בימים שמכבר, הרחק מכאן חי מלך בשם אזד. למלך היה בן, עלם חמודות שדמה לו מאוד ותמיד הזכיר לו את עצמו כפי שהיה בנעוריו.

יום אחד פנה המלך אל הווזיר הראשי שלו ואמר לו: "בני הגיע לשנתו השמונה-עשרה. בוא, הגיעה השעה לקחת אותו אל מערת האריה ולספר לו למה מצפים אנו ממנו."

הם ניגשו יחד אל עָדֵיל והווזיר הראשי אמר לו: "הוד מעלתך, מאז ומתמיד התקיימה במשפחה אצילה זו מסורת עתיקה וזה תוכנה: כאשר יורש העצר מגיע לגיל שאתה הגעת אליו עתה, עליו לעמוד למבחן מסוים. מבחן זה נועד לקבוע מעל לכל ספק אם הוא אכן ראוי להיות המושל לעתיד של עמנו. בוא אתנו עכשיו ואנו נראה לך היכן יהיה עליך להבחן."

הנסיך צעד בעקבות אביו והווזיר ולאחר זמן מה הגיעו לשער ברזל ממוסמר שנקבע בפתחה של מערה סלעית. בשער הייתה סבכת ברזל וכשהתקרבו אליה נשמעה מתוך המערה שאגת אריה.

"בוא והצץ לכאן, בני." אמר המלך בעודו מלטף את זקנו, "בתוך המערה הזו יש אריה פרא ענק. יהיה עליך להתמודד אתו ולהכניעו בחרב ופגיון. מתי תעשה זאת - דבר זה נתון לבחירתך. כל גבר במשפחתנו שהיה מועמד לכס המלוכה, ניטל עליו לעבור את המבחן."

הנסיך הסתכל מבעד לסבכה והחוויר. הוא ראה אריה שהיה אכן עצום במידותיו, פוסע הלוך ושוב על רצפת המערה המלאה נקרות וזרועה בעצמות מכורסמות. לחיה הייתה רעמה סבוכה ושיניים לבנות וחדות שנגלו לעין כל אימת שהאריה נהם בזעף.

מדי פעם נשא האריה את קולו בשאגה מצמררת.

"להתמודד? להכניע? להרוג את היצור הזה?" גמגם הנסיך הצעיר, "איך אעשה זאת? במסעות הצייד שלי הרגתי רק צבאים או צדתי ציפורים בעזרת בז מאולף. אני חושב שלהתמודד עם אריה בעל מידות וכוח כאלה הוא מעבר למה שאני מסוגל לו."

"אל תחשוש", הסביר לו הווזיר, "אינך צריך לעשות זאת עכשיו. תוכל לדחות זאת לזמן כלשהו בעתיד כאשר תתרגל לרעיון. אינשאללה עוד תמצא את האומץ וההעזה שאתה זקוק להם כאשר תהגה בכך מעט. למעשה, כל מי שקדם לך עשה זאת."

המלך חייך ורמז לאחד מעבדיו להשליך נתחי בשר לאריה. שאגותיו של האריה הפכו לנהימות של נחת רוח בעת שקרע את הבשר לגזרים וטרף אותו.

ימים רבים אחר כך, אף שהמלך התייחס לבנו בחביבות כבעבר הייתה לעדיל התחושה שהמשימה רובצת עליו וכי אביו קצר רוח לראות אותו הורג את האריה מיד. שוב לא יכול היה ליהנות כבעבר ממנעמי החיים בחצר המלכות בעוד המחשבה המעיקה על המאבק הצפוי לו ממלאת את ראשו. כל חדוות החיים שלו נעלמה. הוא הרגיש שמצפים ממנו להיכנס לגוב אריות ולחקות את מעשיהם של גיבורים אגדיים מפורסמים בשעה שאין הוא חש עצמו כלל דומה להם.

לילה אחד נדדה שנתו. הוא התהפך ללא הרף על יצועו. לבסוף קם על רגליו והתלבש. הוא מישש את חגורתו ולאחר שווידא שיש בה כמות מספקת של מטבעות זהב, יצא בחשאי מחדרו ולאור הירח גישש דרכו אל האורווה המלכותית. הוא מצא שם סייס מנומנם וציווה עליו לאכוף את סוס הרכיבה האביר שלו. הוא אמר לסייס להודיע למלך שהוא יוצא למסע.

מבלי להעיף מבט לאחוריו, רכב הנסיך לדרכו, בבקשו תשובה לבעיה שניצבה בפניו. עם עלות השחר הגיע לנהר נאה מוקף בשדות מרעה נהדרים משני צדיו. כאן ירד מסוסו והניח לו להרוות את צימאונו במי הנהר. בעודו משקה את סוסו הגיע לאוזניו קול נגינת חליל. הוא נשא עיניו וראה רועה צעיר המוליך את עדרו למרעה. עדיל פנה אליו ושאל אותו אם יש בסביבה הקרובה מקום שיוכל לשהות בו ימים אחדים. הרועה השיב לו שייקח אותו אל אדוניו, בעל אחוזה עשיר שחי בבית גדול בקרבת מקום.

בהגיעו לשם הזמין אותו בעל הבית ואדון האחוזה לסעוד בחברתו. "מהיכן אתה בא ומה מצב יבוליך?" שאל מארחו המבוגר ששמו היה הרון.

עדיל השיב תשובה מתחמקת: "יש לי צרות בביתי שאילצו אותי לעזוב. אני מבקש ממך לא לשאול אותי בעתיד יותר על כך. אני מחפש תשובה לכמה בעיות אישיות."

האיש המבוגר אמר מיד לנסיך כי הוא מוזמן לשהות בביתו למשך כל הזמן הנחוץ לו ולהרגיש עצמו כבן בית. סוסו של הנסיך נלקח אל ידי אחד המשרתים לאורווה של הרון ועדיל חשב לעצמו שישמח לשהות זמן רב באווירה מרגיעה זו.

בכל יום גילה עוד מקומות קסומים שבהם יכול היה להאזין לצלילי החלילים של כל רועה בעמק. היו שם אכן חלילנים רבים ולא בכדי זכה האזור להיקרא 'אדמת החלילנים השמימיים'.

אך ערב אחד למרבה חרדתו שמע שאגות אריות בקרבת מקום לבית ובזמן ארוחת הבוקר שאל את מארחו על כך.

"אה, כן" השיב הרון בשלווה, "המקום הזה שורץ אריות פרא. הם צדים כאן כל הלילה במרבית ימות השנה. אני מופתע שלא שמעת אותם קודם לכן. זו הסיבה לחומה הגבוהה המקיפה את הגן שלי. בלעדיה כבר היו נופלים בני משפחתי טרף לשיניהם!" והוא השמיע קול צחוק פרוע כמו למשמע בדיחה עסיסית.

לבו של הנסיך נמלא בפחד. ברגע שהיה סוסו מוכן לנסיעה, מיהר להיפרד מהרון מארחו ולצאת לדרך בכל המהירות שיכול סוסו לשאתו. הלאה הלאה המשיך לדהור ועד מהרה השאיר מאחריו את העמקים הירוקים. האזור נעשה צחיח יותר ויותר. הנתיב נעלם בתוך מישור חולי גדול. שום בדל עשב לא נראה לעין. מפעם לפעם העלתה הרוח ענני אבק מעל החוליות הנמוכות והמטירה אותם כמו שלג ודבר זה הפך את המראה לשומם אף יותר. השמש קפחה בעוז וסוסו של הנסיך, אף שהיה סוס ערבי אציל האט את מהלכו וניגף תכופות באבני הדרך. עדיל ידע שעליו למצוא מים בדחיפות לו ולסוסו גם יחד. הוא נשא תפילה חרישית בתקווה שמעבר לחולית הבאה יגלה ישוב בדווי או נווה מדבר.

כמו מענה לתפילתו נגלתה לו לפתע שורת אוהלים שחורים. בהתקרבו התקדמו לעברו כמה לוחמים חמושים על סוסיהם, מניפים רוביהם באוויר וצועקים:

"אסלם עליכום! חסותנו עליך."

הם הובילו אותו אל מנהיגם, השייך, אשר קידם פניו בברכה כאורח מכובד והזמין אותו לשהות במחיצתם ככל אשר יחפוץ.

לאחר ארוחה נהדרת של בשר כבש מבושל, אורז מתובל ותאנים ותמרים שהיו מתוקים לאין שעור, שאל השייך את עדיל מה הביאו הלום.

"אנא, אל תשאל אותי דבר על כך." אמר הנסיך, "די בכך שאגיד כי עזבתי את ביתי בגלל בעיה שהתעוררה ושאני מקווה לפותרה בשהותי הרחק מבית אבי."

השייך הרכין את ראשו, ליטף את זקנו ושאף מן הנרגילה שלו.

"הזמן ייתן לנו מענה על כל השאלות", לחש, "אם רק נוכל להתאזר בסבלנות."

למחרת היום ביקש השייך מן הנסיך הצעיר להתלוות אליו לציד איילות וביום שלאחריו לציד באמצעות בזים מאולפים, שני דברים שעדיל נהנה מהם מאוד. בעודו שואף את אוויר המדבר הרענן וסועד לבו במאכלים משביעים שהוגשו לו על ידי השייך ובני ביתו, חש הנסיך שהוא יוכל לשהות כאן לנצח תחת השמים המכוכבים ואור השמש הזהוב.

אך יום אחד לאחר שבועיים מאושרים שבמהלכם נהנה מהכנסת האורחים הבדווית, אמר לו השייך הזקן: "בני, האנשים החיים כאן באוהלים תחת חסותי מרוצים ממך, ואשר לי - אני מוקיר את נכונותך ליטול חלק בשמחות הצייד הפשוטות שלנו, אך האנשים האלה ואני עצמי, כולנו לוחמים לעת מצוא ולעתים מזומנות עלינו לצאת לקרב עם שבטים אחרים. הנה כי כן נחוץ אומץ לב אישי רב כדי לקיים את שבטנו וזו הסיבה שאנשי ואני היינו רוצים להעמיד למבחן את עוז רוחך. במרחק שני מילין דרומה מכאן יש אזור מוכה אריות. עם הנץ החמה לאחר תפילת השחר, קח אתך אחד מן הסוסים האבירים שלנו ובעזרת חרב וכידון הרוג אחד מאותם יצורי פרא. לאחר שתעשה זאת ותביא לנו את עורו, נכיר בך, ידידי הצעיר והיקר, כלוחם שווה זכויות בקרבנו."

פניו של הנסיך עדיל החווירו מתחת לשיזפון עורו כיוון שהפחד שיתק אותו, וכאשר נפרד מן השייך בברכת לילה טוב, ידע שלא יוכל לצאת חוצץ מול יצורי פרא אלה.

'חי שמים', חשב לעצמו בעת שחמק מארוחת הערב לאחר שלא יכול עוד לשאת את כל אותן פנים מאושרות של לוחמי השבט הבוהקות באור מדורות הבישול, 'נראה שזהו מזלי הרע למצוא אריות בכל אשר אלך. אינני יכול להבין זאת... כלום לא נטשתי את ביתי כדי להימנע מכל פגישה אתם?'

כאשר עלו הכל על משכבם, זחל עדיל אל מחוץ לאוהלו, מצא את סוסו ועזב בחשאי את המקום שמצא בו אושר כה רב במהלך שני שבועות ארוכים. כלום זה גורלו, לשוטט בעולם לנצח בלי למצוא מקום שאין בו אריות?

הלאה הלאה נישא הנסיך על סוסו אל תוך הלילה המכוכב ואז כאשר החלו אצבעות השחר הורודות להאיר את שמי המזרח, נגלה לעיניו אזור מקסים של גבעות ועמקים מכוסים בפרחי בר ועשירים במים. הוא השקה את סוסו מבריכת מים זכים וכשבקע אור היום ראה ארמון נפלא, נאה מכל מה שחזו עיניו אי פעם. קירות הארמון היו עשויות מאבנים ורודות ועמודיו מאבן כחל. מרפסות עץ מחוטבות קישטו אותו ומעיינות מים רבים פיכו בגנים שמסביבו. ציפורי שיר ועצי פרי מילאו את הגנים וביתנים רבים מכוסים בשיחי יסמין וורדים ריחניים ניצבו בהם.

'זהו אכן גן עדן עלי אדמות' אמר עדיל לעצמו בעת שהתקרב אל הארמון. בשערים הגדולים ניצבו שומרים שהובילו אותו אל החצר הפנימית. נער משרת נטל ממנו את סוסו והוליכו אל האורווה להאכילו ולהשקותו. עדיל הובא לחדר האורחים וקיבל מים לרחוץ את גופו המאובק. לבוש חדש הובא אליו ביד משרתים חייכניים. לבסוף הובא עדיל לפני האמיר, אדם אפור זקן שקיבל פניו בחביבות ובחן, ושאל אותו מה הביאו הלום. הנסיכה פֵּרִי-זָד, בתו של האמיר הצטרפה אליהם לסעודה ועדיל היה מוקסם מיופייה ונועם הליכותיה בעת שמזגה לו כוס משקה צונן מתוך כד בדולח. לנסיכה היו עיני שקדים נהדרות ושיער עבות, שחור כעורב גלש תלתלים תלתלים על כתפיה.

"מצבי הוא כזה שאני... אני... אינני יכול לדבר על כך." גמגם הנסיך הנבוך בהשתדלו להסב עיניו מפרי-זד החמודה שבה התאהב ממבט ראשון, "די יהיה אם אגיד שנטשתי את ארצי כיון שהיה עלי להתמודד עם בעיה גדולה..." אמר והשתתק כשהוא לוגם מן המשקה המשובח בעיניים מושפלות.

האמיר הנהן בראשו בעיניים מביעות חכמה וליטף את זקנו.

"אני מבין." אמר בשקט והטה את השיחה לעניינים אחרים. הנסיכה שלחה מבטים חטופים לעבר עדיל מתחת לריסיה הארוכים. היא מצאה אותו יפה תואר עד מאוד ותהתה מה עשויה להיות הבעיה שנתקל בה ואם יש משהו שתוכל לעשות למענו.

לאחר הסעודה הזמין האמיר את עדיל לסיור בארמון. אם מראהו החיצוני היה מרשים הרי שתוכו היה מרשים פי כמה. מעלות שיש מצוחצחות מכוסות במרבדים אדומים הובילו לחדרים ספונים בחלקי עץ מכל פינות תבל ומרוהטים ברוב טעם. הקירות והתקרות היו מכוסים בפסיפסי זהב ואבן טורקיז, בתמשיחי קיר ובמראות בדולח.

קערות עשויות מאבנים יקרות ומשובצות בצדף ורוד הוצגו לראווה על שולחנות מגולפים מאבן ירקן. החלונות היו עשויים מזכוכית שקופה רבת גוונים, חלקם ורודים כשחר וחלקם ירוקים כמעמקי הים. כאשר חדרו קרני השמש פנימה הוארו הרצפות המבריקות בשלל צבעים. המרבדים בחדר ההסבה הגדול היו רכים כמשי. על אחדים נרקמו תמונות עצים נושאי פרות זהב, על אחרים חיות וציפורים עשויים במיומנות כה רבה עד שעדיל תמה על כך שיד אנוש יכולה הייתה לעצב אותם בצורה כה מושלמת.

האמיר הוליך את עדיל לטוב שבחדרי האורחים שלו ושם חילה פניו להחליף בגדיו לבגדים חדשים שהיו מונחים על המיטה. הוא הזמין אותו לשהות בארמונו ככל אשר יחפוץ.

בהיוותרו לבדו ובהשקיפו על כל שכיות החמדה המקיפות אותו ועל הלבוש עשיר הרקמה שניתן לו, חשב עדיל שבמקום המיוחד הזה רוצה הוא לשהות עד סוף ימיו.

חלפו ימים אחדים והנסיכה פרי-זד התענגה על חברתו של הנסיך עדיל בהראותה לו את צפונות הגן בשעות היום השונות. ערב אחד טיילו השניים בשבילי הגן המבושמים ריחות יסמין. עדיל הקשיב לזמרתה של הנסיכה ששרה למענו בלוותה עצמה בלאוטה, כלי ששלטה בו שליטה בלא מיצרים. הארמון הואר מתחתיתו ועד רום מגדליו באלפי נרות. עבדים נחפזו ממקום למקום בהכינם מטעמים לארוחת הערב.

לפתע שמע עדיל קול שגרם לשערותיו לסמור על עורפו. "עצרי!" קרא לנסיכה, "מה זה היה?"

"מה זה היה מה?" שאלה בנימה כעוסה נפגעת מאי התייחסותו לנגינתה, "לא שמעתי שום דבר. זה בודאי פרי דמיונך."

היא המשיכה בנגינתה ואז שמע עדיל שוב את הקול.

"נסיכה יקרה, אנא ממך, חדלי לנגן!" אמר בקול שדחיפות ובהילות נשמעו ממנו, "זה היה שם, בין השיחים... זה נשמע כמו... זה נשמע כמו אריה!"

הנסיכה צחקה והעוותה פניה, "זהו רק רוסטום, השומר שלנו כפי שאנו מכנים אותו." היא חייכה, "הוא בן טיפוחה של החצר כולה ובשעה זו של הלילה הוא משוטט באדמות הארמון. אני מכירה אותו מאז היה גור קטן. הוא ישן בדיוק ליד חדרי!"

הנסיך עדיל החוויר והציע שיחזרו לארמון כיון שהולך ונעשה קר. במהלך הסעודה ישב עדיל לימינו של האמיר. בקושי עלה בידו להכניס דבר מה לפיו. כל מחשבותיו היו נתונות לרגע שיפגוש את האריה ששאגותיו הרמות למדי בקעו עתה מן הגן. איש מלבדו לא נראה כמתרשם מן השאגות. הכל היו שקועים במטעמי הארוחה הנהדרת.

עם סיום הסעודה קם המארח והוביל את עדיל במעלות שיש אל חדר האורחים. שם בראש גרם המעלות ניצב אריה עצום מידות בעל מראה אימתני. עדיל היה בודאי הופך פניו ונמלט משם לולא אמר לו האמיר: "ראה לאיזה כבוד זכית, בני. רוסטום הזקן והטוב מצפה לך להנחותך אל חדרך. אני יכול לומר לך שלא רבים הם אלה הזוכים למחווה כזה מצדו. הוא מתעצבן רק אם הוא חושב שמישהו מפחד מפניו", צחק האמיר, "אבל האמת היא שהוא מאולף ורגוע."

"אני מפחד ממנו", לחש הנסיך, "אני באמת מפחד...",

אך נראה שהאמיר לא שמע את דבריו. הוא איחל לאורחו לילה טוב והאריה טפף אחריו כל הדרך עד הגיעו לחדרו. משנותר הנסיך לבדו מיהר לנעול את הדלת.

האריה נותר בחוץ לפני הדלת ולעדיל נדמה היה שכל הלילה רחרח האריה במנעול וניסה לפתוח את הידית בשיניו או בכפותיו. עם שחר קם עדיל משנת לילה טרופה ופתח את הדלת. האריה לא היה שם.

באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. היו אריות כה רבים בעולם עד שמוטב לו להתמודד עם האריה שבמערה ולסיים בזאת מאשר להמשיך ולנוס כל חייו.

מיד לאחר שהתרחץ, הלך עדיל אל אדוני הארמון ואמר לו:

"הו אמיר גדול, אני מבקש רשות לעזוב את ארמונך ולהתגבר על בעייתי בדרכי שלי, שאם לא כן לעולם לא אחיה בשלום עם עצמי. אני פחדן וברצוני לשנות זאת למען אבי. אני בנו של המלך אזד ונמלטתי מחובה המוטלת על כל הגברים במשפחתי. אני מתבייש ואני יודע שלעולם לא אוכל לבקש את ידה של עלמה כמו הנסיכה פרי-זד אם לא אתייצב מול גורלי ואלחם באריה שבמערה."

"יפה דברת, בני", אמר האמיר, "ידעתי מי אתה עוד כשהגעת לכאן שכן דומה אתה מאוד לאביך כפי שהכרתיו בהיותו איש צעיר, ותמיד כיבדתי והערצתי את המלך אזד. לך, הלחם באריה ואתן לך לאישה את בתי, פרי-זד. היא מחבבת אותך מאוד וכבר שוחחה עמי על אודותיך."

הוא חייך והניח ידו בחיבה על כתפו של עדיל.

הנסיך עלה על סוסו ודהר לדרכו עד שנגלו לעיניו האוהלים השחורים של הבדווים, שם בילה לא מכבר ימים מאושרים. השייך ישב באוהלו מעשן נרגילה. כאשר הגיע עדיל, קם ממקומו וברך את האיש הצעיר לשלום במאור פנים.

"ברוך הבא, הנסיך עדיל", אמר, "אני מכיר היטב את אביך היקר עוד מימי נעורי כאשר היינו שנינו בני גילך... למעשה אתה דומה לו עתה יותר מאשר אי פעם, אף על פי שעוד קודם לכן הבחנתי בדמיון וכך עלה בידי לזהות אותך."

עדיל סיפר לו שהוא בדרכו לביתו ללחום באריה שבמערה. השייך שמח לשמוע זאת והזמין אותו להיות אורחו באותו לילה ולצאת לדרכו רענן עם עלות השחר.

לאחר שנח כהלכה יצא עדיל עם שחר לארצו. לפתע גילה שהוא מתגעגע מאוד לביתו ולו גם במחיר פגישה עם אריה. בקוצר רוח חיכה לרגע שיודיע לאביו שהוא מוכן לפגוש את חית הפרא הגדולה במערה. עד מהרה הגיע לאזור היפיפה של נגני החלילים השמימיים. למרבה שמחתו פגש את אותו נער עצמו שפגש אז, מלווה את עדרו בנגינת חלילו. זמן מה אחר כך יצא בעל העדרים מביתו המוצל לקדם את פני הנסיך. לאחר שהתרענן מעט הסביר לו עדיל כי לא יוכל להתעכב בביתו כיוון שהוא ממהר לארמון אביו. "כשבאתי לכאן לראשונה לא הייתי אלא פחדן המבקש להימלט מגורלו. עכשיו אני מוכן להתמודד עם האריה, יהי אשר יהי. כל אחד ואחד מאבות אבותי נלחם באריה כזה. אני שם מבטחי באללה הרחום והרחמן."

"יהי כן", השיב האיש הזקן "אני שמח לשמוע שמצאת את הדרך להתמודד עם בעייתך. ידעתי זאת מכבר כי אתה הנך בן אמיתי לאביך המלך שהיה לי לחבר קרוב עוד בתקופה שלמדנו יחדיו, ושיערתי כי יבוא יום ואתה תוכל לקבל על עצמך את האחריות לחייך. לך ויהי אללה לצדך!"

לאחר שנפרדו לשלום יצא עדיל לדרכו ועד מהרה דרכו רגליו בארצו שלו.

"הבא אותי מיד למערה של אותו אריה מבעית. אני חש עתה חזק דיי להתמודד אתו!" אמר בעוז רוח לוזיר הגדול, מיד לאחר שנישק את ידי אביו אשר יצא לקדם את פניו.

המלך הזקן חיבק את הנסיך בלא להסתיר את שמחתו. יחד עם הווזיר הגדול עשו השלושה את דרכם אל גוב האריות. חרבו ופגיונו של עדיל נצצו באור השמש. ואז כאשר פתח אחד העבדים את דלת המערה נכנס עדיל באומץ לב אל תוך המערה הקודרת. האריה החל לנהום כשהוא כורע ארצה ומצליף בזנבו ואז התרומם ופנה לעבר הנסיך בפערו את מלתעותיו העצומות. הנסיך נעץ מבטו בחיה ללא מורא כשהוא אוחז בכלי נשקו, בעוד המלך הווזיר והעבד מתבוננים בו בדממה. האריה הגביר את שאגותיו והסתער לעברו, ואז, לתמהונו של עדיל החלה המפלצת לחכך את ראשה בברכיו וללקק את מגפיו כמו גור כלבים!

"הו נסיך מבורך!" קרא עתה הווזיר הגדול: "עכשיו נוכחת לדעת שאריה זה מאולף כמו עבד נאמן ולא יפגע באיש לרעה. עברת את המבחן. בהיכנסך לגוב האריות הוכחת את עצמך כראוי לכס המלוכה. השבח והתהילה לאללה!"

האיש הצעיר בקושי האמין לאשר ארע. כאשר יצא מן המערה הלך האריה בעקבותיו כמו רע שופע חיבה ודשדש לצדו עד שהחזיר אותו העבד למערתו. המלך ברך את בנו על אומץ לבו שעתה לא הטיל בו איש ספק. עדיל היה בחסד האל, ראוי ומתאים להיות למלך בבוא העת.

שמחה רבה השתררה בארמון. למחרת היום התקיימו חגיגות רבות בכל בתיה של עיר הבירה. על פי המסורת פיזר המלך מעל גבי המרפסת המלכותית חופנים של מטבעות זהב וכסף להמונים המצטופפים מתחת. עדיל הודיע לאביו כי יבקש את ידה של הנסיכה היפיפייה, פרי-זד אם ייתן לו את ברכתו. המלך אזר הסכים לכך בחפץ לב ושליח מהיר רכוב על סוס נשלח לשם להביא את הנסיכה.

לעדיל נדמה היה שחלפו יובלות בטרם הגיע השיירה המלכותית עם בחירת לבו. הוא באה מלווה בעדת קרוביה וידידיה, כולם לבושים בבגדים מפוארים. מראה של הנסיכה פרי-זד הרוכבת על סוסה ערבית צחורה טהורת גזע, נכנסת בכל הדרה לחצר הארמון עטויה בלבוש משי מובחר ומעוטרת יהלומים יקרי ערך, נותרה בזיכרונו של הנסיך עדיל עד סוף ימיו.

חגיגות החתונה נמשכו שבעה ימים ושבעה לילות ובמשך שבעת ימי המשתה לא הייתה עין אחת דומעת בכל הממלכה כולה.

הם חיו מאז באושר וכאשר היה עדיל למלך תחת אביו אזד, ציווה לחקוק על רצפת חדרו באותיות של זהב את המלים: "לעולם אל תנוס מפני אריה!"