איפה היה הנמר? מדרום לרכס ג'ינג-יאנג. מדרום לרכס ג'ינ-גיאנג הייתה לנמר מאורה. הנמר חיכה בפתח מאורתה של הנמרה. הוא הרים את כפותיו הקדמיות וכרע על רגליו האחוריות, נשא את ראש הנמר שלו ונעץ את מבטו בירח הבהיר בשמים. הנמר הזה – אתם מבינים – קודם לכן לא היה שם נמר. מדוע פתאום בסתיו הזה הגיע לכאן נמר עז שכזה? האם הנמר הזה נפל משמים? או שמא הוא צץ מן האדמה? נמרים אינם יכולים ליפול מן השמים, וגם אינם יכולים לקפוץ מתוך האדמה. לנמר הזה היו צרות בבית, לכן הוא הסתלק משם. איזה מזל ביש פקד אותו אתם שואלים? מדובר בחוסר הצלחה בהזדווגות נמרים. כאשר נמר גדל ומתחיל ביום בהיר אחד להרגיש תאווה גואה בו, והוא רוצה להזדווג, הוא איננו משחר לטרף, הוא רק שואג. לדוגמה: הנמר שואג כדי למשוך נמרה, והנמרה שואגת כדי למשוך נמר, ואז הם מזדווגים, נכון? לא, הם לא מזדווגים. הם עומדים פנים אל פנים ומסתובבים אחד סביב השני כשהם שואגים: "אר-ררררר!"

בשביל מה הם עושים את זה? הם משוחחים ביניהם ונהנים! הם אוהבים להיות ידידותיים! ואז הם מתחילים לשאוג בקול רם יותר ויותר, והם מתמלאים בתאווה, ואז הם מזדווגים. אבל הפעם הזאת מעשה האהבה שלהם לא היה מוצלח. אתם מבינים לנמר הזה היה תקוע קוץ על האבר שלו ולכן הנמרה הרגישה כאילו הנרתיק שלה עולה באש! הנמרה הרגישה שריפה והנמר הרגיש כאב חזק של דקירה ושניהם פרצו בשאגות! התאווה חלפה ואיננה. לבסוף חלפה התאווה, הנמר רץ מזרחה, והנמרה רצה מערבה. לאחר שרץ ורץ, כל תאוותו נשחקה, והנמר שלנו מצא מערה והסתתר בה. אז הנמר הזה נזרק החוצה בגלל הזדווגות נמר.

ברגע זה נע הנמר, מתנודד ומתנדנד, מחוץ למאורתו. הוא התנודד במדרגות בדיוק כמו פקיד של הרשות. הוא צעד עד לדרך שממערב לרכס, ואחר-כך הסתתר בסבך העשב היבש בקצה חורשה. הוא הרכין את שתי כפותיו הקדמיות, וכופף את שתי רגליו האחוריות, הניח ללסתו התחתונה לרדת על כפותיו הקדמיות והחל לבהות בירח בשמים עם עיני הנמר שלו. לחיה הזאת היה רצון עז לבלוע את הירח! וכך הנמר שכב ממש כאן ובהה בירח. מי היה מאמין שלנמר הזה לא היה מה לאכול במשך שלושה ימים? איך זה יכול להיות? האם הוא לא יכול היה לטרוף אנשים? לא היו כאלה! הוא טרף אותם! כאשר נוסעים הגיעו למקום הזה, הוא נהג לטרוף אותם. אבל לאחרונה הוצא צו של הרשויות המקומיות: אנשים הורשו לחצות את הרכס מדי יום רק במהלך שלוש המשמרות מעשר בבוקר עד ארבע אחר הצהרים. הם צעדו בקבוצות ובראשם צעד ראש הקבוצה עם הגונג שלו וכל האנשים נשאו אלות כדי שיוכלו לעבור בבטחה את הרכס. הם לא הגיעו אחד אחד או שניים שניים. לא, הם יצרו קבוצות של מאתיים עד שלוש מאות איש ולכן גם אם הנמר הזה היה עצום בגודלו ומאוד אינטליגנטי, ברגע שהוא ראה קהל כה גדול של אנשים הוא לא העז להתקרב. ומה עם סוגי טרף אחרים ציפורים וחיות? האם לא יכול היה לטרוף אותם? למרבה צערו של הנמר לא היו גם כאלה. כולם כבר נטרפו על ידו. הנמר היה עשוי דרך משל לרבוץ על הרכס, להביט השמימה ולראות איזה דרור או ציפור אחרת. הדרור עף. נמר לא מסוגל לעוף. אם לנמר היה זוג כנפיים, זה היה אסון! מאוד מפחיד! אבל עם זאת כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להרים את הראש ולהשמיע שאגה: "אררררררר!"

מהפה שלו בוקע ענן של סירחון. הוא פותח את פיו לרווחה, מרביץ שאגה ומשחרר לאוויר ענן של ריח מבאיש. הדרור שעף בשמים צריך להסתמך על שני כנפיו. הוא מכה בהם כנגד הרוח וממריא, אבל כשהוא מריח את הצחנה הוא איננו מצליח להמריא. הוא מקפל פתאום את כנפיו ונופל ארצה: "פלופ!"

הנמר פוסע קדימה והופ – יש לו ארוחת בוקר. או קחו לדוגמא ארנבת. ארנבת לא יכולה לברוח ולהימלט מנמר? יש לה ארבע רגליים והיא זריזה מאוד. ברגע שהיא רואה נמר, היא רצה ישר לתוך החור שלה. לנמר יש ראש גדול. הוא לא יכול לתחוב אותו בפתח הצר של המאורה. כשנמר רואה ארנבת האם הוא רודף אחריה? לא. הוא פשוט רובץ על הקרקע ומשמיע שאגה: "ארררררר!" משב הרוח נושא את הצחנה מפיו. הארנבת המסכנה מנסה להימלט. אבל ברגע שהצחנה שלו מגיעה אליה היא מתחילה לרעוד. היא יושבת שם רועדת כולה ולא מצליחה לזוז. והנמר – מה הוא עושה? הוא לא ממהר. הוא פשוט ניגש אליה ו-"פלופ" – יש לו ארוחת צהרים. ומה עם הקוף? קוף הרי יכול לטפס גבוה מאוד, לא כן? טוב, אז ברגע שהקוף רואה את הנמר, הוא נצמד לראשו של עץ גבוה. שתי רגליו האחוריות יושבות על מזלג של ענפים ושתי הכפות הקדמיות אוחזות כמה ענפים. ואז הוא מציץ לעברו של הנמר וממצמץ בעיני הקוף שלו: "וה-דה-וה-דה", הוא אומר לעצמו "אח בוגר, לא אכפת לי מזה שאתה נראה כה מפחיד הרי אתה לא יכול לטפס כל כך גבוה. מה כבר תוכל לעשות לי? אבל הנמר יותר מתוחכם. הוא מתייצב מול העץ הזקן ונועץ בקוף את מבטו. "ארררררר" הוא שואג. ברגע שהקוף שומע את השאגה הוא מתחיל לרעוד. הלב שלו מפרפר בקרבו. הנמר ממשיך לשאוג: "אררררר!" וככל שהנמר שואג יותר, כך הקוף רועד יותר ויותר. הידיים שלו מאבדות את אחיזתן בענפים ובעקבותיהן גם הרגליים האחוריות. הוא נופל למטה: "פלופ!" והנמר עושה שני צעדים – "פלופ" – יש לו סעודה בדיוק לשעת התה!

בערב הנמר יורד אל הנהר לשתות. המים זורמים דרך הצד השמאלי של הפה שלו ויוצאים החוצה דרך הצד הימני. אף דג אחד או סרטן לא מצליחים להימלט מהמלכודת. נהדר, יש לו גם ארוחת ערב. ארבע ארוחות ליום! ציפורים, הולכי על ארבע, דגים וסרטנים – זה מה שהוא היה רגיל לאכול, אבל עכשיו – אוי ואבוי – הוא לא מצליח לתפוס שום יצור. ומה עם חיות תועות? האם הוא לא יכול לטרוף בעלי חיים שנקלעים במקרה לאזור? לא! לאחר שהנמר התיישב כאן, נמלטו כל הציפורים והולכי על ארבע והלכו למקומות אחרים. הנה לדוגמא עורב שעוזב את המקום, הוא עשוי לפגוש עוד עורב: "קרע קרע!" מה הוא צורח? "נמר, נמר. התרחקו מן הרכס! יש שם נמר שמצפה לארוחות חנם!"

כולם שמעו את החדשות, ולכן לנמר לא היה מה לאכול. אם אין לו מה לאכול, נגזר עליו למות מרעב! שלושה ימים חלפו! טוב, אל תיקח את זה כל כך ללב. מה הבעיה? אם היו בני אדם בסביבה הוא היה יכול לטרוף אותם. אבל עכשיו המצב קשה. הוא לא מצליח לטרוף שום דבר. הוא לוגם מן הטל כדי להשקיט את הרעב ומעמיד פנים שהוא מלא.

ברגע זה ממש רבץ הנמר על העשב היבש ממערב לרכס, ושוב השמיע את שאגתו.

הרוח המערבית הייתה חזקה מאוד: "וווווווּ!" הרוח נשבה ממערב לכיוון מזרח. וו סונג ישן על מצע האבן במעלה המדרון המזרחי של הרכס. הוא היה שקוע בשינה עמוקה. האבן הייתה חלקה ונעימה, הרוח רעננה אותו, ואדי היין כבר התנדפו כמעט לגמרי. ברגע זה התעורר וו סונג משנתו. אוף! הרוח נשבה כל כך חזק, הוא הצטמרר מקור. זה היה מזג אוויר של סוף הסתיו.

"בחיי!"

הגיבור שלנו פתח את שתי עיניו, נשען על מרפקיו, התכופף והתיישב. משב רוח חלף על פניו, ויחד אתו נעשה וו סונג בלי שהתכוון מודע למשהו. הוא שב ורחרח את האוויר. הממ, זה היה ריח מצחין, ריח רע. כנראה זהו ריחו של נמר שיצא לצייד. כרסו של וו סונג הייתה מלאה ביין אבל ראשו כבר היה צלול. הוא חשב על מה שקרה קודם לכן בעיירה ג'ינג-יאנג, ועל כך שמישהו אמר לו שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. איך הוא ידע שברגע זה הנמר יוצא לצייד? אה, זה בגלל שבזמנו הוא קשר קשרי ידידות עם כמה ציידים והציידים האלה אמרו לו: "בכל פעם שאנחנו הולכים אל ההרים הגבוהים והגאיות העמוקים ורוח חזקה מתפרצת לעברנו ומביאה אתה משב של צחנה, משמעות הדבר היא שחיית פרא יוצאת לציד".

זה יכול היה להיות אם כך רק נמר הפותח את לועו הרחב ופולט לאוויר ריח צחנה. לוו סונג היה בוודאי כוח עמידות אדיר אם עלה בידו לעמוד בפני ריחו של הנמר, אחרת הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך!

כן, הנמר יצא לציד! וו סונג דחף את עצמו בשתי ידיו והתרומם. הוא זינק על רגליו והתחיל ללכת בלי לתת דעתו על הצרור שלו ששאר מונח על הסלע. פו-פו-פו-פו. הוא המשיך ללכת, עד שהגיע לראש הרכס. כשהיה על ראש הרכס, הוא נעצר בתנוחה של "הפסיון המוזהב העומד על רגל אחת". הוא עמד על רגלו השמאלית והשאיר את רגלו הימנית תלויה באוויר. ידו השמאלית נקפצה לאגרוף, על מותנו. הוא הרים את ידו הימנית כדי להצל על עיניו מפני אור הירח בשמים, והביט לכל ארבעת הכיוונים.

הוא חיפש את הנמר. הוא חיפש את הנמר והוא עדיין לא מצא אותו. אבל הנמר הבחין בו! הנמר היה בשולי החורשה הסמוכה. הוא שכב במארב בסבך של עשב יבש. מאז הסתיו, העשבים הפכו צהובים. הפרווה על גופו של הנמר הייתה גם היא צהובה, ולכן, במשך זמן מה, וו סונג לא היה מסוגל לזהות אותה.

ברגע זה הבחין הנמר בווו סונג: "הו, אלוהים אדירים!" החיה הגדולה הזאת הייתה חכמה. הנמר היה מאושר מכדי שניתן להביע במילים! הו, בחיי הוא כל כך שמח! איך נראה נמר כשהיה כל כך שמח? הוא מתמתח ומטמין את כפותיו הקדמיות בפרוותו, ומגרד את החזה שלו. הוא היה כל כך שמח! 'וואו! במשך שלושה ימים לא טרפתי אף בן אדם, אבל האדם שעומד שם, הוא ברנש גדול!

אהם! היום תהיה לי חתיכת ארוחה רצינית!

ואז הנמר נשען על ארבעת כפותיו, פשט את כפותיו הקדמיות קדימה, פסע לאחור אל רגליו האחוריות, קימר את גבו, זקף את ראש הנמר שלו והרים את זנבו. למה הוא נהג כך? הוא פשוט התמתח. אתם מבינים, נמר הוא כמו חתול גדול. אם תיקחו למשל חתול, שישן לו בחורף בתוך סל עצי ההסקה ומגרגר בשנתו, ואז אתם באים וטופחים על גבו בעדינות – באותו רגע הוא קופץ למטה. וכשהוא קופץ למטה, הוא מותח את כפותיו כלפי חוץ, מרכין את ראשו מניף את זנבו כלפי מעלה, מקשת את גבו, ומתמתח בדיוק כמונו בני האדם. אז הנמר ברגע כזה ביצע מה שנקרא 'התמתחות נמרית'. אחרי ההתמתחות הנמרית הזו הוא הרים את כפותיו הקדמיות ניצב על רגליו האחוריות ו"ו-ו-ו-ו!"

פלופ! הוא זינק אל הדרך ונחת על ארבע כפותיו. כשהוא נחת הוא הרים את ראש הנמר שלו כלפי מעלה ונעץ מבט בוו סונג. הוא הניע את ראשו, הניף את זנבו, חשף את שיניו והציג לראווה את טפריו, ואז פרצה מפיו שאגת נמר.

האם אתם יכולים לדמות בנפשכם איך זה נראה כשוו סונג עמד על קצה הרכס, ובדיוק ברגע שעמד להביט סביבו ורק התכונן לחפש את הנמר – לפתע: פלופ! - משהו בקרבת מקום זינק החוצה. הנמר זינק אל הדרך ונחת שם, ולאור הירח וו סונג ראה אותו עכשיו:

"אוף!"

למה הוא אמר 'אוף'? המממ, וו-וונג העיף בו עוד מבט: "לעזאזל! חתיכת נמר! אין פלא שהוא טרף לא מעט נוסעים. אלוהים! הנמר הזה חייב להיות אחד מהגדולים. הוא היה גדול כמו שור וכשהוא פער את לועו לרווחה הלוע שלו נראה כמו דלי מלא בדם. השיניים שלו היו חדות כמו חרבות וזנבו היה כמו שוט פלדה. הנמר נעץ בו את מבטו! ברגע זה וו סונג הרגיש קצת – טוב, איך נאמר את זה – הוא התחיל קצת לפחד.

האמת היא שיש בפי כמה חרוזים המבטאים את טיבו של אותו נמר:

מרחוק הוא נראה כמו פרה מקורננת

מקרוב הוא היה חית פרא מנומרת.

על אוזנו השמאלית כתם אדום זוהר כמו החמה

על אוזנו הימנית כתם ירוק בוהק כמו הלבנה

בין גבותיו היה סימן של "מלכים"

הוא נראה כמו שליט הסוקר את ההרים

כ"ד שערות שפמו זקורות היו כמו מחטים

ארבעת ניביו ושמונה שיניו דמו למלחצת פלדה משוננת.

שתי עיניו הבריקו באודם כמו צמד פעמונים מברונזה

זנבו דמה לשוט אדיר של במבוק.

כפותיו האדירות נשלחו לפנים

רגליו המוצקות תמכו את גופו מאחור

כשנטע את כפותיו בקרקע,

יכול היה הוא לזנק על ההרים

לקפץ מגבעה לגבעה.

עת הניף הוא באוויר את רגליו האחוריות,

יכול היה לצלוח נהרות ולקפוץ מעל סירות.

עת הרים את הוא ראשו ושאג אל מול הרוח

איבדו כל בעלי כנף את אומץ לבם!

כשהוריד את ראשו ושתה מן המים,

יצאו דגים וסרטנים מדעתם.

הרים נישאים וגאיות שוממים הם מקום משכנו.

נמר שלא אכל בשר של בני אדם במשך שלושה ימים, יניף את זנבו ינענע בראשו ויחרוק בשיניו, וזה מה שעשה הנמר: הוא הביט בוו סונג, נפנף בזנבו הניע את ראשו, חשף את שיניו הציג לראווה את טפריו.

"הממ!" וו סונג הביט בו שוב: 'חיה רעה שכמותך, את ממש מפחידה! כל כך פראית! כל כך אימתנית! טרפת כל כך הרבה נוסעים! רק אם מסתכלים עליך אפשר לדמיין את האכזריות שלך. היום באתי מתוך כוונה ברורה לחסל אותך! אלוהים! האם הנמר הזה באמת כל כך נורא? ואם כך מה עלי לעשות? זה בטח עניין מסוכן מאוד, אבל גם אם זה כך, אני בכל זאת בן אדם, לא חיה! בחייך! אתה בא ומנסה להרוג אותי! אם אתה קם ומסתלק – בסדר, אבל אם נחוש להסתער עלי, אני ראשית כל אבעט בעיניך ואעוור אותן לך. ואז נראה אותך, איך נמר עיוור שכמותך מנסה לטרוף אותי, בלי לדעת מאיפה אני אפול עליך, ממזרח או ממערב, או מצפון או מדרום, איך בדיוק תוכל למצוא אותי?'

מכיוון שכך, פעולותיו של הגיבור שלנו, וו סונג, כפי שהן מתוארות במחזור הסיפורים הקרוי "לפתוח בנמר ולסיים בדרקון" בתוך עשרת הפרקים של סיפור-הסיפורים שלי, פעולותיו של אדם זה כזה מעידות לא רק על אומץ לב, אלא גם על תושייה. ידיו רב לו לא רק באומץ כי אם גם בחוכמה. לוו סונג כבר הייתה תוכנית. תחילה עליו לתקוף את עיניו של הנמר. כבעוד הגיבור שלנו מתכנן את פעולותיו, הוא יישר את צעיפו, הידק את חגורתו ותחב את שולי בגדו הרופפים אל מתחת לחגורה ואז שהגיבור שלנו הכין את התוכנית שלו שם, הוא שם את הצעיף שלו, הידק את החגורה, תחב את פינות הבגדים שלו, ואז העמיק את רגליו אל תוך מגפיו, הפשיל את שרווליו ושפשף את ידיו: פו-פו-פו-פו! הוא עמד במרחק של כשלושה מטרים מהנמר. הגיבור שלנו עמד בתנוחה של 'שלושה קצוות כרוכים יחדיו" קצה אפו וקצות רגליו היו שלושתם מתואמים ומוכנים. וו סונג נעץ מבטו בנמר מבלי למצמץ כלל. הגבר הזה, וו סונג, מעולם לא הובס, ולא משנה מה עשה. הוא היה לגמרי שקול ורגוע, מוכן להתמודד עם המצב. 'בחייך! בחייך! אני יודע בדיוק איך לטפל בך!' וכך, ברגע זה ממש וו סונג עמד שם והתבונן בנמר בתשומת לב.

הנמר, בהחלט, היה חיה אימתנית! כשהוא ראה אותו, הוא הניף את כפותיו הקדמיות וניצב על רגליו האחוריות: "אררררר! ". ו-טרח! – הוא זינק לעברו, כשכפותיו הקדמיות מכוונות אל הכתף השמאלית והימנית של וו סונג וקפץ! המה מ! הוא לא ייתן לו ללכוד אותו! אם הוא יתפוס אותו הוא ימעך אותו תחתיו! ברגע שוו סונג ראה את הנמר יורד עליו כששתי כפותיו הקדמיות שלו מכוונות לכתפו השמאלית והימנית, הוא ממש ברגע הנכון הסיט את גופו לצד שמאל.

הנמר זינק באוויר: "הא!" ועם הקפיצה הזאת הוא נחת על צדו הימני. ברגע שוו סונג ראה אותו מוטל לפניו, הוא נטע את רגלו השמאלית בחוזקה באדמה, הרים את רגלו הימנית, ואז סובב את קצה רגלו הימנית וכיוון אותה אל עינו השמאלית של הנמר:

"תפסתי אותך!" "אוף!"

כאשר הוא בעט בו הוא עשה זאת בזריזות רבה. הנמר פרצה בשאגה: "ארררררר!"

מדוע? זו הייתה באמת חתכת שאגה! אלוהים! איזה מכה הוא חטף! וו סונג בעט ממש בגלגל העין שלו. העין שלו התפוצצה. כך שהוא התפוצץ. כדור העין הזה נראה בדיוק כמו ביצה קטנה שעפה החוצה, נוטפת דם. האם לנמר לא נדרש זמן כדי להתאושש מהכאב? בתחילה הנמר לא זז. הגיבור שלנו היה מוכן לקראתו. מדי פעם הסתמרו שערותיו של הנמר על גופו: "וו מא!"

פתאום הנמר זינק קדימה. הגיבור שלנו היטה שוב את גופו. אבל הנמר לא התכוון להיכנע. בטח, הוא עדיין ציפה לארוחה חינם, אבל עכשיו זה לא היה פשוט - הוא נפצע קשה. הוא זינק וניצב שוב פנים אל פנים עם וו סונג. בגלל הירח שזרח בשמים, הגיבור שלנו היה מסוגל לראות את הנמר:

"בסדר!"

אלוהים! כמה טוב הוא הרגיש! "אוף! בהמה שכמותך. האם לא העוורתי את אחת מעיניך? ואתה לא מוותר ומנסה שוב! אני אבעט לך את העין השנייה שלך! ואז נראה איך נמר עיוור כמוך יכול לטרוף בני אדם!

הנמר כייון שוב את עצמו לעבר כתפיו של וו סונג. ברגע שוו סונג ראה שהוא עומד לקפוץ, הוא הרכין את גופו ונשען על צדו הימני.

הנמר זינק ונחת על צדו השמאלי. הגיבור שלנו נטע את רגלו הימנית בחוזקה באדמה והרים את רגלו השמאלית באוויר. הוא ריכז את כל האנרגיה שלו בקצה כף רגלו השמאלית ופנה לעבר עינו השמאלית של הנמר: "תפסתי אותך!"

"אוף!"

כאשר הוא בעט בו הפעם, נמר כבר היה ראוי לרחמים: ואוא ואו ואו – כמה שזה כאב לו. מי היה מאמין שגם העין השמאלית שלו תלך פייפן! וו סונג בעט בנמר ממש בגלגל העין שלו, ופוצץ אותו. עכשיו הנמר היה עיוור ואיבד את חוש הכיוון. האם וו סונג הניח לו לנפשו? לא, הגיבור שלנו ניצל את ההזדמנות כדי לצעוד קדימה ולהתכונן. הנמר רצה להסתובב. "לא, חביבי, אתה כבר לא תימלט ממני בחיים!"

ראשו של הנמר היה ממש משמאל לוו סונג. הגיבור שלנו הרים את ידו השמאלית והידק לקרקע את ראשו של הנמר. הנמר ניסה לזנק קדימה. וו סונג זיהה את כוונתו: "אז מה, אתה עומד לקפוץ ולברוח? לאן אתה חושב שאתה הולך?" אצבעותיו של וו סונג היו כמו ווים. הוא החזיק אותו כל כך חזק. הנמר לא היה מסוגל לזוז. שנייה אחר כך הוא הניף את זרועו והלם בו!

וואו! זאת לא הייתה סתם זרוע. זה היה מוט ברזל שמשקלו חצי טון! כשהנמר חטף את המכה הזאת: "ו-ו-ו! ", הוא כבר לא היה מסוגל לזוז.

אבל זנבו של הנמר המשיך להתנדנד מצד אל צד וכפותיו דחקו את הקרקע תחתיו. וו סונג צפה בו בריכוז: "מסכן שכמוך! אתה עדיין מנדנד את הזנב שלך, בהמה שכמותך? טוב, אם זנבו של הנמר יכה בי, ארגיש שמצליפים בי עם שוט פלדה! לא הייתי רוצה לספוג חבטה מהזנב שלו!" הגיבור שלנו רכן קדימה והתייצב מול הירך השמאלית של הנמר. הוא נטע את רגלו השמאלית בחוזקה באדמה והרים את רגלו הימנית באוויר ואז הוריד אותה לאורך גבו של הנמר ובעט בשורש זנבו. "הנה, קבל את שלך!"

"אוף!"

נשמע קול שבר: "קראק!" מהעצם שנשברה. זנבו של הנמר נשמט ארצה והוא לא יכול עוד לנדנד אותו. הבעיטה ריסקה לו את עצם הזנב! וו-וונג ניצל את ההזדמנות ועלה על גבו של הנמר, כאילו הוא רוכב על בהמה. הנמר סבל מאוד. הוא מעולם לא נשא דבר כל כך כבד על גבו. האם הנמר לא חש מודאג?

"ואו ואו ואו!"

הוא ניסה בעקשנות להרים את ראשו. וו סונג התבונן בו בריכוז: "יש לך עדיין את האומץ להרים את הראש?"

ואז הוא הרים את אגרופו הימני וריכז בתוכו את כל האנרגיה שלו: "הבנתי!"

"אוף!"

הפעם הוא היכה אותו על הגבה הימנית.

"וו-יו!"

הנמר שוב הרכין את ראשו. הגיבור שלנו ריכז את כוחו באגרופו הימני וכיוון אותו אל הצד הימני: "הי היי, היי! הבעיטות והמכות שהנחית עליו עד עכשיו היו צריכות להספיק. איך זה שאחרי שתים עשרה מכות הוא עדין לא התפגר? אני אסביר לכם: המכות שלו עד עכשיו היו מפוזרות – כל פעם במקום אחר. מאוחר יותר כשהמפקח בדק את הנמר המת במשרד שלו הוא יכול היה לזהות כמה פגיעות הנמר הזה ספג.

וו סונג היכה אותו תריסר פעמים. "יו-הו!"

אלוהים! הוא אמר לעצמו: "אי אפשר להמשיך ככה. אה, יש לי רעיון: כאשר אתה נלחם באדם ורוצה להרוג אותו, אתה צריך לפגוע בו על בנקודה קטלנית. נמר לא שונה במובן זה מבן אדם. מה הנקודה הכי רגישה שלו? האוזן! הבה ונראה מה תעשה לו מכה בנקודה הזו.!

זו הייתה מכה אדירה שפגעה באוזנו הימנית. הנמר חרחר הוא כבר לא היה מסוגל לשאוג. מהאוזן השמאלית שלו זרם דם. למה מהאוזן השמאלית ולא מהימנית שספגה את המכה? אה! זה היה בגלל כוחו האדיר של וו סונג שפשוט פרץ לנמר את כל הדלתות. הדם יצא לו מהאוזן השנייה בזרם. הנמר כבר לא הזיז את ראשו ולא חרש תלמים בקרקע ם טפריו. וו סונג אמר לעצמו: "זהו זה! חיסלתי אותו! אבל צריך להיות זהיר. לחיה הזאת יש הרבה תעלולים. אולי הנמר רק מעמיד פנים שהוא מת? בוא נראה."

הוא צבט אותו פעמיים בידו השמאלית. הנמר לא זז. הוא הכניס לו בעיטה אדירה. האם הנמר נפל? כן, הוא נפל. אומרים שנמר מת שומר על היציבות שלו, אבל השאלה היא ממה הוא מת. נמר חולה שמרגיש שהוא הולך למות זוחל על הדרך ומת תחתיו. מי שעובר שם נבהל וצועק לעזרה. הוא בטוח שמדובר בנמר חי, אף על פי שמדובר בפגר. אנשים נמלטים משם, אבל למעשה מדובר בנמר מת. גם אחרי מותו הוא עדיין מפחיד. המצביאים הגדולים בימים עברו נהגו להשוות את עצמם לנמרים. בחיפזון. אבל למעשה זה נמר מת. גם אחרי שהוא מת זה יכול להפחיד אנשים. הגנרלים הגדולים מהתקופה הקודמת נהגו להשוות את עצמם לנמרים:

אבל הנמר הזה התמוטט לגמרי. הוא לא נראה כמו נמר חי. "אדוני הנמר, אתה כבר לא הראה כמו מצביא! אכלת אותה!"

אח שני וו סונג היה בעל אומץ נדיר. הוא היכה נמר באגרופיו ותהילתו שטפה עד קצוות עולם.

וו סונג חזר לצד המזרחי של הרכס, הוא רצה להמשיך בשנתו שהופרעה. תחילה הוא התיישב מעט כדי להירגע, ואז רצה לחזור וללכת לישון. הצרור שלו עדיין היה מונח על האבן.

לאחר תנומה קצרה הוא קם, הכתיף את הצרור על כתפו ויצא לדרך. הוא חצה את הרכס: "פו-פו-פו-פו!

לאחר שפסע ועבר כשני לי במורד נגלה לעיניו משהו. מה זה היה? זו הייתה פרשת דרכים, דרך רחת פנתי ימינה והשנייה שמאלה. איזו מהן מובילה לינג-גו? למרבה הצער לא היה שם איש, לא נוסעים ולא איכרים שאפשר לתחקר אותם. באיזו מן הדרכים עליו לבחור?

וו סונג ניצב שם בהרהר בבעיה שלפניו כשלפתע הגיע לאוזניו קול מוזר: "דינג-דונג, דינג-דונג". כמו צלצול פעמונים. הוא פנה לעבר מקור הקול והסתכל.

וואו! אלוהים אדירים! הוא ממש נבהל. הוא ראה משמאלו יער גדול ובשולי היער רבצו שני נמרים בציפייה דרוכה. מי היה יכול לתאר לעצמו שקולות הפעמונים באו מצוואריהם של הנמרים?

"דינג-דונג, דינג-דונג" כך זה נשמע.

"אלוהים אדירים!" אמר וו סונג: "כמה נמרים יש שם בסופו של דבר על רכס ג'ינג-יאנג? רק הרגע חיסלתי נמר אחד על הרכס, ועכשיו אני מה-זה מותש. שני נמרים חדשים - אין לי כוח בשבילם. מה עושים? הוא התכוון להפוך פניו ולהימלט משם, אבל שני הנמרים כבר שעטו לעברו...