתת לי?"

"מתחרטת? בחיים לא! תאר לעצמך את הסטירה שאתה הולך לקבל ממני עכשיו!"

בינתיים הצליחו הפועלים לחפור את המעבר התת-קרקעי, עם קשתות חיזוק ועששיות כל עשרה מטרים. כל לילה אחרי שהנסיך היה משוחח אתה וסוגר את הדלת הגנובה הייתה קתרין עוברת דרך המנהרה אל בית אביה.

בסופו של דבר נמאס לנסיך לנסות ולשכנע את קתרין ולגרום לה להתנצל. הוא פתח את הדלת ואמר לה: "קתרין, אני נוסע לנאפולי, אין לך משהו להגיד לי?"

"שיהיה לך בכף, תיהנה ותעשה חיים משוגעים. אל תשכח לכתוב לי כשתגיע לנאפולי."

"אז מה, לא אכפת לך שאני עוזב אותך כאן?"

"מה, אתה עוד שם?!"

הנסיך סגר את הדלת הגנובה ועזב אותה לנפשה.

ברגע שסגר הנסיך את הדלת, רצה קתרין אל אביה.

"אבא, עכשיו הגיע הזמן שתעזור לי בתוכניות שלי. זה הזמן לעזור לי, תדאג לארגן לי דו-תרנית מוכנה להפלגה עם צוות וציוד מתאים – עוזרת בית, משרתות, שמלות ערב – תדאג שהיא תגיע לנאפולי ושם שישכרו לי ארמון מול הארמון המלכותי וימתינו לבואי."

החנווני שלח את הדו-תרנית לדרכה. (אתם מבינים שלא מדובר בחנווני עם מכולת. בלשון ימינו הייתי אומר שהוא היה מנהל של רשת מרכולים רצינית). בינתיים דאג הנסיך לפריגטה – אונית קרב קטנה – וגם הוא הפליג. קתרין עמדה על המרפסת של בית אביה וראתה אותו עוזב, ואז עלתה על דו-תרנית נוספת והצליחה להגיע לנאפולי עוד לפני שהגיע לשם הנסיך. כלי שייט קטנים, אתם יודעים, מפליגים מהר יותר מאשר פריגטות כבדות.

בהיותה בנאפולי נהגה קתרין לצאת יום יום אל מרפסת הארמון הצופה אל הארמון המלכותי, וכל יום לבשה שמלה יפה יותר מאשר ביום הקודם. הנסיך לא יכול היה לפספס אותה. הוא התבונן בה ואמר לעצמו: "וואלה, כמה שהיא דומה לקתרין החכמה!"

הוא התאהב בה ושלח שליח לארמון שלה. "גבירתי, הנסיך רוצה מאוד לבקר אותך. האם תסכימי לראות את פניו?"

"איזו שאלה. הוא מוזמן לבוא בכל עת!"

המלך בא בלבוש מלכותי, עם הו-הא גדול, ואחר כך התיישב לשוחח אתה. "הגידי לי, גברתי, את נשואה?"

"עדיין לא. ומה אתך?"

"גם אני לא, האם זה לא ברור? גבירתי, את נראית כמו נערה שמשכה אותי מאוד בפאלרמו, הייתי רוצה שתהיי אשתי".

"ברצון רב, איעתר לך, הנסיך." וכעבור שבוע הם התחתנו.

כעבור תשעה חודשים הביאה קתרין לעולם ילד קטן, שהיה יפה להפליא.

"נסיכה", שאל הנסיך, "איך נקרא לו?"

"נקרא לו נאפולי," אמרה קתרין. אשר על כן נקרא הילד נאפולי.

חלפו שנתיים, והנסיך החליט לעזוב את העיר. הנסיכה לא אהבה את הרעיון, אבל הוא החליט והיה איתן בדעתו. הוא מסר לקתרין מסמך רשמי המאשר שנאפולי הוא בנו הבכור וכי הוא עתיד לרשת בבוא העת את ממלכתו ולעלות לכס השלטון. מיד אחר כך הפליג לגנואה.

מיד לאחר נסיעתו של הנסיך, כתבה קתרין לאביה וביקשה ממנו לשלוח מיד לגנואה דו-תרנית עם כל הרהיטים הדרושים לה, ועם סוכנת בית, משרתים וכל היתר, ולשכור עבורה ארמון מול הארמון המלכותי של הנסיך בגנואה ולהמתין לבואה. החנווני העמיס ספינה ושלח אותה לגנואה.

קתרין הפליגה גם היא בדו-תרנית והגיעה לגנואה לפני הנסיך.

היא התיישבה בארמון החדש שלה, וכשהנסיך ראה את הגברת הצעירה והיפה עם תסרוקתה המלכותית, תכשיטיה ועושרה, הוא קרא, "כמה היא דומה לקתרינה החכמה וגם לאשתי שבנאפולי."

הוא שידר אליה שליח, והיא הודיעה לו שתשמח לקבל את פני הנסיך.

הם התחילו לדבר. "את רווקה?" שאל הנסיך.

"אלמנה, "השיבה קתרין. "ואתה?"

"אני אלמן, עם בן אחד, ודרך אגב, את נראית בדיוק כמו גברת שהכרתי בפאלרמו, שלא לדבר על אחת שהכרתי בנאפולי".

" אומרים שלכל אחד מאתנו יש שבעה כפילים ברחבי העולם."

מה אגיד לכם – לקצר סיפור ארוך – תוך שבוע הם הפכו לזוג נשוי.

תשעה חודשים לאחר מכן, ילדה קתרין ילד נוסף, שהיה אפילו נאה יותר מאשר הראשון. הנסיך היה מאושר. "נסיכה, איך נקרא לו?"

"גנואה!" הם קראו לו על כן גנואה.

שנתיים חלפו, ושוב נעשה המלך חסר מנוחה.

"אני מתכנן לצאת למסע לוונציה." אמר לה.

"מה? אתה הולך ככה סתם ומשאיר אותי עם ילד על הידיים?" שאלה הנסיכה.

"אני אמסור לידך מסמך", הרגיע אותה הנסיך, "ובו אאשר שגנואה הוא בני החוקי וראוי לתואר הנסיך."

בעוד הוא מתכונן לצאת לוונציה, כתבה קתרין את אביה בפאלרמו לשלוח דו-תרנית נוספת עם משרתים, עוזרת בית, רהיטים, בגדים חדשים וכל היתר. הדו-תרנית הפליגה לוונציה. הנסיך יצא לשם בפריגטה שלו, והנסיכה, כמו שאתם יכולים כבר לנחש, הפליגה בדו-תרנית מהירה וכמובן הגיעה לוונציה לפניו.

"אלוהים שבשמים!" קרא הנסיך, כאשר ראה את הגברת היפה מחייכת אליו מחלון ארמונה. "גם היא נראית בדיוק כמו אשתי בגנואה, שנראית בדיוק כמו אשתי בנאפולי, שנראית בדיוק כמו קתרין החכמה. אבל איך זה יכול להיות? קתרין נמצאת בפאלרמו כלואה בבור, והנפוליטנית נמצאת בנאפולי, הגנואית בגנואה, ואילו הגברת המקסימה הזאת מתגוררת בוונציה!"

הוא שלח אליה שליח ואז הלך לפגוש אותה.

"גבירתי, את לא תאמיני, אבל את נראית בדיוק כמו כמה גברות אחרות שאני מכיר – אחת בפאלרמו, אחת בנאפולי, אחת בגנואה".

"באמת? מה אתה סח! אבל אומרים שלכל אחד מאתנו יש שבעה כפילים בעולם."

וכך הם המשיכו לשוחח. "את נשואה?"

"לא, אני אלמנה, ואתה?"

"אני אלמן, עם שני בנים."

כעבור שבוע הם התחתנו.

הפעם נולדה לקתרין ילדה קטנה, קורנת כמו השמש והירח.

"איך נקרא לה?" שאל הנסיך.

"ונציה". והם הטבילו אותה והעניקו לה את השם ונציה.

עברו עוד שנתיים. "הקשיבי, נסיכה, אני צריכה לחזור לפאלרמו, אבל קודם כול אני אצייד אותך במסמך שמאשר כי ונציה היא הבת שלי והיא זכרית לתואר הנסיכה מלכותית.".

הוא עזב, אבל קתרין הגיעה לפאלרמו לפניו. היא הלכה אל בית אביה, עברה במעבר התת-קרקעי וחזרה אל הבור. ברגע שהנסיך הגיע, הוא רץ ומשך את הדלת הגנובה.

"קתרין, מה שלומך?"

"אני בסדר!"

"את מתחרטת על הסטירה שנתת לי?"

"בחיים לא! אני רק מהרהרת בסטירה שאני חייבת לך?.

"בחייך, קתרין, תגידי שאת מצטערת, אחרת אני אקח לי אשה אחרת."

"קדימה, אף אחד לא עוצר בעדך!"

"אבל אם תתנצלי ותאמרי שאת מצטערת, אקח אותך חזרה ואכיר בך כבאשתי."

הנסיך הכריז רשמית כי אשתו מתה וכי הוא מתכוון להינשא מחדש. הוא כתב את כל המלכים וביקש מהם לשלוח לו ציורי דיוקו של בנותיהם. הציורים הגיעו, והנאה שבהן הייתה בתו של מלך אנגליה. הנסיך קרא לאם ולבת כדי לסכם את פרטי החתונה.

כל משפחת המלוכה של אנגליה הגיעה לפאלרמו, והחתונה נקבעה ליום המחרת.

מה לדעתכם עשתה קתרין בינתיים? היא דאגה להכין שלוש תלבושות מלכותיות מבד משובח עבור שלושת ילדיה – נאפולי, גנואה וונציה. היא התלבשה כמו שראוי למלכה להתלבש, עלתה למרכבה והושיבה לצדה את נאפולי, נסיך הכתר. במרכבה נוספת הושיבה את הנסיך גנואה והנסיכה ונציה, והם נסעו לארמון.

תהלוכת החתונה של הנסיך ובתו של מלך אנגליה התקרבה, וקתרין אמרה לילדיה, "נאפולי, גנואה, ונציה, לכו לנשק את ידו של אביכם!" הילדים רצו כדי לנשק את ידו של הנסיך.

למראם, נאלץ הנסיך להודות שידו על התחתונה: "זו אם כך הסטירה הנוספת שתכננת עבורי!" הוא קרא לקתרין, וחיבק אותה ואת הילדים.

נסיכת אנגליה הייתה המומה. היא הפנתה לנסיך עורף ועזבה את הארמון בכעס.

קתרין הסבירה לבעלה את תעלומת הגברות שנראו כה דומות, ולנסיך לא נותר אלא להתנצל על מה שעשה ולבקש את סליחתה.

 

        שמחים ומאושרים חיים להם השניים

        בעוד אנו יושבים כאן וחורקים שיניים.

הערות:

מתוך ספרו של איטאלו קלווינו "סיפורי עם איטלקיים"

נוסח עברי: יואל פרץ

מילות מפתח:

איטליה, פלמרו, העצמה נשית, נסיכה