"האם תניח להם לטבוע, אדון?" שאל מק אן דב.

"לא" השיב מונגן, "אשלח אותם מייל אחד במורד הזרם ואז יוכלו לטפס ולעלות ליבשה."

מונגן שינה אז את דמותו לדמותו של טיבראדה ושיווה למק אן דייב את צורתו של הכומר.

"ראשי התקרח." אמר המשרת בלחש.

"זה חלק מהעניין." השיב מונגן.

"עד כמה שידוע לנו." אמר מק אן דב.

הם המשיכו בדרכם לפגוש את מלך ליינסטר.

הם פגשו אותו סמוך למקום שנערכו בו המשחקים.

"טיבראדה, נשמה טובה שלי!" קרא מל ליינסטר והעניק למונגן נשיקה.

מונגן השיב לו בנשיקה.

"אמן, אמן." אמר מק אן דב.

"על מה ולמה?" שאל מלך ליינסטר.

ואז החל מק אן דב להתעטש, כיוון שלא הייתה לו כל תשובה הולמת.

"זמן רב חלף מאז ראיתי אותך לאחרונה, טיבראדה." אמר המלך, "אך כרגע אני ממהר מאוד. לך אתה לטירה לפני. מצא שם את המלכה ותוכל לשוחח אתה. היא הייתה פעם אשתו של מלך אלסטר. קווין קוצ'לך, הרכב שלי, ילך אתך, ואני אגיע לשם בעצמי בעוד שעה קלה."

מלך ליינסטר הלך לדרכו ומונגן ומשרתו הלכו עם הרכב ואנשי המלך.

מונגן קרא בקול רם מתוך הספר, כיוון שמצא אותו למעניין למדי והוא לא רצה להיכנס לשיחה עם הרכב, ומק אן דב ענה אמן, אמן בכל פעם שמונגן עצר לקחת נשימה. האנשים שהלכו יחד אתם אמרו איש לרעהו שמק אן דב הוא כומר מוזר ומעולם לא ראו מישהו שפיו מלא בכל כך הרבה עניות אמן.

אך עד מהרה הגיעו למצודה ונכנסו לתוכה ללא שום עיכוב כיוון שקווין קוצ'לך, רכב המלך הכניס אותם לשם. ואז הובלו הם לחדרה של דב לקה. וכשנכנס מונגן לחדר עצם את עיניו כיוון שלא רצה להסתכל על דב לקה בעת שאנשים אחרים עלולים להביט עליו.

"צאו כולם מן החדר בזמן שאני משוחח עם המלכה." אמר, וכל המלווים עזבו את החדר מלבד אשה אחת. והיא לא יצאה כיוון שלא רצתה להניח את גבירתה לבד.

או אז פקח מונגן את עיניו וראה את דב לקה. הוא אימץ אותה אליו בחיבוק גדול ונטל אותה בזרועותיו, ומק אן דב זינק בזינוק פראי על המשרתת, לקח אותה אל בין זרועותיו, נשך קלות באוזנה, נישק את צווארה והזיל דמעות על גבה.

"עזוב אותי!" קראה הנערה, "סלק ידיך ממני, מנוול!"

"לא אעשה זאת," אמר מק אן דב, כיוון שאני הוא אישך, מק שלך, מק הקטן שלך, מקי-וואק-וואק." ואז השמיעה המשרתת צריחת גיל ונשכה אותו בכל אחת מאוזניו נשקה לצווארו והזילה דמעות על גבו ואמרה שהיא לא מאמינה וזה לא יכול להיות וזה כן.

אך הם לא היו לבדם, אף על פי שסברו כך. המכשפה ששמרה על התכשיטים הייתה נוכחת בחדר. היא ישבה כפופה כנגד הקיר והם לא השגיחו בה כיוון שנראתה כמו חבילת סמרטוטים. היא התחילה לצעוק:

"דברים נוראים אני רואה." קראה, "דברים נוראים אני רואה!"

מונגן ומשרתו קפצו ממקומם מחמת ההפתעה ושתי נשותיהם קפצו גם הן וצרחו, ואז ניפח מונגן את לחייו עד שפניו דמו לשלפוחית ונשף נשיפת קסמים בפרצופה של המכשפה, עד שנדמה היה לה שהיא מוקפת בערפל וכשהביטה דרכו נראה לה הכל שונה מכפי שהיא חשבה. ואז החלה לבקש את סליחתם של כל הנוכחים.

"היה לי חזון תעתועים," אמרה, "ראייתי השתבשה. כמה עצוב הדבר שהתחלתי לראות את סוג הדברים שחשבתי שאני רואה."

"שבי על הכסא הזה, אמא." אמר מונגן, "וספרי לי מה חשבת שאת רואה." והוא החליק דקר מתחתיה ומק אן דב דחף אתה אל תוך הכיסא והיא מתה על גבי הדקר.

בדיוק אז נשמעה נקישה על הדלת. מק אן דב פתח אותה ושם ניצב טיבראדה ועשרים ותשעה מאנשיו עמו וכולם צוחקים.

"מייל אחד לא היה בו די." אמר מק אן דב בנימת תוכחה.

ראש הלשכה של המבצר נדחף אל תוך החדר ומבטו נדד מטיבראדה אחד למשנהו.

"זוהי שנת יבול מבורכת." אמר, "מעולם לא הייתה שנה שבה היו כל כך הרבה טיבריידים כמו השנה. יש טיבראדה בחוץ וטיבראדה בפנים ומי יודע אם אין עוד כמה אחדים מתחת למטה. המקום הומה מהם." אמר.

מונגן הצביע על טיבראדה.

"אינך יודע מי זה?" קרא.

"אני יודע שהוא טוען שהוא טיבראדה." השיב החצרן.

"ובכן זהו מונגן." אמר מונגן, "ועשרים ותשעת האנשים האלה הם עשרים ותשעה מאציליו שבאו מאלסטר.

לשמע החדשות האלה הניפו אנשי משק הבית את מקלותיהם ואלותיהם וכל חפץ שנזדמן תחת ידם והתקיפו באלימות ובעוז את אנשיו של טיבראדה. מלך ליינסטר הגיע אז וכאשר נמסר לו שטיבראדה הוא מונגן נחלץ גם הוא להתקיפו, ורק בקשיים לא מעטים עלה בידי טיבראדה להימלט אל סל קמיין עם תשעה מאנשיו וכולם היו פצועים.

מלך אלסטר חזר לטירה ונכנס לחדרה של דב לקה.

היכן טיבראדה?" שאל.

"לא טיבראדה היה כאן," אמרה המכשפה שעדין ישבה על גבי הדקר והייתה מתה למחצה, "זה היה מונגן."

"מדוע התרת לו להתקרב אליך?" שאל המלך את דב לקה.

"אין איש שיש לו זכות גדולה יותר להתקרב אלי מאשר יש למונגן." אמרה דב לקה, "הוא אלופי שלי."

ואז קרא המלך באימה: "הכיתי את אנשיו של טיבראדה!" והוא נחפז לצאת מן החדר.

"שלחו לקרוא לטיבראדה כדי שאוכל להתנצל בפניו." קרא, "אמרו לו שהכל קרה בטעות. אמרו לו שמונגן אשם בכל."

מונגן ומשרתו שבו הביתה ולתקופת מה תחושת ההרפתקה שהושלמה כיאות הסבה לו מידת מה של שביעות רצון (שכן כלום יש הנאה גדולה מזו של זיכרון הממומש בשיחה?), אך עם חלוף הזמן הלכה הנאה זו ודעכה, ומונגן הפך תחילה לרפה ידים ואחר כך לקדר רוח ולבסוף לחולה כפי שהיה קודם לכן, כיוון שלא יכול היה לשכוח את דב לקה לבנת היד ולא יכול היה להיזכר בה בלי תחושת געגועים וייאוש.

היה זה מתוך תחושת געגועים וייאוש כאשר ישב יום אחד והתבונן בעולם שהיה שחור עבורו גם אם זרחה בו השמש והיה כחוש ושדוף אף שענפי העצים שחו לארץ מכובד פירותיהם ושמחת האסיף הייתה בעיצומה.

"חורף שוכן בלבבי," אמר כמצטט מתוך ספר, "וצינה בעצמותי."

הוא גם חשב על כך שיום אחד הוא עתיד למות, והמחשבה לא הייתה בלתי נעימה, שכן מחצית מחייו הייתה בנחלותיו של מלך ליינסטר והמחצית השנייה ששמר לעצמו הייתה תפלה וחסרת טעם.

מהרהר היה בדרך זו בעת שמק אן דב בא לקראתו על פני כר הדשא והוא הבחין שמק אן דב הילך כמו אדם זקן.

צעדיו היו קטנים ואיטיים ובעת שצעד לא ריפה את ברכיו והייתה נוקשות באבריו. אחת מכפות רגליו פנתה החוצה בצורה מעוררת חמלה והשנייה פנתה פנימה באורח מדאיב. חזהו היה משוך אחורה וראשו ושחוח למטה במקום בו היה חזהו צריך להיות. זרועותיו היו כפופות ומעוקמות וכפות ידיו מעוותות כך שכף יד אחת פנתה מזרחה והשנייה מערבה.

"איך הולך, מק אן דב?" שאל המלך.

"גרוע." השיב מק אן דב.

"האם השמש היא זו שאני רואה זורחת בשמים?" שאל המלך.

"יתכן וזו השמש." השיב מק אן דב, בהתבוננו בסקרנות בקרניים הזהובות שפיזזו סביבם, "ויתכן שאין זה אלא ערפל צהוב."

"מהם בכלל החיים?" שאל המלך.

"החיים הם לאות ועייפות." השיב מק אן דב, "פיהוק ממושך שאין עמו שינה. החיים הם דבורה אבודה מזמזמת על השמשה בחצות לילה. החיים הם קולו של כלב קשור שנעזב לנפשו. אין הם דבר ששווה לחלום עליו. החיים הם שום דבר."

"כמה יפה אתה מיטיב לבטא את רגשותי בקשר לדב לקה." אמר המלך.

"חשבתי על הטלה שלי עצמי, "אמר מק אן דב, "חשבתי על אוצרי שלי, גביע שמחתי ודופק לבי." ובאומרו מלים אלה געה בבכי.

"אבוי." אמר המלך.

"אבל." התייפח מק אן דב, "איזו זכות יש לי להתאונן? אני רק המשרת, ואף על פי שלא עשיתי שום עסקה עם מלך ליינסטר, או עם מלך כלשהו, הלכה רעייתי למרחקים, כאילו היא בת זוגו של שליט רב כוח, בדיוק כמו דב לקה."

מונגן נמלא בצער על משרתו והוא התעורר לחיים: אני עומד לשלוח אותך אל דב לקה."

"במקום בו נמצאת האחת תמצא גם השניה." קרא מק אן דב בשמחה.

"לך", אמר מונגן, "לרס' דיסקריט בברגיה; אתה מכיר את המקום?"

"כשם שלשוני מכירה את שיני."

דב לקה נמצאת שם; התראה אתה ושאל אותה מה היא רוצה שאעשה"

מק שן דב הלך לשם וחזר אל המלך.

"דב לקה אומרת שעליך לבוא מיד, כיוון שמלך ליינסטר תר עתה את נחלותיו וקווין קוצ'לך, הרכב, מנסה לפתותה ולשכנע אותה לברוח אתו."

מונגן יצא לדרך ואחרי עת לא רבה, כיוון שהלכו יומם ולילה, הגיעו לברגלה וקיבלו רשות כניסה למבצר, אך בדיוק כאשר נכנס פנימה נאלץ לשוב ולצאת, כיוון שמלך ליינסטר שמע על מסעו של מונגן וחזר לטירתו ברגע המכריע.

כאשר ראו אנשי אלסטר לאיזה מצב נקלע מונגן התעצבו מאוד, כיוון שחלו כולם מרוב חמלה על מלכם. האצילים הציעו לו לעלות על מלך ליינסטר ולהורגו ולהביא חזרה את דב לקה, אך מונגן לא קיבל את תוכניתם.

"את מה שהפסדתי בגלל טיפשותי שלי," אמר, "אשוב וארכוש עם עורמתי שלי."

וכאשר אמר זאת התעודדה רוחו והוא שלח לקרוא למק אן דב.

"אתה יודע, ידידי" אמר מונגן, "שאינני יכול לקבל חזרה את דב לקה, אלא אם כן יבקש ממני מלך ליינסטר בעצמו לקחתה חזרה, כיוון שעסקה היא עסקה."

"הדבר הזה יקרה כאשר חזירים יצמיחו כנפיים!" אמר מק או דב, "וכמו כן," אמר אני לא עשיתי עסקה עם שום מלך בעולם."

"שמעתי אותך אומר זאת כבר בעבר." אמר מונגן.

"אמשיך ואומר זאת עד בוא יום הדין!" קרא המשרת, "כי רעייתי הלכה עם אותו מלך מוכה דבר, והוא זכה לתשלום כפול על העסקה הגרועה שלך."

מונגן ומשרתו יצאו אזי לליינסטר.

כאשר התקרבו לאותו חבל ארץ, גילו שהמון רב צועד אתם בדרך והתחוור להם שהמלך עומד לערוך חגיגה לרגל נישואיו הקרובים לדב לקה, כיוון ששנת ההמתנה כמעט ונסתיימה והמלך נשבע שלא ידחה עוד את הטקס.

הם המשיכו על כן בדרכם, אך עשו זאת ברוח שפופה, ולבסוף נגלו לעיניהם חומות טירתו של המלך מתנשאות לעומתם וסיעה של אצילים פוסעת הלוך ושוב על כר הדשא שלפניה.

הם התיישבו במקום שממנו יכלו להתבונן בטירה ולבחון את צעדיהם הבאים.

"כיצד נוכל לחדור אל תוך הטירה?" שאל מק אן דב.

כיוון ששומרים חמושים בגרזנים ניצבו על המשמר בשעריה ואנשים נוספים חמושים בחניתות הקיפו את החומות במרחק קצוב איש מרעהו ואנשים נוספים ניצבו נכונים על הגגות במקומות המתאימים, מוכנים ומזומנים לשפוך דייסה רותחת על כל אויב מתקרב.

"אם לא נוכל להיכנס בכוח, ניכנס במוח." אמר מונגן.

"שתי הדרכים טובות בעיני" אמר מק אן דב, "ואני אלווה אותך בכל דרך שתבחר."

ובדיוק אז ראו הם את מכשפת הטחנה יוצאת מתוך הטחנה שבמורד הדרך.

עכשיו, מכשפת הטחנה הייתה שדופה ורזה כמו מקל עם רגליים לא סימטריות, כלומר, הייתה לה רגל אחת שהייתה ארוכה מדי עבורה כך שכאשר הרימה אותה היא גררה אותה אחריה, ורגל שנייה שהייתה קטנה מדי עבורה, כך שכאשר הניפה אותה לא ידעה איך לשוב ולהניחה. היא הייתה כל כך ארוכה עד שנדמה היה לך שלעולם לא תראה את קצה, וכל כך רזה עד שנדמה היה לך שאינך רואה אותה כלל. אחת מעיניה הייתה ממוקמת במקום שבו היה צריך להיות אפה ובמקום שהייתה אותה עין צריכה להיות בצבצה ויצאה האוזן שלה. האף עצמו השתלשל מטה מתוך סנטרה והיה מעוטר בשערות סביב סביב. היא הייתה עטויה בסמרטוט אדום שלא היה אלא חור עטור ציציות והיא זמרה בקול לחתול המיילל שרכב על כתפה: "אל נא תבכה, אהובי שלי."

כלב כחוש בשם ברוטר נגרר בעקבותיה. הייתה לו רק שן אחת בפיו והשן הזו כאבה לו. כל כמה פסיעות התיישב על עכוזו, זקף את חוטמו כלפי מעלה והשמיע יללת תלונה עצובה ממושכת על כאב השיניים שלו. אחר כך היה מנסה לשלוח את רגלו האחורית מסביב ולגרד את שינו הכואבת ואז היה מושך בחבל הקש שהיה כרוך סביב צווארו וקשור בצדו השני לרגלה הכבדה של המכשפה.

הייתה לה גם סוסה פגועה בברכיה, בעלת עור גרמי גדוש בפצעים, קצרת נשימה, כפופת ראש ובעלת עין אחת. בכל פעם שאותה סוסה הציבה רגל אחת לפנים היא הרעידה את כל יתר הרגליים לכל הכיוונים ומדי פעם הוציאה מחוטמה קול שריקה מחמת קוצר נשימתה. על גב הסוסה ישבה תרנגולת גדולה שכולה עור ועצמות. מונגן שלח לעבר מכשפת הטחנה מבט מלא שמחה ואהדה.

"הפעם," אמר למק אן דב, "אחזיר אלי את רעייתי."

"מי יתן," השיב מק אן דב, "ובאותה הזדמנות תחזיר לי גם את רעייתי שלי."

"לך לשם." אמר מונגן, "ואמור למכשפת הטחנה שברצוני לשוחח אתה."

מק אן דב הלך והביא אותה אליו.

"האם אמת בפי משרתך?" שאלה.

"מה הוא אמר לך?" אמר מונגן.

"הוא אמר שברצונך לשוחח אתי."

"אמת ונכון." אמר מונגן.

"זוהי שעה ברוכה ורגע מהולל." אמרה המכשפה, "כיוון שזו הפעם הראשונה בששים השנים האחרונות שמישהו חפץ לשוחח אתי. המשך לדבר עכשיו," אמרה, "ואני אקשיב לדבריך אם עודני זוכרת כיצד עושים זאת. דבר ברכות כדי שלא להבהיל את החיות שלי כיוון שהן חולות מאוד."

"הם אכן חולות." אמר מק אן דב בקול מלא חמלה.

"לחתול יש זנב פצוע ורגיש", אמרה, "מכיון שישב קרוב מדי לשפת האח הלוהטת. לכלב יש כאב שיניים, הסוסה סובלת מכאב בטן ולתרנגולת יש אבנים בכליות."

"אח, איזה עולם עצוב." אמר מק אן דב.

"הנה כי כן." השיבה המכשפה.

"אמרי לי," פנה אליה מונגן, "אם היית זוכה במשאלה, מה היית מבקשת?"

המכשפה נטלה את החתול מעל כתפה ומסרה אותו למק אן דב.

"תחזיק אותו בזמן שאני חושבת." אמרה.

"האם היית רוצה להיות נערה צעירה וחמודה?"

"הלוואי והייתי כזאת במקום להיות צלופח מרוט." השיבה.

"והאם היית רוצה להינשא לי או למלך ליינסטר?"

"הייתי מוכנה להנשא לכל אחד מכם או לשניכם גם יחד, או למי שיסכים ראשון."

"טוב מאוד." אמר מונגן, "משאלתך תתגשם."

הוא נגע בה באצבעו וברגע שנגע בה נעלמו כלא היו כל כיעורה ועקמומיותה ושנותיה נשרו ממנה והיא הפכה לנערה כה יפה עד שכמעט ולא העזת להביט בה והיא נראתה כה צעירה עד שלא היית מעריך את גילה ביותר משש עשרה שנים.

"מרגע זה אינך יותר המכשפה מן הטחנה." אמר מונגן, "את היא איבל סמוקת הלחיים, בתו של מלך מונסטר."

הוא נגע גם בכלב שלה והכלב הפך לכלב שעשועים רך ועדין שיכולת להכניסו כולו בכף ידך. אחר כך הפך את הסוסה הצולעת לסוס רכיבה מנומר וזריז, ולבסוף הפך את עצמו עד שהיה לתמונת ראי של אאה, בנו של מלך קונוט שאך זה נישא לאיבל סמוקת הלחיים. ואז שינה את מראהו של מק אן דב עד שדמה למלווהו של אאה. או אז שמו כל בני החבורה את פעמיהם אל הטירה כשהם מזמרים את השיר הפותח במלים: "רעייתי נאה יותר מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת. רעייתי נאה יותר מכל אשה אחרת, זאת איש לא יוכל להכחיש."

שוער הטירה שלח להודיע למלך ליינסטר שבנו של מלך קונוט, אאה יפה התואר ורעייתו איבל סמוקת הלחיים, עומדים בפתח וכי הם גורשו מקונוט על ידי אביו של אאה ומבקשים חסות ממלך ליינסטר.

ברנדוב בא אל השער לקדם את פניהם וברגע שנח מבטו על איבל סמוקת הלחיים, ברור היה לכל שהוא חיבב מאוד את מראה.

הערב ירד. סעודה הוכנה לאורחים ולאחריה משתה. בזמן הסעודה ישבה דב לקה לצדו של מלך ליינסטר, ואילו מונגן ישב מולם עם איבל, ומונגן הפיח יותר ויותר קסמים במכשפה עד שלחייה נצצו ועיניה זהרו והיא הלכה קסם על כל רואיה. וכאשר ברנדוב הביט בה נדמה היה לו שהיא הופכת ליותר ויותר חמודה ויותר ויותר נחשקת, עד שבסופו של דבר לא הייתה אפילו עצם אחת בעצמותיו ולו גם קטנה כזרת שלא נמלאה באהבה וערגה לנערה.

מדי כל כמה רגעים היה משמיע קול אנחה כאילו אכל יותר מדי וכאשר שאלה אותו דב לקה אם אכל יותר מדי, השיב שלא שתה דיו מעיניה של הנערה שלפניו.

בעת המשתה שנערך לאחר הסעודה הביט בה ברנדוב שוב ובכל פעם שלגם מכוסו הרים כוס ברכה לחייה של איבל מעבר לשפתו של הגביע המלא עד גדותיו ולא חלף זמן רב והיא החלה לשתות לחייו מעל שפת ספלה שלה, כיוון שהוא לגם שכר בעוד שהיא שתתה מי דבש. ואז שלח אליה מסר ביד שליח להודיעה שהיא תרווה נחת הרבה יותר להיות רעייתו של מלך ליינסטר מאשר אשת בנו של מלך קונוט, כיוון שמלך עדיף על פני נסיך. איבל חשבה שזה דבר מחוכם יותר מכל דבר אחר ש/מישהו השמיעה באוזניה, ואז שלח לה מסר נוסף שהוא אוהב אותה במידה כה רבה עד שאם ימשך הדבר עוד רגע הוא יתפוצץ מרוב אהבה.

מונגן שמע את הלחישות ואמר למכשפה שאם תעשה את מה שיעץ לה תקנה לה לבטח לבעל או אותו או את מלך ליינסטר.

"אקדם בברכה כל אחד מכם." אמרה המכשפה.

"כאשר יאמר המלך שהוא אוהב אותך, בקשי ממנו להוכיח זאת באמצעות מתנות. בקשי ממנו תחילה את קרן השתייה שלו."

היא ביקשה ממנו את הקרן ןהוא שלח לה אותה מלאה בליקר משובח, ואז ביקשה ממנו את חגורתו והוא שלח לה אותה.

אנשיו התווכחו אתו ואמרו שאין זה מן הראוי שהוא ימסור את אוצרות ממלכת ליינסטר לאשת בנו של מלך קונוט, אך הוא השיב להם שהזהו דבר חסר חשיבות כיוון שכאשר יזכה בנערה יקבל אתה גם את אוצרותיו חזרה. אך בכל פעם ששלח משהו למכשפה חטף אותו מק אן דב מחיקה והכניס אותו לכיסו.

"עכשיו," אמר מונגן למכשפה, "אמרי לשליח שלא תעזבי את בעלך ולו גם תמורת כל אוצרות תבל."

היא אמרה זאת לשליח והשליח מסר זאת למלך. כאשר שמע ברנדוב את המסר כמעט והשתגע מרוב אהבה וערגה וקנאה וגם כעס כי האוצרות שנתן לה עלולים שלא לחזור אליו. הוא קרא אליו את מונגן ודיבר אתו בלשון סמכותית מאיימת וזעופה.

"אינני אדם שלוח דבר מה מבלי לתת דבר מה תמורתו." אמר.

"איש לא יחשוד בך שאתה כזה." הסכים מונגן.

"האם אתה רואה את האשה היושבת כאן לצדי?" המשיך בהצביעו על דב לקה.

"אני בהחלט רואה." אמר מונגן.

"ובכן." אמר ברנדוב, "האשה הזאת היא דב לקה לבנת היד שלקחתי מעם מונגן. היא בדיוק עומדת להינשא לי, אבל אם נעשה חילופין, תוכל לשאת כאן את דב לקה ואני אקח לי לאשה את איבל הצעירה סמוקת הלחיים."

מונגן השים עצמו כאילו הוא כועס מאוד.

"אם הייתי בא לכאן עם סוסים ואוצרות הייתה לך הזכות לקחת אותם מידי, אבל אין לך שום זכות לבקש את מה שאתה מבקש עכשיו!"

"עדין אני דורש אותה," אמר ברנדוב בטון מאיים, "ולך אסור לסרב לאדוני הטירה."

"טוב ויפה." אמר מונגן באי רצון וכאילו היה שרוי בפחד גדול, "אם אתה תקיים את דברך אסכים לחילופין אף על פי שהדבר שובר את לבי."

הוא נטל את איבל ווהביאה אל המלך ונפרד ממנה בשלוש נשיקות.

"המלך היה חושד במשהו לולא נישקתי אותך." אמר, ואז מסר אותה לידי המלך. אחר כך המשיכו הכל לשתות ולשמוח ועד מהרה היו כולם שיכורים וקולות חרחור ונחירה נשמעו ברמה. עד מהרה שקעו גם המשרתים בשינה עד שמונגן לא יכול היה לקבל עוד דבר לשתות. מק אן דב טען שזה דבר מחפיר ביותר ובעט באחדים מן במשרתים, אבל הם לא זעו ולא נעו, ואז עשה דרכו החוצה לאורוות ואכף שם שתי סוסות. הוא עלה על גב אחת מהן עם אשתו מאחוריו, ומונגן עלה על גב הסוסה השנייה עם דב לקה מאחוריו והם רכבו לכיוון אלסטר מהירים כרוח כשהם מזמרים את השיר: "מלך ליינסטר התחתן היום, התחתן היום, התחתן היום. מלך ליינסטר התחתן היום וכולנו מאחלים לו רוב אושר!"

בבוקר באו המשרתים להעיר את מלך ליינסטר וכאשר ראו את פרצופה של המכשפה השוכבת על הכר לצידו של המלך ואפה מכוסה זיפים כולו, ושתי רגליה, הגדולה והקטנה מבצבצות ויוצאות מקצה המטה, הם החלו לצחוק ולהכות איש לרעהו על כרסו ולטפוח אחד לשני על השכם, עד שהמלך נעור מרוב רעש ושאל אותם על מה כל המהומה. ואז ברגע שראה את המכשפה השוכבת לצדו בטנו הוא השמיע צווחה חדה וזינק ממשכבו.

"האם את לא המכשפה מן הטחנה?" שאל.

"אכן אני היא זו", השיבה "ואני אוהבת אותך מאוד מאוד."

"הלוואי ולא הייתי פוגש בך מעודי!" אמר ברנדוב.

זה היה סופו של הסיפור, וכאשר סיים אותו החל מונגן לצחוק בקול רם וביקש שיביאו לו עוד יין. הוא לגם ממנו עמוקות כמו היה נואש ומוכה צמא ונמלא בעליצות, אבל כאשר החלה אשת להבה להתייפח, לקח אותה בזרועותיו ואמר לה שהיא משוש לבו ואהבתו ואוצרו האחד והיחיד.

לאחר מכן הם סעדו את לבם בשמחה רבה ובתום הסעודה יצאו מעולם הפיות וחזרו לעולמם של בני תמותה.

הם הגיעו לארמונו של מונגן במוי ליניי ורק כשהגיעו לשם נוכחו לדעת שהם נעדרו ממנו למשך שנה שלימה, בעוד הם סבורים לתומם שרק לילה אחד חלף. הם חיו אז יחדיו בשלום ובאהבה וכך מסתיים סיפורי, אך ברוטיינה לא ידעה שמונגן הוא הוא פיון.

אב המנזר גחן קדימה.

האם מונגן היה פיון?" שאל בלחישה.

"בהחלט." השיב קרידה.

"אכן, אכן." אמר אב המנזר.

ולאחר שהות מה הוסיף: "יש רק חלק אחד בסיפורך שלא מוצא חן בעיני."

"איזה חלק?" שאל קרידה.

"החלק שבו אותו אדם קדוש, טיבראדה זכה ליחס מחפיר מצדו של אותו דפוק – של אותו – של מונגן."

קרידה הסכים אתו שזה היה מעשה מחפיר, אבל לעצמו אמר בשמחה שבכל פעם שיתבקש לספר את הסיפור של איך סיפר את סיפורו של מונגן, הוא יזכור מה אמר אב המנזר.