אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
וּו סוֹנְג ומלחמתו בנמר - חלק ראשון
אח שני וו סונג מגואנקו שהה במחוז הנגאי בעת שקיבל חדשות מאחיו הבכור שקרא לו לשוב לארצו. הוא נפרד מאדוניו ויצא לדרך אל מחוז יאנגו שבשנדונג למצוא את אחיו. לא יום ולא יומיים ארכה דרכו. הוא כבר בילה עשרים יום בדרך והיום הגיע לתחומו של מחוז יאנגו. היה עליו לעבור יותר מעשרים לי בדרך המלך כדי להגיע העירה. היה זה אמצע החודש העשירי ובעודו צועד החלה החמה צונחת אל פאתי מערב. גיבורנו חש רעב בקיבתו ושקל את האפשרות לערוך חנייה. ברגע שנשא את מבטו ראה לפניו עיר שחורה כזפת. הוא הכתיף את צרורו על כתפו ופסע לעברה בצעדים רחבים. "תך! תך! תך! תך!" הדהדו צעדיו על הדרך. קדימה צעד הוא אל שערי העיר ושם נעצר נטוע במקומו על שתי רגליו. כאשר נשא את ראשו והביט כלפי מעלה, ראה את חומת הלבנים מתנשאת מעליו עד למרומי הגג. כאן היה השער העגול של העיר. מעל לשער הייתה אבן שטוחה מסוידת בלבן. על האבן המסוידת היו חקוקים שלושה סימני כתב: "העיר ג'ינג יאנג". כאשר עקר הגיבור שלנו את רגליו ונכנס בשערי העיר, ראה לפניו סמטא רחבה וחנויות מסודרות משני עבריה. הוא חלף על פני החזיתות של יותר מעשר חנויות ואז ראה לימינו פונדק חדש לגמרי עם גג מסוכך, בעל שלושה אגפים. על פתחו נעוץ היה מוט במבוק ירוק חדש לגמרי ומן המוט הירוק השתלשל דגל יין כחול חדש לגמרי. על דגל היין הכחול הייתה מודבקת פיסת נייר ורוד חדשה לגמרי. על הנייר הורוד הוטבעו חמישה סימנים חדשים לגמרי: "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". כאשר שלח הגיבור שלנו מבט פנימה אל תוך האכסניה ראה הוא פינת מטבח חדשה לגמרי, קרש חיתוך חדש לגמרי, שולחנות ושרפרפים חדשים לגמרי, דלפק חדש לגמרי ואנשים חדשים לגמרי. איך זה? בעולם הזה חפצים יכולים להיות 'חדשים'. האם גם בני אדם יכולים להיות 'חדשים'? כן! מאחורי הדלפק ניצב בעל אכסניה צעיר, שמלאו לו השנה לא יותר מעשרים ואחת או עשרים ושתים שנות חיים. לפני הדלפק ניצב מלצר צעיר, שיאואר, שטרם מלאו לו עשרים שנה. הפתגם אומר:           גל אחרי גל זורמים מימיו של נהר הינגזי.           אנשים חדשים נוטלים את מקומו של הדור הותיק.   בדיוק כאשר התכוון וו סונג להיכנס אל הפונדק, אותו מלצר צעיר, שיאואר, שכבר ניחש את כוונתו, היה כה להוט לתרגל את תחבולות המסחר, עד שמיהר לצעוד אל הפתח כולו חיוכים, הניף את שתי ידיו במחווה ברכה והתבונן בוו סונג: "הו! כן אדוני! האם תאבה לנוח בפונדק הצנוע שלנו? דייסת דוחן, דורה, פרגית, חביתיות, לחמניות מאודות, האוכל משובח והמחירים סבירים. אנא היכנס וטול לך כיסא, אדוני!" "שיאואר!" "כן אדוני!" "האם יש לכם גם יין משובח בפונדק הזה?" אח, זה היה דבר מוזר! עוד לפני שוו סונג נכנס לפונדק הוא כבר ביקש יין משובח. איך זה? לאנשים בזמנים עברו היו ארבע מלים שהיו בעלות חשיבות בעיניהם: יין, מין, עושר וכוח. אבל וו סונג נתן דעתו רק לשני דברים: הוא היה חובב שתייה ועשה שימוש בכוחו לתועלתם של אנשים תמימי דרך. הוא ראה שהעיר קטנה והפונדק קטן גם הוא ועל כן חשש שמא אין להם יין משובח בפונדק הזה. לכן, עוד בטרם נכנס לפונדק, מצא לנכון לברר אם יש להם יין משובח. "הו! כמובן אדוני! בפונדק הצנוע שלנו איננו מתרברבים בדברים אחרים, אבל איכות היין שלנו טובה באופן מדהים. מבקרים שבאו מרחוק הללו את הפונדק שלנו בשיר בן שמונה חרוזים." "איזה שמונה חרוזים?"                     "לנקטר בוהק כמו ירקן ידמה הוא וכעבים ורודים צבעו,           ניחוחו המתוק וטעמו המופלא בדין הוא שיתפארו בהם.           כד יין עת נפתח כאן, יתבשמו ממנו הבריות במרחק שלושה בתים.           עוברי אורח, קרונותיהם יעצרו וברסן, סוסיהם יבלמו.           לו דונגבין, שילם פעם בחרבו המפורסמת,           לי באי, את כובעו שחור המלמלה משכן.           בן האלמוות היה כה כרוך אחר ייננו עד שלביתו מעולם לא שב..."           "לאן הלך אם כך?"           "שתוי מעד אל הנהר המערבי, חובק עמו את הירח!"           "יין משובח!" אלוהים אדירים, כמה שימח הדבר את לבו של וו סונג! היין בפונדק הזה חייב להיות משובח בצורה לא רגילה. כאשר פותחים כאן כד חדש, מתבשמים ממנו הבריות במרחק של שלושה גושי בתים. הם לא צריכים אפילו לשתות את היין. די להם שיריחו את ניחוחו כדי שישתכרו. האם אינכם סבורים שהיין בפונדק הזה הוא יין משובח? בני האלמוות כה אהבו את היין, אחד איבד את חרבו המפורסמת שנתן כעירבון, אחר משכן את כובעו שחור המלמלה. אח!, היין הזה חייב להיות יין טוב. וו סונג צעד בעקבות שיאואר אל תוך הפונדק. הם פסעו דרך האגף הקדמי, דחפו את הדלת הנמוכה ונכנסו לאגף השני. הה, גג האולם היה מסוכך. השולחנות והשרפרפים היו מסודרים בקפידה. המקום כולו השרה אווירה של קרירות ורעננות, אך לא היה שם שום לקוח נוסף. סביר מאוד, השעה העמוסה של סעודת הצהרים כבר חלפה מזמן. וו סונג הוריד מעליו את צרורו, הניח אותו על הספסל שלצדו והתיישב ליד השולחן בדיוק באמצע. שיאואר סחט מפית חמה עבור וו סונג כדי שהלה יוכל לנגב את ידיו ואת פניו, וחלט עבורו סיר תה. ואז פסע שיאואר וניצב לצדו שך וו סונג: "אדון, מה תרצה לאכול עם היין?" "הבא לי איזה יין טוב ואיזה שהוא אוכל טוב ותדאג שיהיה מספיק משניהם!" "או! כן!" שיאואר סב על עקביו ורץ למלא את רצונו. מוזר! האם המלצר לא פנה אליו במבטא בייג'יני משובח בעת שעמד בשער? מדוע הוא מדבר עכשיו בדיאלקט מקומי? הו, זה רק משום שהפונדק שלו היה ממוקם באזור שנדונג. הייתה תנועה רבה לפני השער, אנשים שדיברו בכל הניבים הדרומיים והצפוניים. תארו לעצמכם שאתם עומדים בשער הפונדק; אם הייתם מדברים בדיאלקט המקומי ורוצים לעשות עסקים, סביר להניח שחלק מן האנשים לא היו מסוגלים להבין אתכם. הוא שינן על כן כמה משפטים במבטא בייג'ין, הוא למד בעל פה כמה משפטים בדיאלקט הבייג'יני. אבל הוא למד רק את המשפטים הספורים האלה. אם הייתם מבקשים ממנו להמשיך לדבר, לא היה עולה בידו להוציא מפיו שום משפט נוסף. באותו רגע היה זנב השועל שלו מתגלה לעין ומסגיר את סודו. שיאואר פסע אל הצד הקדמי לפרוס בשר בקר, הניח למניות מאודות על המגש, מזג יין ובמקביל נטל את הכלים, הניח ספל ומקלות אכילה על המגש והציב את כל הכבודה על השולחן לפני וו סונג. הוא פינה את המגש ואז תפס עמדה לא הרחק ממנו, נכון לשרת את אורחו. כאשר וו סונג ראה שהיין והאוכל הגיעו, הוא הציב מולו את ספל היין, הרים את קערית היין הגדולה ו"ש-ש-ש..." מזג לעצמו ספל יין. אחר כך הניח את קערת היין על השולחן בעוד הוא משמיע צקצוקים של חוסר נחת ומנענע בראשו: על פי דבריו של שיואואר, יין הבית היה יין משובח במיוחד, אך נדמה לי שכאשר יצקתי אותו הצבע לא נראה טוב ולא היה לו שום ניחוח. אהם, אולי אין טעם להביט בו, אולי צריך פשוט לטעום ממנו. בוא ננסה לקחת לגימה! הגיבור שלנו הביא לפיו את הספל. אוף! כאשר לגם ממנו מלוא הפה לא היה בו שום חוזק. 'או, זאת בודאי בדיחה! אני חייב לשאול את המלצר, שיאואר על כך.' "שיאואר!" "כן, אדון!" "האם זה היין הביתי המשובח שדיברת עליו?" "הו, לא, לא, לא! זהו רק היין הטוב הבינוני של הפונדק שלנו!" "מדוע אינך מגיש לי את היין המשובח?" "אדון, אם כבודו באמת רוצה ללגום את היין המשובח שלנו, הוא צריך להזמין את היין הנקרא "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". "בסדר גמור!" אהה! וו סונג חש התרוממות רוח בקרבו. עכשיו התברר לו מה טעם נכתב על שלט היין שראה לפני שנכנס לפונדק, "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". אך הוא לא הבין את פשר השם. "מה פירוש "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס"?" "הו, אדון, זה בגלל שהיין של הפונדק הצנוע שלנו הוא משובח במיוחד! אם היית לוגם ממנו שלושה ספלים, לא היית מסוגל להמשיך ולטפס על הרכס מעברה השני של העיר שלנו. הרכס שמתנשא במרחק של שבעה לי בדרך המלך ונקרא רכס ג'ינגיאנג. לא תהיה מסוגל לחצות את רכס ג'ינגיאנג מכיוון שתשתכר מן היין. וזו הסיבה מדוע העניקו הבריות שם זה לפונדק שלנו: "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". "מצוין. הבא לי כד לטעום!" "הו, אל תמהר. אחרי שתסעד את לבך ותלגום מן היין, האם אין בכוונתך להמשיך בדרכך, או שמא אתה מתכנן לשהות הלילה בפונדק שלנו?" "אני אמשיך בדרכי!" "אבל... זאת לא בדיחה! אם כבודו מתכוון להמשיך ואתה הולך ממזרח למערב, אתה חייב לחצות את רכס ג'ינגיאנג. אבל לא תהיה מסוגל לטפס עליו – לא אחרי היין, "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס"." "בהה! איזה שטויות אתה מדבר? אה? אני יכול ללגום שלושים קערות ועדין לצעוד ישר על פני הרכס! הבא את היין" שיאואר שלח לעברו מבט נוסף: אח! אין טעם להתווכח עם הלקוח הזה: עיניו ממצמצות 'וָוה-דָה-וָוה-דָה' האגרופים שלו כבדים, כל אחד כמו סל נצרים של חמישה בושל! לא, איש עסקים לא יכול להרשות לעצמו לריב אתו. מוטב שיביא לו פשוט את קערת היין ויניח לו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא סילק בחטף את הספל ואת קערת היין שניצבו על השולחן ומיהר להחליף אותם בקערת "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". הוא הציב את הקערה החדשה ואת הספל לפני וו סונג וכמו קודם, ניצב לצדו, מוכן לשרתו. כאשר הגיבור שלנו ראה שהיין הוחלף, הוא הציב את ספל היין לפניו והרים את הקערה: "ש-ש-ש..." טוב מאוד! אה, אין להשוות דברים טובים עם דברים גרועים. אם אתה משווה אותם ההבדל בין גבוה לנמוך מתגלה מיד לעין. תן מבט! הגוון שלו ירוק וצלול ויש לו איכות שקופה ועשירה. זה היה יין טוב. הוא הניח מידו את הקערה והביא את הספל אל פיו: "גוּלְפְּ!" אה, היין הזה – אוי לי! מבעבע בגרונך כמו כדור אש, מתגלגל ומתגלגל לאורך כל הדרך עד מעמקי קיבתך. אה, האם יתכן שליין כה משובח יש רק את התוצאה הזו? הו, לא. על פי האמרה, כאשר אתה לוגם יין משובח יש בו שלושה טעמים! איזה שלושה טעמים? קודם כל הטעם שאתה חש בו כאשר אתה מביא לגימת יין אל פיך, ואז לאחר זמן מה כשהאלכוהול מתנדף הטעם עדין נשאר שם, ולבסוף כאשר אתה קם והולך עדין תותר עוד הטעם! אבל אלו היו כבר שלושה ספלים! קערת יין אחת די בה כדי למלא שלושה ספלים ואז היא מתרוקנת. כאשר וו סונג מתחיל לשתות האם הוא יכול להאט את הקצב? "שיאואר!" "כן, אדון!" "הבא עוד יין!" "הנה הוא לפניך!" "מלא את הספל!" "הו, בבקשה!" שיאואר לא העז לסרב, ולפני וו סונג הוצבו שני ספלים, אחד משמאל ואחד מימין. תוך זמן קצר לגם האורח חמישה ספלים. לאחר שישב ושתה זמן מה, הפך וו סונג יותר גס רוח ומחוספס בעת שצווח את פקודותיו. מאחר וקולו הדהד כמו פעמון נחושת, התחיל כל המקום לרעוד בכל פעם שאמר משהו ואפילו בעל האכסניה הצעיר שניצב על הדוכן נחרד. האכסנאי הצעיר הגביה את גלימתו וירד מן הדוכן ואז ניגש אל הדלת שבפינה והתבונן פנימה. הה! באולם היה רק לקוח אחד שישב ושתה כאשר שיאואר עומד נכון לשרתו! "וָונְגְ-אֵר! וָונְגְ-אֵר!" למי הוא קרא? הוא רק קרא למלצר, שיאואר. שיאואר ואני באים מאותה משפחה. שם משפחתו הוא גם כן וונג. הוא היה הילד השני במשפחתו, והוא לא החליף את שמו הראשון. אתם מבינים, הוא לא היה מלומד, לכן אנשים פשוט קראו לו וונג אר [וונג שתיים]. ברגע ששמע וונג אר את האכסנאי הצעיר קורא לו, הוא מיהר אל הדלת שבפינה. "כן, בעל הבית!" "הלקוח שיושב ושותה שם באולם – מתי הוא הגיע?" "אה, לפני זמן קצר!" "ואיזה סוג יין הוא שותה?" "הוא שותה 'שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס'. "כמה קערות הוא כבר שתה?" "חמש קערות." "טיפש מטופש שכמותך! אנשים אחרים לא מסוגלים להשתלט על קערה אחת ואתה הגשת לו חמש קערות! "אבל הוא ציווה עלי להביא לו." "האם הוא רוצה להמשיך לשתות? "אני לא יודע." "במקרה כזה, אם הוא לא מזמין עוד, אז זהו זה, אבל אם הוא ידרוש ממך להביא עוד יין, אז תצטרך לטפל בו קצת בערמומיות." "בטח, בטח." האכסנאי הצעיר נעלם. למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לטפל בו קצת"? זה ביטוי סלנג שאנשים בעסק הזה משתמשים בו. הכוונה היא שאם האדם הזה מבקש עוד יין, אתה לא יכול לתת לו את היין המשובח, אז הכי טוב יהיה למהול את היין במים. מדוע אם כך הוא לא אמר לו להוסיף מים? אה! זה לא צחוק! אם היית אומר זאת בגלוי ומבקש ממנו להוסיף מים ואם הלקוח היה שומע את זה, הוא היה עלול להלום על השולחן הגדול הזה! לכן במצב כזה הוא אומר לו 'לטפל בו קצת' בערמומיות, כלומר משתמש בביטוי סלנג סודי שמוכר רק למי שעוסק במקצוע הזה. שיאואר חזר לאולם ומיד חזר ותפס את מקומו לצדו של וו סונג. האם וו סונג רצה להמשיך לשתות? אם לדון לפי יכולת השתייה של וו סונג, חמשת הספלים היו בדיוק המידה הראויה לו. אם כך, האם הוא הפסיק באמת לשתות? אה, לא, הוא לא היה יכול. מדוע? 'רגע לפני כן אמרתי לשיאואר: "אני מסוגל לשתות שלושים ספלים ועדין לחצות ישר את הרכס". המלים האלה יצאו מפי. מלה אחת של איש אציל היא כמו תקיעת דורבנות בסוס דוהר. איך אני יכול לחזור בי? אני חייב להמשיך ולשתות.' "שיאואר!" "כן אדוני!" "תביא עוד יין!" "אה!" "תמלא עד הסוף!" "הנה, בבקשה!" אחרי זה עוד חמישה ספלים חוסלו. איך יכול היה לדעת שחמשת הספלים האלה היו פחות חזקים מחמשת הראשונים? חמשת הספלים הראשונים נלקחו מהשכר המקורי החריף, אבל חמשת הבאים – צר לי לומר – מולאו בתערובת של יין ומים ביחס של שלוש לשבע. אבל גם כך, וו סונג ישב שם עכשיו עם מבט בוהה ועם פנים שנראו כמו משי אדום, גלגלי העיניים שלו היו מקובעים במבט חסר הבעה. כשרצה לדבר התגלגלה לשונו בכבדות. "שיאואר!" "כן, כן, אדוני!" "תביא עוד יין!" "אתה רוצה עוד? אני חושב שכבודו לא צריך לשתות עכשיו יותר. פניך נראים כמעט כמו פיסת משי אדום ובקושי עולה בידך להוציא את המלים מהפה." "איזה שטויות אתה מדבר? אני יכול לשתות שלושים ספסלים ועדין לחצות ישר את הרכס!" "אה, אבל כבר שתית שלושים ספלים!" "באמת?" "שתית, שתית! תסתכל, תסתכל ותספור את קערות היין! שם יש תשע קערות וכאן יש עוד אחת, ביחד עשר קערות, וכל קערה מכילה שלושה ספלים. עשר קערות מכילות שלושים ספלים. אני לא צודק? "אה! הה, הה!" "אוה, למה אתה צוחק?" "שתיתי שלושים ספלים ומה זה עשה לי?" "בטח, לכבודו יש כושר קיבול כמו של הים, רק שלשונך קצת לעה בפיך." "איזה שטויות אתה מדבר?" "או, או, אין לזה קשר אליך, שום קשר אליך! האם תואיל לבוא לחזית לפרוע את החשבון שלך?" וו סונג הנהן בראשו. הגיבור שלנו ניצב על רגליו והכתיף את צרורו. הוא חש איך האדמה מתנדנדת ומסתחררת מתחת רגליו. שיאואר פינה את השולחן והוציא את המגש החוצה. אחר כך פסע בעקבותיו של וו סונג כדי להגיש לו את החשבון. "הלו! – אתה שומע אותי שם בדוכן! האורח שלנו חייב ארבע אונקיות כסף וחמש פרוטות נחושת!" "בסדר גמור!" השיב האכסנאי הצעיר מיד. כאשר הגיע וו סונג לדוכן, הוא הוריד את הצרור מכתפו, הציב אותו על הדוכן ופתח אותו. הוא הוציא מתוכו עטיפת כסף ופתח אותה. היו שם לפחות בין עשרים לשלושים טאלים של גושי כסף. הוא הרים גוש אחד והניח אותו על הדוכן ואז נשא מבטו אל האכסנאי הצעיר. "שקול את זה ותעריך כמה זה שווה!" "כן, בוודאי!" האכסנאי הצעיר שלף מאזני תלייה והניח את גוש הכסף על כף אחת של המאזניים. עם יד אחת הוא אחז במתלה של המאזניים וביד השנייה איזן את מוט המשקל. הוא הרים את ראשו והתבונן בהבעת פניו של וו סונג ואז הוריד את ראשו והסתכל בגוש הכסף ואחר כך אמר: "גוש הכסף של כבודו שוקל ט-ט-ט-אֵל אחד פחות פרוטת נחושת!" טאל אחד פחות פרוטת נחושת אחת! מדוע לא לומר פשוט תשע אונקיות ותשע פרוטות? ומדוע הוא משך את המלים ועשה הפסקה באמצע המשפט? ובכן, לא, מי היה מתאר לעצמו שאותו גוש כסף של וו סונג שקל לא רק טאל אחד ושהפונדקאי הצעיר טיפח כוונות זדון והתכוון להעריך את גוש הכסף בפחות משוויו האמיתי? אבל אם הוא רצה להציג את הגוש כשווה פחות מערכו מדוע הוא לא אמר פשוט שהגוש שווה פחות? אל תהיה טיפש! אם באותו רגע היית מנסה לומר שהגוש שווה תשע אונקיות ותשע פרוטות, איך יכולת לדעת אם אותו לקוח לא מנהל את חשבון גושי הכסף שלו? מאחר וזה היה כספו שלו, בהחלט אפשרי שהוא ידע בדיוק את ערכו של כל גוש. ואם הוא ניהל את החשבון במדוקדק הוא היה עלול להתחיל לצעוק: "מה? איך זה יכול להיות שזה רק תשע אונקיות ותשע פרוטות?" זה כבר היה עסק ביש. לכן הוא אמר ראשית כל טאאל אחד כדי לבחון מה יהיה מצב העניינים: "גוש הכסף של הוד מעלתך שוקל טא-א-א-אל אחד..." ואז הוא משך את המלים, בעוד הוא צופה בפניו של וו סונג. אם פניו של וו סונג היו מתארכים, הוא היה ממשיך: "...ועוד חמש פרוטות ומשהו." אבל ברגע שראה שוו סונג איננו מגיב, הוא הבין שוו סונג לא ניהל את החשבון ומאחר ולא ידע מה שווי הגושים שלו, בעל הפונדק העדיף פשוט להמשיך כך: "...פחות פרוטה אחת." האם ניהל וו סונג את חשבון גושי הכסף שלו? איך יכול היה? כשעזב את מדינת צ'אי במחוז הֶבֵּאִי, נתן לו אדונֵי ליאנג, צ'אי לין חמישים טאלים להוצאות הדרך. הכסף היה מתנה מחבר. איך יכול היה לשקול גוש אחרי גוש בידו? זו הסיבה שהוא לא ידע את ערכם המדויק של הגושים. "האם הגוש הזה הוא יותר מדי או פחות מדי?" "או, או, אדון, אם רצונך לשלם את החשבון, אזי גוש הכסף הזה הוא טיפה יותר מדי." "אם זה טיפה יותר, תן את העודף לשיאו-אר!" מי היה משער ששיאו-אר ישיב מינה וביה: "או, תודה לך אדון, תודה רבה, אדון!" וו סונג קשר את שקיק גושי הכסף והכניס אותו לצרור שלו. אחר כך קשר את הצרור והטיל אותו על כתפו ואז פנה לכיוון הדלת, מתנדנד וכושל והחל לפסוע לכיוון מערב. ברגע שיצא וו סונג מן הפונדק, מיהר שיאו-אר אל הדלפק. הפונדקאי הצעיר כבר התכוון להטיל את גוש הכסף אל קופסת התשלומים. "היי בוס, אל תכניס את הגוש לקופסת הכסף, תן לי אותו!" "מדוע שאתן לך את גוש הכסף הזה?" "טוב, רק הרגע שקלת אותו והגוש היה תשע אונקיות ותשע. האורח שלנו סעד תמורת ארבע אונקיות וחמש, והוא אמר שהוא משאיר לי את העודף שהוא חמש אונקיות וארבע, נכון?" "בטח!" "אני אתן לך את ארבע האונקיות וחמש של החשבון שלו, ואתה תיתן לי בבקשה את גוש הכסף הזה!" "בחייך, הגוש הזה שוקל תשע אונקיות ותשע. האורח שלנו סעד תמורת ארבע אונקיות וחמש. העודף הוא חמש אונקיות וארבע, אז אני אתן לך חמש אונקיות וארבע." הו, לא, לא , לא! בבקשה תן לי את גוש הכסף הזה!!" "מדוע אתה מעונין דווקא בגוש הכסף הזה?" "תרגע, בוס! למה אתה רוצה את גוש הכסף הזה?" "בוא, אני אגיד לך: שלשום גיסתך אמרה לי: 'אולי תוכל להכין לי סיכת כסף?' הסתכלתי על גושי הכסף בחנותו של הצורף, אבל לא היה להם צבע יפה. בעיר שלנו יש רק כמה צורפי כסף קטנים, אבל אני לא מעז לגשת לעיר. אני חושב שגוש הכסף של האורח שלנו היום נראה מאוד נאה ולכן תכננתי להכין ממנו סיכה לגיסתך." "היי, בוס, יש משהו מוזר במה שאתה אומר! אחי הבכור מת, אז גיסתי היא עכשיו אלמנה. איך זה יכול להיות שהיא ביקשה ממך להכין עבורה סיכת שער?" "הו, לא, לא, לא, אל תעלה חשדות מסוג זה! גם אם אנחנו בוס ומלצר, אנחנו עדין מכנים איש את רעהו בשם אח, האם לא כך? אני מבוגר ממך בערך בשנתיים, אז אני כמו אח בכור, נכון? ולכן אשתי היא מעין גיסה שלך, נכון?" "טוב, אבל תבטא את עצמך בצורה ברורה! בדיוק בזמן שעמדו שם ורבו על גוש הכסף, חזר הפונדקאי הזקן מביקור אצל שכנו. הפונדקאי הזקן ביקר אצל שכנו החייט כאשר שמע שמתחוללת בביתו מריבה. הפונדקאי הזקן ליטף את זקנו המלא והארוך: "ידידי הצעירים! במשך כל היום התנהל הכל חלק. אינני יכול לתאר לעצמי מדוע אתם רבים!" "אה, הנה, הבוס הזקן שלנו בא הביתה, תן לי להסביר לך!" "בסדר גמור!" "לפני כמה זמן היה כאן אורח שסעד תמורת ארבע אונקיות וחמש מטבעות, והוא שילם עם גוש כסף. גוש הכסף הזה נשקל על ידי הבוס הצעיר שלנו ושווה 9.9 אונקיות. הוא אמר שהוא ייתן לי את העודף ואז ביקשתי מהבוס הצעיר שלנו לתת לי את גוש הכסף הזה, ואז אמסור לו את ארבעת האונקיות ואת חמשת המטבעות של החשבון, אתה מבין? האם יש לך משהו לא בסדר בחישוב הזה? "אין בזה שום דבר לא נכון." "ובכן, מכיוון שהכל בסדר, אז העניין מיושב!" "בחור צעיר, בבקשה, תן לו את זה!" "למה אני צריך לתת לו אותו? אבי היקר, גם אני עשיתי את החשבון. גוש הכסף הזה שוקל 9.9 אונקיות. האורח שלנו סעד תמורת 4.5 אונקיות, אז יש כאן 5.4 אונקיות עודף. אם אתן לו את העודף – 5.4 אונקיות – האם זה לא יהיה אותו הדבר?" "כן, אין כאן שום שגיאה!" "טוב, אז זה מוסכם אם כך!" "לא, אדוני הבוס הזקן, בבקשה תגיד לבוס הצעיר שלנו לתת לי את גוש הכסף!" "בוא נגמור עם זה. בחור צעיר, תן לו את זה!" "איך אוכל לתת לו את זה? בחייך, גוש הכסף הזאת שווה הרבה יותר! "שווה הרבה יותר?" "כן, אמרתי לאורח שהגוש שוקל פחות ממה שהוא שוקל באמת. אתה צריך להבין שמשקלו של הגוש הזה איננו רק 9.9 אונקיות." "כמה הוא שווה אם כך?" "גוש הכסף הזה שווה למעשה טאל אחד חמש אונקיות וארבע מטבעות." "וכמה אמרת לאורח שלנו?" "אמרתי לו 9.9 אונקיות." "אלוהים אדירים, בחור צעיר, הלב שלך שחור לגמרי, אינני מבין מה אתה זומם! איך אתה יכול לעשות תעלולים כאלה? האדם הזה יכול לחזור לפונדק שלנו ולעשות שורה של... " "לא, לא, לא, לא, הוא כבר רחוק בדרכו. הוא העמיס את משאו על כתפו והלך לדרכו!" "לאן הוא הלך?" "ממזרח למערב". "הוא הלך מערבה?" "כן, הוא הלך מערבה." "הוא הלך אם כך לכיוון מערב. האם סיפרת לו על רכס ג'ינגיאנג במערב ועל כך שיש נמר על רכס ג'ינגיאנג! אמרת לו את זה? "חבל, אבא, שכחתי את כל זה!" "בחור צעיר ,הלב שלך עסוק כל היום רק בענייני כסף, ולכן לא אכפת לך מהחיים של האורחים שלנו - ברנש צעיר ונאה שכמותך!" הוא הסב את מבטו והסתכל על שִיאָאוֹאֵר. "כן אדוני." "בוא הנה! מהר! רוץ מהר ותשיג את האורח שלנו ותביא אותו הנה, ברגע שתחזיר אותו אני אתן לך את כל הכסף". "בסדר!" דידללי-דידללי-דידללי... שִיאָאוֹאֵר קפץ על רגליו ויצא החוצה. מדוע פעל הפונדקאי מיד בדחיפות כזאת? הוא היה מודאג. ממה הוא היה מודאג? כי השלטון המקומי פרסם כרוז שנועד לצבא ולהמון העם כאחד, ובו נאמר שאם הם מבחינים בנוסע העושה דרכו לכיוון הרכס, עליהם לעכב אותו מיד ולהחזירו. אסור לו לחצות את רכס ג'ינג-יאנג. אם מישהו ידע על כוונותיו של הנוסע ולא יעכב אותו, ואותו נוסע ייהרג על ידי הנמר, אז פקידי השלטון המקומי יטפלו באחראי ביד קשה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הפונדקאי היה מודאג? ברגע זה ממש מיהר שִיאָאוֹאֵר לצאת החוצה ופנה קדימה לכיוון הרכס: דידללי-דידללי-דידללי. הוא הביט למרחוק. הלו! שם בכיוון הרכס ראה את וו-סונג צועד כשהוא עדיין מועד ומתנדנד. וזאת מכיוון שוו-סונג היה שתוי. אם הוא לא היה שתוי, אלא היה צועד בקצב הרגיל שלו עם צעדיו הרחבים, כלום היה שִיאָאוֹאֵר מסוגל להשיג אותו? בחיים הוא לא היה יכול להשיג אותו! אבל היום הוא היה שתוי, ראשו היה כבד עליו ורגליו כושלות. כאשר צעד הוא הרגיש כאילו הקרקע מתנודדת מתחת לרגליו ולכן הוא צעד עכשיו מאוד לאט. שִיאָאוֹאֵר השיג אותו: "הי, אדוני, אל תמשיך הלאה!" וו סונג שמע אותו שם מלפנים: "מה, זה נשמע לו כמו קול מוכר!" ואז וו-סונג הפנה את ראשו והביט לאחוריו: 'אה, זה שִיאָאוֹאֵר מהפונדק." בטנו הייתה מלאה יין אבל עדין הוא שולט בעצמו. "שִיאָאוֹאֵר!" "כן, כן, אלוהים, אני רץ בכל כוחי כדי להדביק אותך, אדוני! כבודו, בבקשה, עצור!" "למה?" "למה, אתה שואל? אתה צועד מערבה. כשיוצאים מעירנו לכיוון מערב וממשיכים בדרך הראשית מהלך שבעה לי, מגיעים לרכס ג'ינג-יאנג, ועל רכס ג'ינג-יאנג יש נמר! אם תמשיך לכיוון הזה ותיטרף על ידי הנמר, זה יהיה נורא! פנה אחורה , בבקשה, מהר ובוא איתי העירה כדי להעביר את הלילה בפונדק שלנו". "מה? יש נמר בהמשך הדרך?" "כן, ברכס ג'ינג-יאנג יש נמר". "למה לא סיפרת לי את זה קודם?" "קודם שכחתי מזה, ואז ברגע שנזכרתי, מיהרתי אחריך כדי לספר לך." "אני מבין!" איך יכול היה להבין? ברגע זה וו-סונג נעשה חשדן, תאמינו או לא. הוא היה חשדן מפני שבתקופת שושלת סוֹנג הדרכים היו מסוכנות, כל שלושים לי ניצב שם מעוז הררי, כל חמישים לי היה מחנה של שודדים, כל שמונה או עשרה לי, היה סיכוי שישדדו אותך או יפגעו בך. בפונדק מסוימים היו מוהלים ביין סם שינה כדי להפיל עליך תרדמה ולשדוד אותך. באותה תקופה היו יותר מדי פונדקים מרושעים כאלה. וו-סונג חשב בלבו: "כאשר נכנסתי לפונדק, אף אחד מכם לא אמר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג, וגם כשעזבתי את הפונדק, אף אחד מכם לא אמר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. והנה עכשיו, ברגע זה ממש, אתה ממהר אחרי ואומר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג! אני מתחיל להבין! כשעמדתי ליד הדלפק ושילמתי את החשבון שלי, פתחתי את צרור הכסף שלי, ראיתם את ערימת גושי הכסף שלי הלבנים כשלג. כאשר ראיתם את הממון שברשותי התחלתם לתכנן תוכניות ולכן אתם מנסים להוליך אותי שולל ולנסות לשכנע אותי לחזור ולבלות את הלילה בפונדק שלכם. ואז, כשאירדם על משכבי תבואו שניכם, הבוס והמלצר, במשמרת השלישית, תזחלו פנימה ותשחטו אותי!" וו סונג טעה כמובן. "הה הה, מה אתה יודע, היום הזמין אותי הנמר ברכס ג'ינג-יאנג לארוחת ערב!" "כבודו שנון, שנון מאוד, אבל אני חושש שאתה הוא זה שיוגש לנמר בתור ארוחת ערב. אני חושב שכדאי שתחזור מיד". "איזה שטויות אתה מדבר? עזוב אותי במנוחה!" ואז מיהר וו-סונג קדימה. עכשיו, אם הייתם שִיאָאוֹאֵר, האם הייתם רצים אחריו? ובכן, שִיאָאוֹאֵר לא יכול היה לוותר. מדוע? בעל הפונדק הזקן אמר שהוא חייב בכל מחיר להביא אתו את האורח – רק אז יקבל את גוש הכסף. אם הוא לא יוכל להחזיר את האורח שלו, הוא לא יקבל את גוש הכסף. לכן הוא נעשה מודאג מאוד בלבו, והוא הושיט את זרועותיו כדי לגרור את וו-סונג בחזרה. "אדוני, בבקשה, אל תלך!" בדיוק ברגע שון-סונג עמד להכתיף את הצרור שלו, נאחז שִיאָאוֹאֵר גם הוא בצרור של וו סונג. הגיבור שלנו הפנה את ראשו שוב, והפעם הוא התמלא חימה: "אתה! אתה מנסה להפחיד אותי עם נמר, וכשאני לא חוזר אתך מיד, יש לך את החוצפה לשדוד את הצרור שלי! מכיוון שלא אכפת לך לשדוד אותי, לי לא אכפת להכות אותך!" הגיבור שלנו הסתובב והרים את ידו הימנית, ועם שתי אצבעות – ותאמינו לי האצבעות שלו נראו כמו מטילי ברזל – הוא הכה את שִיאָאוֹאֵר על כתפו השמאלית. "ממזר שכמוך, לך לעזאזל!" טרח! הוא היכה אותו רק פעם אחת. "הצילו!" "טרח! ז-ז-ז-ז-ז-ז-ז-ז! בום!" מאיפה באו כל הקולות האלה? איך הייתם יכולים לדעת שכאשר גופו צבר תנופה מהמכה הוא נתקל בשער העץ המוצק של הבית הסמוך, ובאמצע השער המוצק הייתה דלתית שהבריח שלה לא היה נעול, כך שברגע זה ממש היא נפתחה בחריקה: "ז-ז-ז-ז!" ו"באנג!" הוא התגלגל פנימה. בפנים הייתה חנות לדברי רקמה. בעליה הזקן של החנות עמד ליד המונה וחישב חשבונות. בנו הצעיר עמד לצדו. בעת שבעל החנות הזקן ערך את החשבונות הוא שמע פתאום "ז-ז-ז-ז!, באנג!" "אלוהים אדירים, בחור צעיר לך תראה מה קורה שם!" "כן!" הבן ניגש לדלת הראשית של החנות והביט סביבו: "הו, הו, אבא, זה לא זר, זה שִיאָאוֹאֵר מהפונדק, וואנג אר, וואנג אר, אתה סובל ממחלת הנפילה?" הוא ראה מיד ששִיאָאוֹאֵר אוחז בכתפו ופיו מכוסה ברוק ובקצף: "הוא מחוסל!" "מי מחוסל?" "אני אגיד לך: כרגע קרה לי ככה וככה." והוא התחיל לספר לו מה קרה. "בחייך, אם הוא לא היה מוכן לחזור, היית צריך פשוט ללכת הביתה!" "ללכת הביתה! אני לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים." "מה זאת אומרת, אתה לא יכול לעמוד?" בעל החנות הזקן שמע אותם: "בסדר, בסדר. לך לחנות ותקרא לשני אנשים שיישאו אותו ויביאו אותו הביתה". הבן קרא לשני גברים מהחנות והם הרימו אותו ונשאו אותו הביתה. הפונדקאי הזקן היה טוב לב. כשהבין מה עבר עלו שִיאָאוֹאֵר, הוא נתן לו את גוש הכסף. כשהוא קיבל את גוש הכסף כמתנה, האם לא היה זה רווח קל? טוב, ברור, הוא זכה בקצת כסף. אבל אלוהים! איך כאבה לו הכתף! הייתה לו חבורה נוראה, אתם מבינים! מה נותר לו לעשות? הוא פנה לרופא. הרופא טיפל בו יום יומיים, אבל האם זה עזר לו? לא כל כך. ואז הרופא אמר לו: "בבית המרקחת 'משכן חיי נצח' יש סוג של משחה שיכולה לרפא במיוחד חבורות שנגרמו על ידי נפילה או מכות. נסה לקנות מנה ולמרוח את הפצעים. אבל המחיר של המשחה הזאת הוא גבוה מאוד. אז כדאי שתשיג מנה אחת ותראה אם זה עוזר." הו, מי היה מעלה בדעתו שברגע שמרח את המשחה הוא התחיל להרגיש קצת יותר טוב. ומכיוון שהוא הרגיש קצת יותר טוב, הוא נזקק אחרי כמה ימים למנה נוספת. וכך הוא המשיך למרוח פעם בצד שמאל ופעם בצד ימין, וברגע שהוא הוציא על המשחות את כל המטבעות שהיו לו מהכסף הקל שהרוויח, הפצע שלו נרפא. על זה נאמר: "עני שזכה בכסף קל לא ישתנה לו הגורל." טוב, זה הרגע המתאים להניח להם לנפשם ולראות מה קרה בינתיים עם וו-סונג. אחרי שוו-סונג הכה את שִיאָאוֹאֵר מהפונדק, הוא הסתובב ואמר לעצמו: "אהה! לנסות להפחיד אותי עם נמר!" אחר כך מיהר לצאת אל מחוץ לעיר. כשיצא מהעיר, נשבה רוח מערבית חזקה, ישר אל תוך פניו. הוא היה שתוי למדי. נפלא! איזו רוח נעימה! וו-סונג עדיין התנודד והטלטל. הוא צעד עוד ועוד, אבל עבר רק שלושה וחצי לי. הגיבור שלנו מיהר קדימה, מנצל את אור הירח. הוא גילה משהו לצד הדרך. כאשר התבונן מקרוב יותר, ראה שזה מקדש היקום, ועל הגמלון המזרחי היה תלוי דבר מה לבן כשלג. מה זה היה? ברגע שהגיבור שלנו התקרב למקדש והתבונן בחפץ לאור הירח, התברר לו שזוהי כרזה של הרשות המקומית. איך הוא היה יכול לדעת שמדובר בכרזה רשמית? מכיוון שבתחתיתה הייתה חותמת מרובעת ברורה של הרשות המקומית. ואשר לסימנים על הכרזה – וו-סונג הצליח אפילו לזהות חלק מהם. למרות שוו-וונג מעולם לא למד בבית הספר, הוא בכל זאת למד חלק מהסימנים בכוחות עצמו ושינן אותם. כשרפרף על הכרזה מתחילתה ועד סופה הוא לא היה יכול שלא להבחין במשפט "נמר מונע את המעבר". ברגע זה עמד הגיבור שלנו שם ובהה, אבל מוטב שאקרא אותו בקול רם. השורה הראשונה אינה אלא כותרות רשמיות:       על פי צו מיוחד מהמשרד הראשי של מחוז יאנגו, הרשות של דונגצ'אנג בשאנדונג,       אנחנו, שי וונהוי, המחזיקים במשרד המכובד של המעמד העשירי, שקודם עשר פעמים,       מפרסמים בזאת בפומבי את ההוראות הבאות: זה עתה נודע כי בשטח ממזרח לעיר,       ברכס ג'ינגיאנג, כלומר הדרך הראשית שבה עוברים נוסעים וסוחרים, הופיע למרבה       הצער נמר פראי החוסם את הדרך, הורג אנשים, וגורם לסבל רב ולצער. ראש הכפר חייב       בכל מקרה למנוע את התנועה בדרך. מותר לחצות את הרכס מדי יום רק במהלך שלוש       המשמרות מעשר ועד ארבע. על הנוסעים להתארגן בקבוצות ועל ראש הקבוצה להכות       בגונג. כל נוסע חייב להזדיין באלה כדי לחצות בבטחה את הרכס. במידה ובעל פונדק לא       יתרה באורחיו על מציאות הנמר וראש הכפר לא ימנע מהם לעבור את הרכס והם יטרפו       על ידי נמר, יענשו בחומרה כל הצדדים הנוגעים בדבר, כאשר יגלו זאת שלטונות המחוז.       ינקטו צעדים מיוחדים כנגד כל מי שיפר את הצו.   שנת שואן (1119 לסה"נ) חודש זה וזה יום זה וזה. כרזה שפורסמה במקדש היקום ממזרח לרכס ג'ינג-יאנג. "אוי ואבוי! איזה באסה!" מה? מדוע היה וו סונג כל כך נואש כשראה את הכרזה? למה הוא טפח על רגליו? כאשר וו סונג ראה את הכרזה – אוי ואבוי לו! וו המסכן! "זו הייתה אשמתי, אשמתי! הנה אתה רואה, רק לפני זמן מה מיהר שִיאָאוֹאֵר ורץ בעקבותי לספר לי שיש נמר על רכס ג'ינגיאנג, ואני, לא זו בלבד שלא האמנתי לו, אפילו חבטתי בו. והנה אני רואה, את הכרזה מודבקת כאן על הקיר, ואת ההצהרה שקובעת כי יש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. זה חייב להיות נכון! הכרזה נושאת את חותמת הרשות המקומית. ומאחר וזה המצב, האם לא מוטב לי שאחזור? הו, לא, אני לא יכול. לפני רגע התפארתי ואמרתי שהנמר הזמין אותי לארוחת ערב. אם אחזור, שִיאָאוֹאֵר יצחק עלי!" ברגע הבא חשב וו סונג: "טוב, יאללה קדימה!" – הגיבור שלנו חשב לעצמו: "מה הטעם ללמוד את אומנות הלחימה באגרוף ובהאבקות? בשביל מה ללמוד אותה אם לא לשם הגנה עצמית. הנמר – מספיק עם הנמר הזה! אחרי הכל, כמה אימתני כבר יכול הנמר להיות? יתר על כן: הנמר הזה חוסם את הדרך וטורף אנשים. אהאם! אני צריך לחסל את המפגע עבור האנשים שנוסעים כאן? אני פשוט צריך להרוג את הנמר הזה!" לכן וו-ונג חשב באותו רגע: "קדימה!" מתוך ידיעה ברורה שיש נמר על ההר, הוא המשיך לטפס בעקשנות במעלה ההר. הגיבור שלנו שוב מיהר קדימה, עדיין מתנדנד ומועד. באותו זמן הוא כבר הרגיש קצת יותר טוב, כי הרוח נשבה, כך שאדי היין – השכרות שלו – קצת התאדו. הוא כבר עבר שלושה וחצי לי, מאז יצא משערי העיר, הוא התקדם שבעה קילומטרים לאורך הדרך הראשית, וכעת הגיע לרגלי רכס ג'ינג-יאנג. הרכס הזה לא היה כל כך גדול, ולא כל כך גבוה. בימים כתיקונם וו-סונג היה יכול לחצות את הרכס במהלך אחד. הממ! היום זה לא עבד, כי היום הוא היה שיכור. בעת שצעד התנדנדה האדמה מתחת לרגליו. הוא רכן קדימה, וכפה את עצמו להתקדם במעלה הרכס. כשהגיע למחצית העלייה – הו, אלוהים, הוא רצה לנוח קצת! הוא הביט סביבו והבחין במשהו שנראה כמו סלע גדול לא הרחק מן הדרך, סלע שטוח באורך שני מטרים, רוחב של מטר אחד ועובי של חצי מטר. פני הסלע היו שמנוניים וחלקים, כאילו הם מצופים בקטיפה. איך זה יכול שסלע הוא שמנוני וחלק? איך זה יכול להיות שהוא מצופה קטיפה? סלע בדרך כלל הוא מחוספס וקשוח, נכון? ובכן לא! המקום הזה היה ברכס ג'ינגיאנג שבו הופיע הנמר, אבל בזמן שלא היה שם נמר, הרכס הזה שימש כציר תנועה ראשי. מן הסתם, היו אנשים שצעדו בידיים ריקות, בעוד שאחרים שאו על כתפיהם משאות כבדים וכשאחד מהם הגיע למקום הזה, האם הוא לא היה עייף מהצרור שנשא על גבו, ומאחר שנמאס לו לשאת אותו הוא היה פורק אותו מעל גבו ומתיישב על האבן הזאת כדי לנוח. ואז אחרי שנח, היה שב ומכתיף את המשא וממשיך. בצורה כזו – אולי אתם, אולי הוא – היו באים לכאן ויושבים, וכך - אולי הבגדים שלכם, אולי הבגדים שלו, היו משפשפים את פני האבן. יום אחר יום, שנה אחר שנה, הייתה האבן משתפשפת ומשתפשפת עד שהפכה לשמנונית וחלקה. וזה בדיוק מה שעשה הגיבור שלנו: הוא התיישב על האבן, הניח את הצרור שלו בקצה, הניח את זרועו השמאלית על הצרור, קפץ את אצבעות ידו השמאלית לאגרוף והניח עליה את ראשו. הוא עצם את שתי עיניו בחוזקה. וו סונג הניח את ידו הימנית על חזהו. כשנרדם בדרך זו, הוא באמת נראה כמו 'הו, האלה בת האלמוות השרועה על מיטה מעוטרת בשנהב'. ברגע זה הרגיש וו-סונג את משב הרוח המאוושת מעל הסלע. הו, זה היה כל כך טוב ונוח. ברגע שהוא נרגע, הוא - "חררררר" התחיל לנחור: "חררררר". הוא עמד על רגליו יום ולילה במהלך המסע שלו. במשך כל כך הרבה ימים סבל קשיים רבים, לכן הוא נרדם בדיוק ככה. הוא ישן כל הזמן עד המשמרת השנייה. באותו זמן יצא הנמר לחפש מזון.
הסיפור לקוח מתוך הופעה של אמן הסיפור וואנג שיאוטאנג שנערכה בנובמבר 1992. הטקסט מופיע באחד מספריה של בורדהל. התרגום מאנגלית לעברית נעשה על ידי יואל פרץ. ויבקה בורדהל היא פילולוגית דנית שעסקה שנים רבות בחקר הדיאלקט הסיני המדובר בעיר ינגז'ו שבסין. בעקבות מחקריה הפילולוגיים התוודעה בורדהל לקיומם של בתי ספר למספרי סיפורים בעיר והחלה לחקור אותם. עבודתה התפרסמה בספר "The Oral Tradition of Yangzhou Storytelling" (המסורת האורלית (שבע"פ) של סיפור-סיפורים בעיר ינגז'ו).
סין, נמר