לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 123


שם הסיפור:

סיפורו של הצעיר הצנוע והנערה ההוללת

היה פעם בימי קדם בזמנים שחלפו ואינם, איש צעיר אשר חי בעיר במחוז הררי. שמו של אותו צעיר היה סאלח. בעונה החמה כאשר נשבו בעוז הרוחות המערביות, נהג המלך של אותה מדינה לבוא לעיר הזו כדי להימלט מהחום המעיק ומהרוחות כשהוא מביא איתו את בני משפחתו ואת כל אנשי חצרו.

באחד הימים, כאשר הייתה העיר מוצפת בזרים ובאנשי הבַּטִינָה (חבל ארץ פורה במישור החוף הצפוני של עומן), לקח סאלח את הרבאב שלו והלך אל הגבעות שמחוץ לעיר לנגן מעט. הוא התיישב על שפת נחל וניגן. ובעודו מנגן יצאה נערה מאחורי אחד השיחים ואמרה: "נגן רבאב, המנגינה שאתה מנגן היא מתוקה. אמור לי מה שמך?"

וסאלח הביט בנערה ולבו פסק מלפעום, שכן היא הייתה ללא רעלה, לחייה הבהיקו בפריחת הורדים הזהובה של הנעורים, ועיניה היו כעיני איילה. כלום יכולה איילה לדקור במבטיה כמו בחניתות?

והוא ענה לה: "אני סאלח, ומי את?"

אך הנערה צחקה ואמרה: "שמי נעלם ממך, ועם זאת עתידים אנו, אתה ואני, להיות לצמד אוהבים, שכן שנינו חסונים ונאים ואני צעירה, דקת-גזרה ויפה, וכלום לא נועדו הצעירים לצעירים?"

סאלח נדהם מדבריה של הנערה. הוא שלח ידיו לאחוז בה ולאמצה אל בין זרועותיו כדי שיוכל לנשקה, וגילה שהיא להוטה ביותר לקבל את נשיקתו. אך כשניסה לשוב ולנשקה ולמסוך יותר אהבה בחיבוקו, שיחררה הנערה את עצמה מבין זרועותיו ואמרה: "עוד טרם בא הזמן לכך. האם אתה מכיר את הוואדי הקטן שבמזרח העיר? שם בוואדי יש בקתה קטנה שבה מתגוררת זקנה בלה. בוא לשם הלילה בשעת חצות."

וסאלח חזר לביתו ולבו מלא פליאה ועונג. הוא ספר את השעות שנותרו עד חצות, אבל השעות היו מרובות וארוכות. סאלח היה בחור צנוע. כאשר נזדמנה על דרכו ברחוב נערה היה ממהר להשפיל עיניו לקרקע גם אם הייתה היא מכוסה בצעיף, ותמיד שקד להתרחק מן הבארות העירוניות שאליהן ירדו הנערות לשאוב מים ולבלות יחדיו. הוא לא פתח את דלתות ביתו אפילו למוכרת החמאה הזקנה והבלה.

ובעוד הוא יושב בביתו וחושב על המצפה לו בלילה החלו ספקות ופחדים למלא את לבו. הוא חשב לעצמו: חיבוק של מה בכך או נשיקה תמימה עלולים להביא בעקבותיהם גם מכת חרב. אדם שמתנה אהבים עם נערה חייב לדעת את שם אהובתו ולברר ברר היטב מי הם אחיה, דודניה וקרובי משפחתה. אין הוא יכול להתעלם מהם מבלי שיסתכן בסכנת מוות מידיהם, אשר על כן אני חייב לגלות את שמה של הנערה הזו ומעמדה עוד בטרם ירד הלילה, והדרך היחידה לעשות זאת היא לגשת לאותה בקתה מבודדת כבר עכשיו עוד בטרם תרד החשיכה ולשאול את בעלת הבקתה הזקנה במי מדובר.

סלאח הלך על כן אל הגבעות שמחוץ לעיר ואל הוואדי ומצא את הבקתה המבודדת.

הוא התדפק על הדלת וכשפתחה לו הזקנה דרש ממנה במפגיע לגלות לו מי היא אותה נערה יפה שעתידה להגיע לבקתה בלילה.

"דבר זה לא אוכל לגלות לך." השיבה לו הזקנה.

ואז שלה סאלח מכיסו את שקית העור שבה החזיק את כספו והציע לה דינר אחד ואחר כך שניים ואחר כך חמישה, אך הזקנה השיבה לו: "סוד זה צפון עמי היטב ויישאר נעלם ממך."

סאלח הציע לה עשרה דינרים ואחר כך עשרים ואפילו שלושים דינר, אך הזקנה סירבה בכל תוקף לגלות את סודה.

סאלח המשיך להפציר בה והציע לה לבסוף מאה דינר.

"טוב," אמרה הזקנה הבלה, "תן לי את מאת הדינרים ותן לי גם נשיקה שכן אתה צעיר ונאה וכבר חלפו שנים רבות מאז שזכיתי לנשיקה. אם תעשה זאת אגלה לך את הסוד, אך אני מזהירה אותך כי מוטב היה שסוד זה יישאר חבוי ממך, שכן הוא עלול לנטוע מורך בלבך ולהפחידך עד מוות.

אבל סאלח התעקש. הוא נתן לה את הכסף ונשק לה על שפתיה ואמר: "עכשיו את חייבת לגלות לי את הסוד."

והזקנה אמרה לו: "הרחק מלבך כל פחד והיה למאהב אמיץ ללא חת, שכן אהובתך, אותה נערה שאתה עתיד לפגוש הלילה, היא הנסיכה, בתו של המלך!"

תחילה שמח סאלח למשמע תשובתה וחשב לעצמו: בעורקיה של אהובתי זורם דם מלכותי. אבל אז עלתה על לבו המחשבה: אם יגונב לאוזניו של המלך כי אני מתהולל עם בתו, כלום לא יצווה לענות אותו בעינויים קשים לפני שיוציא אותו להורג בגרועה שבמיתות?

הוא שב לביתו והפחד והאהבה נאבקו בתוך לבו. הלילה ירד ועדין היה סאלח פוחד ואוהב כאחד. וכאשר התקרבה שעת חצות הוא יצא לדרכו אל הבקתה שבוואדי הבודד כשהוא חושב לעצמו: אהבה שכזו שווה את הסיכון של עינויים ומוות.

אך ברגע שיצא מן העיר ראה המון רב של אזרחים וחיילים נאספים ליד הגרדום. הוא ראה איש קשור בחבלים לעמוד וראה את החיילים מכים אותו ואת התליין עוקר את שתי עיניו.

"מי האדם הזה ומה פשעו?" שאל סאלח את הנאספים

"זהו המואזין הקורא את הציבור לתפילות מראש הצריח. גונב לאוזניו של המלך כי הוא לא השפיל מבטו ולא עצם את עיניו בעת שהכריז על התפילה ומבטו נח על הגג שבו נוהגת בתו הנסיכה לישון. אומנם הנסיכה לא הייתה שם באותו זמן, אך די היה בכך ששלח לשם מבט כדי לעורר את זעמו של המלך. המלך חשב שמבט על הגג הריק הוא בגדר פשע כבד והורה להענישו בעונש הנורא הזה."

ברכיו של סאלח רעדו, שיניו נקשו וקור נמסך באבריו לשמע הדברים. הוא חזר לביתו רועד מפחד, כשהוא חושב לעצמו: איזה מלך איום הוא זה ואיזה עונש נורא גזר. איך אהין אם כך ללכת אל הבקתה ולתנות אהבים עם בתו?

ובבקתה חיכתה לו הנסיכה וכעסה הלך וגבר, שכן היא קישטה עיניה בכחל והיזתה מי ורדים על שערה, עטתה גלימה ממשי לבן זרועה בכוכבי כסף ולבשה מקטורן קצר רקום בחוטי כסף ומכנסי משי רחבים תכולים כמו השמיים, והיא ידעה שהיא דקת גזרה צעירה ומקסימה. והיא אמרה: "מדוע לא הגיע אהוב לבי?"

הזקנה אמרה: "אולי הוא מפחד."

והנערה אמרה: "כלום יתכן שמאהב להוט ואמיץ יחוש פחד?"

וביום המחרת ישב סאלח בביתו ואהבה ופחד נאבקו בתוך לבו והוא שמע מוכרת חמאה זקנה נוקשת על דלתו, וכשפתח את הדלת לגרשה, נדהם לגלות כי זו הזקנה מן הבקתה המבודדת שבוואדי.

והזקנה אמרה לו: "סוף סוף מצאתי אותך. גברתי, הנסיכה כועסת עליך ובוכה בגללך. היא אמרה לי: 'אם לא יופיע הלילה אקרע אותו מתוך לבי ולעולם לא אשוב עוד לראותו, שכן חיכיתי לו אתמול לשווא'."

וסאלח נזכר בפניה היפות של הנסיכה והעלה על לבו את מגע מותניה בזרועותיו, ופניו קדרו בעת שהרהר לעצמו עד כמה עצובה ובוכייה הייתה ולבו נקרע בתוכו.

"אתמול בלילה," אמר, "הייתי חרד כאיילה, אבל היום אני אריה, על כן חלי פניה כי תשוב ותחכה לי הלילה ואני לבטח אגיע."

כל אותו יום חיכה סאלח בביתו. לבו נמלא באומץ וכל פחד נטש אותו. "אם מחירה של אהבה הוא מוות," חשב לעצמו, "אזי אין זה מחיר יקר מדי לשלמו."

וכאשר קרבה שעת חצות יצא סאלח בדרכו אל הוואדי הבודד מחוץ לעיר ולבו חף מפחד. אך בעת שעבר ליד הגרדום שמחוץ לעיר ראה שם המון רב. חיילים קשרו חבלים לידיו ורגליו של אדם אחד וקרעו אותו לגזרים.

"מי האיש ומה פשעו?" שאל סאלח את הנאספים, והם השיבו לו: "זהו מנקה הרחובות שעשה מלאכתו בחזית ארמונו של המלך. הוא הרים שערה של נערה מרצפת הרחוב, והמלך ראה אותו מחלונו ופקד על החיילים לתופסו. "יתכן ששערה זו נשרה מראשה של בתי הנסיכה. אם היה הוא אדם הגון וישר דרך, היה קורא לנשות החצר כדי להרים את השערה, שכן לאיש לא יוּתר להניח יד או אצבע על גופה של הנסיכה, וכלום אין שער ראשה חלק ממנה לא פחות מיד או רגל? על כן אני מצווה לקורעו לגזרים כדין כל אדם המעז לגעת בנסיכה!"

סאלח שמע את דבריהם ופיו יבש מרוב פחד. הוא חש שלבו הופך לאבן והוא חזר לביתו מזועזע ורועד מאימה.

ולמחרת הגיעה הזקנה שוב לביתו ואמרה לו: "אתמול בלילה מררה גברתי בבכי ואמרה: 'כלום אינני צעירה ויפה ומדוע זה מאס בי אהובי?' לו היית רואה את הדמעות זולגות מעיניה, היה לבך נמס מחמלה ומאהבה. 'אמרי לו,' כך ציוותה עלי להגיד לך, 'לבוא אלי הלילה. שני לילות חיכיתי לו והלילה הוא חייב לבוא!', ואני מתרה בך כי עליך להניח לפחדיך ולהגיע אל גברתי, כי אם לא תעשה כן, היא עלולה לטרוף נפשה בכפה מרוב צער, או גרוע מכך: היא עלולה בכעסה ובייאושה לבוא לכאן לביתך. ואם היא תעשה זאת אין ספק שהדבר ייוַדע למלך וכלום לא יהרוג אז גם אותך וגם אותה?"

וסאלח השיב לה: "אל תחששי, הלילה אבוא אליה, גם אם יביא עלי הדבר את מותי!" שכן לבו היה מלא באהבה ובתשוקה גדולה לנסיכה.

באותו לילה, כאשר קרבה שעת חצות, יצא סאלח מביתו בדרכו אל הוואדי הבודד בין הגבעות שמחוץ לעיר, אך בעת שחלף סמוך לגרדום ראה שם המון רב נאסף וחיילים פושטים את עורו של אדם מעליו בעודו בחיים, והא שאל את הנאספים: "מי האיש ומה פשעו?"

והם השיבו לו: "אדם זה הוא איש דת שנהג תמיד ללכת בעיניים מושפלות. המלך ראה אותו ואמר: "צעיר זה שתמיד הולך עם עיניים מושפלות אין ספק שהוא מחפש משהו על האדמה. אולי הוא מחפש את עקבות רגליה של בתי, הנסיכה, ומי שמסתכל על טביעות רגליה כוונותיו לראות גם את רגליה. פשטו על כן את עורו מעליו בעודו חי."

ולבו של סאלח הלם כל כך חזק עד שאנשים סביבו שמעו אותו והסתובבו לעברו. זיעה קרה כיסתה אותו ונטפה ממצחו, והוא חשב: איך אוכל ללכת לאותה בקתה מבודדת לפגוש את הבת שמוגנת על ידי אב כה נורא.

הוא סב על כן על עקבותיו ופנה לשוב לביתו.

ובעודו פוסע בדרך פגש אותו אחד מחבריו ואמר לו: "הבט למעלה, סאלח הבט למעלה ואל תשפיל מבטך אל הקרקע שמא תראה בטעות את עקבות רגליה של הנסיכה."

סאלח הרים ראשו והמשיך לכיוון ביתו. אבל אז פגש חבר נוסף שאמר לו: "השפל מבטך, סאלח, השפל מבטך שמא ייפול מבטך בטעות על הגג שבו ישנה הנסיכה."

סאלח עצם את עיניו, התיישב על הקרקע, וחשב לעצמו: לאן אוכל ללכת ומה עלי לעשות?

ובעודו יושב על הקרקע ניגש אליו חבר שלישי ואמר לו: "קום, סאלח, קום על רגליך והמשך לצעוד. הרגע שמעתי כי המלך הורה לעצור את כל מי שימצֵא יושב ברחוב, שכן הוא חושש שאדם שיושב ברחוב מתכוון לארוב לנסיכה ולשלוח לעברה מבטים, בעת שתעבור ברחוב"

סאלח קם על כן על רגליו ופקח את עיניו והלך שוב לכיוון ביתו כשלבו מלא בפחד גדול, והוא חשב לעצמו: אני מפחד ללכת אליה, ועם זאת אני מפחד לשבת בביתי. אם היא תגיע אלי או תשלח לי מסר כלשהו והדבר יגונב לאוזני המלך, יהיה זה סופי. אני אוצא להורג בייסורים עוד באותו לילה ולא יועיל לי גם אם אהיה חף מכל פשע. דבר לא יצילני.

ובעוד הוא פוסע לכיוון ביתו שמע קול יללות וקינות של נשים בוקעות מן הבית השכן ולבו החסיר פעימה מרוב פחד. הוא התפרץ אל הבית וצעק: "מי מת? מי מת? ומה היה הפשע שבגללו הוצא להורג? כלום היה זה בגלל הנסיכה? הו, בגלל הנסיכה? אמרו לי, אמרו לי!"

והנשים שבכו והתייפחו וקוננו אמרו: "כלום יצאת מדעתך? מדובר בחאג'י עלי הזקן שמלאך המוות עזריאל לקח אותו. ירחם אללה על נשמתו של חאג'י עלי! המלך לא הרג אותו. הוא לקה בהצטננות קשה, חומו עלה והוא חדל לנשום והשיב נשמתו לבוראו ואנו מבכות אותו."

וסאלח נדהם לשמע דבריהן וחשב לעצמו: קודם נבהלתי בראותי אנשים מוצאים להורג בגלל הנסיכה ועכשיו אני נבהל בגלל אדם שמת בביתו. אם לא אתגבר על פחדי אהיה כמו תרנגולת מפוחדת שמתרוצצת אנה ואנה וכל דבר מטיל עליה אימה, שהרי בני אדם מתים בכל מיני מקומות ובגלל כל מיני סיבות.

הוא הניס על כן את הפחד מלבו, שב על עקבותיו והחל לרוץ לכיוון הוואדי הבודד עד אשר הגיע לבקתה. ובתוך הבקתה חיכתה לו הנערה, והוא הוכה בתדהמה למראהּ שכן היא משחה עיניה בכחל ושטפה את שיערה במי ורדים, ידיה היו מוכתמות בחינה ואבק זהב כיסה את ציפורניה. שיערה היה מעוטר בפנינים. מעיל המשי שלה הדיף ניחוח מוּשְׁק. למותניה חגרה חגורה מבד הודי ועל מכנסיה התפוחים נרקמו פרחים בעבודת יד.

הוא נטל אותה אל בין זרועותיו וחש את גזרתה הדקה ואת מגע גופה הרך והכנוע, והיא אמרה לו: "איחרת לבוא, ואני חששתי שהלילה הזה לא יהיה שונה משני הלילות שקדמו לו ולעולם לא תבוא אלי."

וסאלח צחק ואמר: "בלילה הראשון ראיתי אדם המאבד את מאור עיניו משום שמבטו נח על הגג שבו את ישנה. בלילה השני ראיתי אדם נקרע לגזרים בגלל שהרים אחת משערותיך שנשרה על הקרקע והלילה ראיתי אדם מוצא להורג בגלל שהביט בטביעות כפות רגליך ופחדתי כל כך וחשבתי לעצמי שאת מסוכנת. אבל אז ראיתי אדם אחר שנפח את נשמתו בלי שום סיבה, רק בגלל היותו בן תמותה, ואני יודע עכשיו שהמוות יכול לפקוד כל אדם בכל רגע ולא משנה מה יעשה. והנה עתה כשאני חובק אותך בזרועותי וחש בהלמות לבך, אני יודע שדבר זה לבדו שווה כל מחיר שאשלם וכל עונש שיושת עלי, שכן ישנם אנשים שאיבדו את חייהם בלא שזכו לשום תמורה, אבל אני זכיתי לתמורה מלאה!"

והנערה, בת המלך אמרה לו: "אכן צדקת, שכן תהיה לי למאהב כל זמן שאחפוץ בכך, ואשר לסכנה – העולם כולו הוא מקום מסוכן, כלום יש מי שמגיע לעולם ובסופו של דבר לא עוזב אותו?"

הערות:

נוסח עברי: יואל פרץ

מקור:

"The Story of the Chaste Youth and of the Wanton Girl"

In: C. G. Campbell, Told in the Market Place, Ernest Benn Limited, London, 1954, p.125-133 (Iraq).

מילות מפתח:

עיראק, אהבה, בת מלך, מוות

לסיפור הבא

לסיפור הקודם