אב המנזר של מוביל שלח דברו אל מספרי הסיפורים באירלנד לבוא אל המנזר אם הם מזדמנים לסביבתו, כיוון שברצונו לאסוף ולרשום את סיפוריהם בטרם ישכחו וישקעו בתהום הנשייה.

"גם לסיפורים כאלה יש מקום." אמר.

במיוחד ביקש לקבץ סיפורים שסופרו בהם מעשים שאירעו בטרם הגיעה הנצרות לאירלנד.

"מכיוון שיש ביניהם", אמר, "סיפורים טובים מאוד וחבל יהיה אם הדורות הבאים, יעלם מהם מה קרה בזמנים עברו ומה היו מעשי אבותיהם."

לפיכך בכל פעם שמספר סיפורים עבר בסביבה, הוא זומן אל המנזר ושם זכה לקבלת פנים חמה וקיבל ביד רחבה מכל הדברים הטובים שאדם עשוי לחפוץ בהם.

ארגזיו של אב המנזר שבהם נאגרו כתבי היד החלו להתמלא, והוא היה מביט באוצרות המצטברים בשמחה ובגאווה. בערבי החורף, כאשר התקצרו הימים והחשיכה הקדימה לרדת, נהג לבחור באחד מאותם סיפורים וציווה לקוראו בפניו לאור הנר כדי שיוכל לאשר לעצמו שזהו אכן סיפור משובח כפי שהוציא עליו את משפטו בשמיעה ראשונה.

יום אחד הגיע למנזר מספר סיפורים וכמו כל היתר התקבל בחמימות וניתן לו הרבה מעל צרכיו.

הוא אמר ששמו קָרִידֶה וכי יש בפיו סיפור שאין מושלו בין סיפוריה של אירלנד.

עיניו של אבי המנזר נצצו כאשר שמע זאת. הוא שפשף ידיו זו בזו וחייך אל אורחו.

"מה שמו של הסיפור שלך?"

"הוא נקרא 'תעלוליו של מונגן'."

"מעולם לא שמעתי עליו!" קרא ראש המנזר בשמחה.

"אני האדם היחידי שמכיר אותו." השיב קרידה.

"אך כיצד יתכן הדבר?" חקר ראש המנזר.

"מכיוון שהוא שייך למשפחתי." השיב מספר הסיפורים. "היה קרידה אחד בן שבטי שהיה במחיצתו של מונגן כאשר הלך הוא אל פַאֵרִי. הקרידה הזה האזין לסיפור בעת שסופר לראשונה. אחר כך סיפר אותו לבנו והבן שלו סיפר אותו לבן שלו והבן של הנכד של אותו בן, סיפר אותו לבן של הבן שלו והוא סיפר אותו לאבא שלי ואבא שלי סיפר לי."

"ואתה תספר אותו לי!" קרא אב המנזר בקול מנצח.

"אכן כך אעשה." אמר קרידה.

אב המנזר ציווה להביא קלף וקולמוסי נוצות. המעתיקים ישבו ליד שולחנותיהם. ספל שיכר הוגש לפני מספר הסיפורים והוא פתח פיו וסיפר את הסיפור לאב המנזר.

אמר קרידה:

רעייתו של מונגן באותם ימים הייתה ברוטְיָארְנָה, אשת להבה. היא הייתה אשה פראית ומלאת תשוקה. מכיוון שסומק היה מציף בפתאומיות את לחייה עד שנדמה היה ששושן צחור הופך לורד לוהט לנגד עיניך, נקראה היא בפי כל אשת להבה. היא אהבה את מונגן במסירות ובהתלהבות שלוחת רסן ועל כן קרא לה גם הוא עצמו אשת להבה.

אך אני חייב לומר שהיה בה משהו מאוד מחושב אפילו ברגעים הפראיים ביותר שלה, מצד אחד, אין לי ספק שהיא רוותה הרבה עונג מאהבתה למונגן, אבל מצד שני האהבה הזאת גרמה לה גם להרבה ייסורים כמו שקורה לכל מי שמאוהב באנשים גדולים מהחיים וחש תשוקה להשתוות להם כאשר זה בלתי אפשרי.

מכיוון שבעלה היה בעת ובעונה אחת יותר ממה שהוא ופחות ממה שהוא. הוא היה פחות ממה שהוא מכיוון שהיה עכשיו מונגן. הוא היה יותר ממה שהוא מכיוון שהוא עזב את עולמנו לפני עת רבה. שירי קינה הושרו לו וטקסי לוויה נערכו לו שנים רבות לפני כן וברוטיאנה חשה בו סודות, ניסיונות וידע שלא היה לה בהם כל חלק והיא קנאה בהם בחמדנות ובתאווה.

היא לא חדלה על כן מלהציג לו שאלות קטנות פשוטות בקשר לכל מיני דברים.

היא שקלה ובחנה את כל מה שאמר על כל נושא שהוא וכאשר דיבר מתוך שינה האזינה לדברים שאמר בחלומותיו.

הידע שהפיקה מאותן האזנות עינה אותה יותר מאשר גרם לה סיפוק מכיוון ששמותיהן של נשים אחרות בקעו שוב ושוב מבין שפתיו. לעתים ביטא אותם בנימה של חיבה וקרבה ולפעמים בכעס או ביאוש. כאשר ישן, דיבר על אנשים שמספרי הסיפורים סיפרו עליהם – אנשים שהלכו לעולמם לפני מאות בשנים, והוא דיבר עליהם כמי שמכיר אותם הכרות קרובה. הנה כי כן הייתה היא נבוכה ואובדת עצות והתמלאה בתשוקת הסקרנות.

בין השמות שהזכיר בעלה היה שם אחד שחזר ועלה לעתים תכופות ובגלל הטון שבו ביטא אותו, שהיה גדוש סבל, אהבה וגעגועים, היא חשבה עליו לעתים קרובות יותר מאשר על כל יתר השמות. השם הזה היה דַב-לַקַה. אף על פי ששאלה וחקרה את קרידה, מספר הסיפורים שלה, לא עלה בידה לגלות דבר על אודות אשה ששמה 'ברווז שחור', שכן זה הוא פירוש השם דב-לקה. אבל לילה אחד בעת שנראה היה שמונגן משוחח עם דב-לקה הוא הזכיר את אביה בתור פְיָיכְנָה דב מֵק-דֵיְימֶן, ומספר הסיפורים אמר שהיה זה מלך קדום שמת לפני שנים רבות.

היא ביקשה מבעלה בתוקף רב לספר לה את סיפורה של דב-לקה, ובגלל אהבתם ההדדית הוא הבטיח לה לספר לה את הסיפור באחד הימים, אך כל פעם שהזכירה לו את הבטחתו נתקף במבוכה ואמר שיספר לה בפעם אחרת.

ככל שחלף הזמן הלכה וגברה קנאתה של אשת להבה המסכנה בדב-לקה וגבר בה הביטחון שאם אך הייתה יודעת מה קרה היה בא מרגוע ללבה המיוסר וסקרנותה הטבעית והמובנת מאליה, הייתה באה על סיפוקה. כיוון שכך לא החמיצה כל הזדמנות להזכיר למונגן את הבטחתו, והוא מצדו חזר והבטיח לה שיספר לה את הסיפור, אך דחה זאת לזמן אחר.

בשנה שבה מת כייראן בנו של קרפנטר, אותה שנה שטואטל מאלגריב נהרג ודיארמייט בנו של קרבל הפך למלך אירלנד, כלומר בשנת 538 לספירה, התקיימה אסיפה גדולה של אנשי אירלנד בגבעת אוייסניך, ברויאל מיס'.

נוסף למועצה שהתקיימה שם היו שם משחקים ותחרויות ומצעדים ושעשועים. האסיפה נמשכה שבוע ובסיומו של אותו שבוע, ביום האחרון, הסתובב שם מונגן בין ההמונים עם שבעת שומרי הראש שלו, קרידה, מספר הסיפורים שלו, ואשתו.

היה זה יום שמש נאה ואביבי, אך לפתע קדרו השמיים. עננים החלו להיערם בצד מערב ועננים אחרים חשו לעומתם מן המזרח, וכאשר נפגשו שני גושי העננים החשיך העולם וממרומים ירד מטר של אבני ברד כה גדולות שהכל התפלאו לממדיהן. וכל כך מהירות וכבדות הן היו עד כי הנשים והנערים הצעירים צרחו מעצמת המכות שחטפו מהן.

אנשיו של מונגן התקבצו יחדיו ויצרו ממגיניהם מעין גג לסוכך עליהם מפני הברד. אך מכות הברד על המגינים היו כה עזות עד כי גם מתחת למחסה המגינים הם היו נפחדים. הם החלו לנוע ולהתרחק מן ההמון בתורם אחר מחסה. כאשר התרחקו מעט הגיעו למרגלותיה של גבעה קטנה שעליה ניצבה קבוצת עצים וכאשר טיפסו עליה השתנה מזג האוויר כהרף עין.

רגע לפני כן עוד שמעו את הנקישות והחבטות של אבני הברד, את יללות הרוח העזה, צרחות הנשים והילדים ומהומת ההמון בגבעת אוייסניך ורגע אחר כך שוב לא שמעו את הקולות ולא ראו דבר מאותם מראות, כיוון שהורשו בדרך פלא לצאת מתחום עולם בני האדם ולהיכנס בשערי עולם הפיות.

יש הבדל בין העולם שלנו לעולם הפיות, אך ההבדל לא נתפס מיד. כל מה שנמצא פה נמצא גם שם, אבל הדברים שנמצאים שם הם טובים יותר ממה שנמצא כאן. כל הדברים שהם בהירים כאן בהירים וקורנים יותר שם. השמש זהובה שם יותר והירח כסוף יותר. ניחוחם של הפרחים עז יותר והפירות טעימים הרבה יותר. יש יותר נוי בגברים ויותר רכות בנשים. כל דבר בעולם הפיות הוא בדרגה אחת יותר של שלמות ואם תזדמנו פעם לעולם שלהן תוכלו להבחין בכך על פי התכונה הזו של דרגת השלמות.

מונגן ומלוויו עזבו מאחריהם עולם סוער וקודר ופסעו אל תוך עולם מוצף שמש ומבושם בריחות עדנים. ברגע שחדרו לתוכו הם נעמדו נבוכים, מסתכלים איש ברעהו במבט שואל ואז בבת אחת סבו לאחור והסתכלו לכיוון שבאו ממנו.

לא הייתה כל סערה מאחוריהם אור השמש נמנם לו בעצלתיים מאחור כמו מלפנים – נהרה שלווה של פז וזהב. הם ראו את אותן צורות שהיו רגילים אליהן וזיהו את ציוני הנוף המוכרים להם היטב, אך דומה היה שהגבעות המרוחקות גבוהות קצת יותר ומרבדי הדשא שכיסו אותן והשתרעו ביניהן היו ירוקים יותר וקטיפתיים יותר. העצים היו מכוסים יותר עלווה והיה בהם שקט גדול יותר באופן שבו התנשאו מעל האדמה השלווה.

אבל מונגן ידע מה קרה והוא חייך בעליצות בעת שהתבונן במלוויו המופתעים ורחרח את האוויר הבשום כמי שנחיריו זוכרים אותו מימים עברו.

"כדאי שתבואו אתי." אמר.

"היכן אנחנו?" שאלה אשתו.

"מה השאלה. אנחנו כאן. וכי איפה עוד יכולים אנו להיות?"

הוא פסע קדימה וכל היתר צעדו בעקבותיו כשהם מחזיקים ידיהם על ניצבי חרבותיהם.

"האם אנו בארץ הפיות?" שאלה אשת להבה.

"אכן כן." השיב מונגן.

לאחר שעברו מרחק מה הגיעו לחורשת עצים עתיקים. אדירים וחזקים היו העצים האלה

ואת גזעיהם לא יכלו להקיף גם עשרה אנשים רחבי גרם. בעוד הם מתהלכים בינות לאותם ענקים שלווים ונכנסים לתוך האפלה הדוממת עטף דוק של רצינות את מחשבותיהם והם חשו רוגע ורוממות רוח כאילו מוטל עליהם להתאים עצמם לגדולה ולאצילות של אותם עצים מלאי ההוד. הם חצו את החורשה וראו לפניהם בית נאה, בנוי מעצים רכים עם גג מברונזה. דומה היה שזהו מקום משכנו של מלך ועל המרפסת של החדר הפונה לצד השמש ניצבו גברות מלכותיות. בראותן את הנוסעים שלחו שליחים לקדם את פניהם.

מונגן ומלוויו הובאו אז אל הבית ונהגו בהם כבאורחים מכובדים. הכל בתוך הבית היה נהדר למראה כמו שהיה גם הכל מבחוץ. שבעה גברים ושבע נשים התגוררו בו והיה ברור לעין כל שהם מכרים ותיקים של מונגן.

לעת ערב הוגשה להם ארוחה ולאחר שסעדו את לבם נערך משתה. שבע חביות יין ניצבו שם ומאחר ומונגן היה חובב יינות הוא היה מאושר מאוד ושתה הפעם מעל ומעבר למה שאי פעם ראו אותו שותה לפני כן.

וכאשר נכנס הוא למצב זה של פתיחות ועליצות כרכה אשת להבה את זרועותיה סביב צווארו והפצירה בו לספר לה את סיפורה של דב-לקה. ומונגן בהיותו נרגש ובמצב רוח מרומם, נעתר לבקשתה והכין עצמו לספר את הסיפור.

שבעת הגברים ושבע הנשים מארמון הפיות בעל גג הרעפים הזהובים התיישבו סביבו בחצי גורן ושומרי הראש שלו תפסו את מקומותיהם מאחוריו. אשתו, אשת להבה התיישבה לצידו ומאחורי כולם ישב קרידה, מספר הסיפורים, כולו אוזן, חורת בזיכרונו כל מה שנאמר.

פתח מונגן ואמר:

בימים עברו, בזמנים שחלפו ואינם, היה אדם בשם פייכנה פין, בנו של בלטן בנו של מורצ'רתך, בנו של אוגן, בנו של נאיל. בעודו צעיר לימים עזב את ממלכת אביו כיוון שביקש לבקר בארצו של לוכלן, והוא ידע שיתקבל שם בסבר פנים יפות על ידי מלכה של לוכלן כיוון שאביו של פיאנכה ואביו של אאולגרג שיתפו פעולה בעבר והיו מחויבים זה לזה.

ואכן קיבלו אותו שם בכבוד רב והוא שהה בחצר המלכות בלוכלן ובילה זמנו בנעימים ובתענוגות.

ואז קרה שאאולגרג מוג נפל למשכב ורופאיו לא יכלו לרפאו. הם שלחו לקרוא לרופאים נוספים, אך גם הם לא הצליחו לרפאו ואף לא לקבוע את סיבת מחלתו. הוא הלך ודעך לנגד עיניהם, הפך לצל של עצמו והיה ברור שימיו ספורים אלא אם כן ימצא מזור למחלתו.

הם שלחו לקרוא לרופאים ממקומות עוד יותר מרוחקים ובסופו של דבר מצאו אדם שהכריז כי בכוחו לרפא את המלך אם תסופק לו התרופה שהוא עומד להציע.

"איזו תרופה היא זו?" שאלו אותו הכל.

"התרופה היא כזו", אמר הרופא, "עליכם למצוא פרה לבנה לחלוטין בעלת אוזניים אדומות ולבשל אותה כולה. אם המלך יגמע ממי התבשיל הוא יחלים."

עוד בטרם סיים לומר את דברו כבר יצאו השליחים מן הארמון לכל הכיוונים לחפש אחרי פרה כזו. הם מצאו פרות רבות שהיו די קרובות למה שחיפשו, אך רק במקרה הגיעו אל הפרה המתאימה באמת. הבהמה הזו הייתה שייכת לאשה הכי מגעילה, הכי מרושעת והכי רגזנית ושואפת מדון בלוכלן. שמה היה המכשפה השחורה ובנוסף לכל מה שכבר אמרתי, היא הייתה גם משופמת ומכוסת יבלות, שתומת עין ורעשנית וידועה לשמצה במזגה הרע ובעוד אי אלו תכונות אחרות.

הם הציעו לה בתמורה לפרה שלה פרה אחרת, אך היא סירבה לוותר על פרתה. הם הציעו לה פרה אחת עבור כל אחת מרגליה של הפרה שלה, אך גם את ההצעה הזו דחתה אלא אם כן פייכנה יערוב לתשלום. הוא הסכים לקבל זאת על עצמו והם נהגו את הפרה בדרכם חזרה לממלכה.

בדרכם הביתה פגשו בשליחים שבישרו להם את החדשות האחרונות מאירלנד. השליחים הודיעו להם שמלכה של אלסטר מת וכי הוא, פייכנה פין, נבחר לרשת את מקומו על כס המלכות. פייכנה עלה מיד על ספינה שהפליגה לאירלנד וגילה שכל מה שנאמר לו אכן נכון והוא עלה לכס השלטון ומשל באלסטר.

חלפה שנה ובאחד הימים בעת שישב על כס המשפט נשמעו מבחוץ קולות רעש ומהומה. והרעש היה כה עז עד שכל התובעים והאנשים יצאו מגדרם ופייכנה ציווה לבסוף שעוכר השלווה יובא לפניו למשפט.

הדבר נעשה ולמרבה הפתעתו מחוללת המהומה הייתה המכשפה השחורה.

היא האשימה אותו בבית המשפט לעיני כל אנשיו והתלוננה על כך שפרתה נלקחה ממנה מבלי שתקבל את ארבעת הפרות שהובטחו לה ושהוא היה ערב לתשלום שלהן. היא דרשה ממנו צדק ומשפט.

"אם תראי בזה משפט הוגן, אעניק לך עשרים פרות בעצמי." אמר פייכנה.

"לא אסכים לקבל את כל הפרות שבאלסטר!" צרחה.

"אם כך חרצי משפט בעצמך" אמר המלך, "ואם אוכל להיענות לדרישתך, אעשה זאת." מכיוון שלא רצה לנהוג שלא כיאות ולא רצה שמישהו יצא מלפניו בלתי מרוצה.

המכשפה השחורה חרצה את משפטה ועל המלך היה למלא אותו.

"באתי מן המזרח למערב," אמרה, "ועליך לבוא מן המערב למזרח כדי להלחם למעני ולקחת את נקמתי ממלך לוכלן."

פייכנה נאלץ למלא אחר דרישותיה ואף שעשה זאת בלב כבד, יצא לדרך תוך שלושה ימים בדרכו ללוכלן בהביאו עמו עשרה גייסות.

הוא שלח שליחים לפניו אל אאולגרג הגדול בהזהירו אותו על בואו ועל כוונותיו וביידעו אותו על מספרם של הגייסות שהוא מביא אתו. כאשר נחת בחוף פגש אותו אאולגרג עם כוחות שווים והם החלו להלחם.

בקרב הראשון נהרגו שלוש מאות מאנשי לוכלן, אבל בקרב הבא, אאולגרג לא נלחם בקרב הוגן. הוא שחרר כמה כבשים מרושעות מתוך אוהל והכבשים האלה תקפו את אנשי אלסטר והרגו תשע מאות מהם.

הטבח שערכו הכבשים באנשי אלסטר היה כה נרחב והאימה שגרמו כה רבה עד שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן. למרבה המזל היו עצים בקרבת מקום ואנשי אלסטר, לוחמים ונסיכים ורכבים הוכרחו לטפס עליהם והם התנדנדו על הענפים כמו ציפורים גדולות בעוד הכבשים המרושעות מקיפות את העצים, פועות בקולות איומים ומכות על האדמה בטלפיהן.

פייכנה פין ישב גם הוא על עץ גבוה למעלה, עצוב וחסר נוחם.

"הושפלנו עד עפר!" אמר.

"מזל גדול הוא" אמר האיש בענף שמתחתיו "שכבשים אינן יכולות לטפס על עצים."

"הושפלנו לנצח" אמר מלך אלסטר.

"אם הכבשים האלה ילמדו לטפס על עצים זה יהיה הסוף שלנו." אמר האיש בענף שמתחת.

"אני ארד ואלחם בכבשים" אמר פייכנה. אבל האחרים מנעו מבעדו לרדת.

"אין זה מן הראוי שתלחם בכבשים" אמרו.

"מישהו צריך להלחם בהן." אמר פייכנה פין, "אך איש מאנשי לא ימות עד שאלחם בעצמי. כי אם נגזר עלי למות, אמות ולא אמלט מן המוות, ואם נגזר על הכבשים למות, ימותו הן, מכיוון שאין אדם שיכול להימלט מגורלו וגם אין כבשה שיכולה להתחמק מגורלה!"

"השבח לאל!" אמר הלוחם שישב גבוה למעלה.

"אמן!" אמר האיש שישב עוד יותר גבוה ויתר הלוחמים איחלו למלך מזל והצלחה.

בלב כבד התחיל המלך להחליק במורד העץ. כאשר נתלה על הענף האחרון והתכוון לקפוץ ארצה, הבחין בלוחם גבוה הפוסע לקראתו. המלך משך עצמו חזרה אל הענף והתיישב כשרגליו משתלשלות משני צידי הענף לראות מה יעשה הלוחם.

האיש הזר היה אדם גבוה מאוד, עטוי בגלימה ירוקה עם מכבנת כסף על כתפו. רצועת זהב הייתה על שערו וסנדלי זהב לרגליו והוא צחק בלבביות למראה צרתם של אנשי אירלנד.

"לא נאה לצחוק מאתנו." אמר פייכנה פין.

"וכי מי יוכל להתאפק מלצחוק למראה מלך משתופף על ענף של עץ וכל צבאו מתנדנד סביבו על ענפים כמו עדת תרנגולות" אמר הזר.

"אף על פי כן" אמר המלך, "תהיה זו התנהגות אדיבה מצדך אם לא תשחק על מר גורלנו."

"אנחנו צוחקים כאשר אנו יכולים." העיר הזר, "ואסירי תודה להזדמנות לעשות זאת."

"מוטב שתעלה למעלה על העץ" אמר פייכנה, "כיון שנראה לי שאתה אדם הגון, ואני רואה שאחדות מאותן כבשים מרושעות מתקרבות לכאן עם כוונות זדון. הייתי מעדיף להגן עליך" המשיך, "מאשר לראותך נהרג, כיוון שיש בכוונתי" המשיך בקול נכאים לרדת למטה ולהלחם בכבשים.

"הן לא יזיקו לי" אמר הזר.

"מי אתה?" שאל המלך.

"אני הוא מננן בנו של ליר."

פייכנה ידע שהזר לא יפגע.

"מה תיתן לי אם אפטור אותך מעונשן של הכבשים?" שאל מננן.

"אתן לך כל דבר שתחפוץ בו אם אך נמצא הוא ברשותי."

"אני מבקש לעלות על כיסאך ולמשול בממלכתך ליום אחד."

נשמתו של פייכנה נעתקה למשמע בקשה זו ונדרש לו מעט זמן עד ששב לעשתנותיו. ואז אמר במתינות: "לא אניח אפילו לאיש אחד מאנשי אירלנד להיהרג אם יש בידי להצילו. כל מה שיש לי ניתן לי מידיהם וכל מה שיש לי אתן להם, ואם ניטל עלי לתת גם את מה שאתה מבקש, אתן גם אותו, אף כי היה לי קל יותר לתת את חיי."

"מוסכם אם כך." אמר מננן.

היה לו משהו מכורבל בכנף אדרתו. הוא פתח את הגלימה והציג את תוכנה.

היה זה כלב.

עכשיו, אם היו הכבשים מרושעות, הרי שכלב זה היה מרושע עוד יותר. מפחיד היה רק להסתכל בו. הוא לא היה גדול בממדי גופו אבל היה לו ראש ענקי, והלוע שנפער באותו ראש מסוגל היה להיפתח כמו מכסה של קדירה. לא שיניים היו בתוכו אלא קרסים וניבים וקלשונים. מפחיד היה הראש למראה ואיום להתבונן בו, מרטיט לחשוב עליו, ומעליו נע בחופשיות חוטם שממנו בקע קול שמלות אנוש לא יוכלו לתארו. לא היה זה קול רטינה גם לא געייה אף שהיו בו שניהם גם יחד, לא היה זה קול נהימה גם לא אנקה, אף שהיו בו שניהם גם יחד. לא היה זה קול יללה גם לא גניחה אף שהיו בו שניהם גם יחד. זה היה קול אחד שכלל בתוכו את כל הקולות שהזכרתי והיו בתוכו גם יבבה גם נביחה וכן גם קול ממושך של נחירה וקול עמוק של גרגור מאיים וקול צווחה של ציר חלוד וקולות רבים נוספים.

"יבורכו האלים!" אמר האיש שהיה מכורבל על הענף שמעל למלך.

"על מה הפעם?" שאל המלך.

"על כך שכלב אינו יכול לטפס על עצים." אמר האיש.

והאיש שישב על הענף מעליו הוסיף: "אמן!"

"אין כמו כלב להפחיד כבשים", אמר מננן, "ואין כמו הכלב הזה להפחיד את הכבשים האלה!"

ואז הניח את הכלב על האדמה.

"כלבלב שלי, אוצר שלי", אמר, "לך והרוג את הכבשים."

וכאשר השמיע מננן את המלים האלה התגברו והתעצמו עוד יותר הקולות האיומים שהשמיע לפני כן, עד שאנשי אירלנד סתמו באצבעותיהם את אוזניהם וגלגלו את הלובן בארובות עיניהם וכמעט צנחו מן הענפים שישבו עליהם, מרוב הפחד והאימה שהעירו בלבם אותם קולות.

לא נדרש לכלב זמן רב להוציא אל הפועל את מה שציוו עליו. הוא שעט קדימה, תחילה בהילוך ברווזי מתנדנד והכבשים המרושעות זינקו לקראתו ואז השתנה הילוכו לפיתולים ונענועים שהיו כה מהירים עד שכל מה שיכולת לראות היה ראש מתפתל לכל הכיוונים. הוא טיפל בכל אחת מהכבשים בדרך הזו: קפיצה, מהלומה וחיתוך. הוא לא החטיא אף קפיצה ואף מהלומה. ברגע שהידק את מלתעותיו סביב צווארה של הכבשה, הוא התפתל סביבה בתנופה כאילו הוא מסתובב על ציר. הפיתול שהחל במהלומה הסתיים בשחרור המלתעות ואז הייתה הכבשה נופלת לארץ מפרפרת, בועטת בעיטה אחרונה וצונחת מתה. עשר דקות אחר כך היו כל הכבשים מוטלות מתות על האדמה וכל אחת מהן משוספת גרון.

"אתם יכולים עכשיו לרדת." אמר מננן.

"הכלב הזה אינו יכול לטפס על עצים." אמר האיש שישב על הענף שמעל למלך בנימת אזהרה.

"יבורכו האלים על כך!" אמר האיש שמעליו.

"אמן" אמר הלוחם שישב גבוה עוד יותר, והאיש בעץ הסמוך הוסיף: "אל תזיזו יד או רגל לפני שהכלב יחנוק את עצמו למוות עם בשר הכבשים שהרג."

הכלב, מכל מקום, לא נגס ולו גם חתיכה אחת מן הבשר. הוא טפף בריצה אל אדוניו ומננן נטל אותו בזרועותיו ועטף אותו בגלימתו.

"עכשיו אתם יכולים לרדת." אמר.

"הלוואי והכלב הזה היה מת!" אמר המלך.

אך הוא הניף עצמו בכל זאת מעל הענף וקפץ ארצה, כיוון שלא רצה להראות כפחדן בעיני מננן.

"אתה יכול להכות עכשיו את אנשי לוכלן", אמר מננן, "אתה תהיה למלך על לוכלן עוד בטרם תשקע השמש."

"אשמח לעשות זאת." אמר המלך.

"אין בכך כל סכנה." אמר מננן.

בנו של ליר פנה והלך אז לכיוון אירלנד לממש את זכויותיו כמלך ליום אחד, ופייכנה המשיך בקרב עם אנשי לוכלן.

הוא הכה אותם מכה ניצחת עוד בטרם ירד הערב ובעקבות נצחונו זה הפך למלך לוכלן ולמלך הסקסונים והבריטונים.

הוא נתן למכשפה השחורה שבע טירות על כל נחלותיהן וחלק אחד ממאה מכל סוגי הבהמות ששבה, והיא באה על סיפוקה.

ואז שב לאירלנד וזמן קצר אחר כך הביאה אשתו ילד לעולם.

"לא אמרת אפילו מלה אחת על דב-לקה" אמרה אשת להבות בנימת תוכחה.

"אני כבר מגיע לזה." השיב מונגן.

הוא רמז בתנועת ראש לעבר אחת מהחביות הגדולות וקנקן נוסף של יין הוגש לפני. הוא לגם ממנו בשמחה לגימה ממושכת עד שכל הנוכחים תהו למראה צימאונו, כושר שתייתו ומצב רוחו הצוהל.

"עכשיו אתחיל שוב." אמר מונגן.

אמר מונגן: היה בארמונו של פייכנה פין משרת בשם אן דב, ובאותו לילה שבו כרעה אשתו של פייכנה ללדת, הביאה גם אשתו של אן דב ילד לעולם. ילד זה זכה לשם מק אן דב, בעוד שבנה של אשת פייכנה נקרא בשם מונגן.

"אה!" מלמלה אשת להבה.

המלכה הייתה מרוגזת. היא טענה שזה חצוף ובלתי צודק שהמשרתת תביא לעולם בן בדיוק בזמן שהיא הביאה בן, אך לא היה מה לעשות בקשר לכך. הילד היה שם ולא ניתן היה לחסלו.

עכשיו, גם את הדבר זה יש לומר:

היה באותו זמן בשכנות מקום נסיך בשם פייכנה דב שמשל על דל פייטך. תקופה ארוכה נטר אותו נסיך איבה לפייכנה פין וניהל אתו קרבות זדוניים. לאותו פייכנה דב נולדה באותו לילה בת, והבת הזו קיבלה את השם דב-לקה לבנת היד.

"אה!" קראה אשת להבה.

"את רואה!" אמר מונגן ולגם בחדווה לגימה נוספת מן היין המשובח.

כדי לסיים את מעשי האיבה בין פייכנה פין ופייכנה דב, ארסו את שני התינוקות זה לזו עוד בהיותם בעריסה מיד לאחר לידתם, ואנשי אירלנד עלצו לשמע המעשה והחדשות. אך עד מהרה באה לממלכה תקופת אימה וצער, כיוון שכאשר מלאו למונגן הקטן שלושה ימים נכנס אביו האמיתי, מננן, בנו של ליר אל תוך הארמון. הוא עטף את מונגן בגלימתו הירוקה ולקח אותו הרחק כדי לגדלו ולחנכו בארץ ההבטחה הנמצאת מעבר לים, כלומר בצדו השני של הקבר.

כאשר שמע פייכנה דב שמונגן אשר אורס לבתו, דב לקה, נעלם, הוא הסיק מכך שחוזה השלום פג תוקפו ובאחד הימים תקף בהפתעה את הארמון, הרג את פייכנה פין בקרב והכתיר עצמו כמלך אלסטר.

אנשי אלסטר שטמו אותו והפצירו במננן להחזיר את מונגן, אך מננן לא עשה זאת עד שמלאו לנער שש עשרה שנים. ובאותן שנים דאג לגדל אותו ולחנך אותו בחכמתה של ארץ ההבטחה. ואז השיב את מונגן ובתיווכו נכרת שלום בין מונגן ופייכנה דב ומונגן נשא לאשה את כלת עריסתו, דב לקה הצעירה.

באחד הימים ישבו מונגן ודב לקה לשחק שח בארמונם. מונגן אך זה סיים מהלך מעולה ונשא עיניו מן הלוח כדי לראות אם דב-לקה נראית בלתי מרוצה כפי שהייתה לה הזכות להיות. ואז הבחין מעבר לכתפה של דב-לקה בכומר שחור פנים בעל ראש מאורך נשען כנגד מזוזת הדלת של החדר.

"מה אתה עושה כאן?" שאל מונגן.

"מה אתה עושה כאן בעצמך?" השיב הכומר הקטן שחור הפנים.

"יש לי בהחלט את מלוא הזכות להיות בביתי שלי" אמר מונגן.

"אני בהחלט לא מסכים אתך!" אמר הכומר.

"איפה אני צריך אם כך להיות?" שאל מונגן.

"עליך להיות בדום פייטך לנקום את רצח אביך." השיב הכומר "ועליך להתבייש בעצמך שלא עשית זאת עד כה. תוכל לשחק שח עם אשתך כאשר תרכוש את הזכות לנוח."

"אבל איך אוכל להרוג את אבי אשתי?" קרא מונגן.

"על ידי כך שתתחיל זאת מייד." אמר הכומר.

"זה דיבור!" אמר מונגן.

"אני יודע" המשיך הכומר "שדב-לקה לא תסכים עם אף מלה שאגיד בנושא ושהיא תנסה למנוע מבעדך מלעשות את מה שזכותך לעשות, כי זה עסקן של נשים, אך עסקו של גבר הוא לעשות את מה שאמרתי לך כרגע, לכן בוא אתי ואל תתעכב לחשוב על כך. ואל תתעכב לשחק שום משחק שח נוסף. לפייכנה-דב יש כרגע רק כוח קטן אתו ואנחנו יכולים לשרוף את ארמונו כשם ששרף את ארמון אביך ולהרוג אותו כמו שהרג את אביך, ולהכתיר אותך כמלך אלסטר כשם שהוא הכתיר עצמו למלך שלא בזכות."

"אני מתחיל לחשוב שיש לך לשון ממוזלת, ידידי שחור הפנים," אמר מונגן, "ואני אלך אתך."

"הוא אסף אז את צבאו, הרג את פייכנה דב ושרף את טירתו והוכתר כמלך אלסטר.

ואז בפעם הראשונה חש עצמו מספיק בטוח וחופשי לשחק שח עם רעייתו, אך רק לאחר זמן רב נודע לו שאותו אדם מאורך פנים לא היה אחר מאשר מננן אביו.

יש אומרים מכל מקום שפייכנה השחור נהרג בשנת 624 על ידי קונדד קר, אדוניה של דל ריאדה בקרב ארד קריין, אך האנשים שטוענים זאת אינם יודעים על מה הם מדברים וגם אינם נותנים דעתם יותר מדי על היוצא מפיהם.

"איו שום דבר מפליא בדב לוקה הזאת." אמרה אשת להבה בעקימת חוטם, "היא התחתנה והיא נוצחה בשחמט. דברים כאלה כבר קרו בעבר."

"הבה ונמשיך בסיפור," אמר מונגן לאחר שלגם עוד כמה תריסרי לגימות מן היין ונהיה אפילו עליז עוד יותר. ואז שב וסיפר:

הדבר קרה ביום שמונגן נזקק לממון. היה עליו לחלק מתנות רבות ולא היו לו מספיק זהב וכסף ובקר כפי שמן הראוי שיהיו למלך. הוא קרא לכל האצילים לאסיפה ודן אתם מה הוא הדבר הטוב ביותר לעשותו, והוחלט ביניהם שעליו לבקר את המלכים בפרובינציות השונות ולבקש מהם מתת.

הוא יצא מיד לדרך ותחנתו הראשונה הייתה ליינסטר.

מלך ליינסטר באותם הימים היה ברנדוב בן אצ'ך. הוא ברך את מונגן לבואו והתייחס אליו כיאה וכיאות, ובאותו לילה לן מונגן בארמונו של ברנדוב.

כאשר נעור משנתו עם שחר העיף מבט מבעד לחלון הנישא וראה על כר הדשא המוצף שמש עדר פרות לוחך עשב סמוך לארמון. היו שם בסך הכל חמישים פרות ואתם יכולים להיות בטוחים בכך שכן הוא מנה אותן אחת לאחת, ולצדה של כל פרה ניצב עגל וכל פרה וכל עגל היו בצבע לבן טהור ולכל אחד מהם היו אוזניים אדומות.

כאשר מונגן ראה את הפרות הללו הוא התאהב בהן כפי שלא התאהב בשום דבר לפני כן.

הוא סר מעם החלון וירד לכר המרעה מוצף השמש ושוטט בין הפרות, מביט בכל אחת מהן ומשמיע באוזניהן דברי חיבה והוקרה. ובעוד הוא מהלך ומדבר ומסתכל ואוהב, הבחין במישהו המהלך בעקבותיו. הוא נשא ראשו מבין הפרות וראה את מלך ליינסטר קרב ובא.

"האם אתה מאוהב בפרות?" שאל אותו ברנדוב.

"אכן, אני מאוהב." השיב מונגן.

"כל אחד מאוהב בהן" אמר מלך לייסטר.

"מעולם לא ראיתי פרות מעין אלה." אמר מונגן.

"איש לא ראה." השיב מלך ליינסטר.

"מעולם לא ראיתי משהו שהייתי חפץ בו יותר מן הפרות האלה." אמר מונגן.

"אלו הן" אמר מלך לייסטר, "הפרות היפות ביותר באירלנד, וכמו כן" הוסיף מהורהר, "דב לקה היא האשה היפה ביותר באירלנד."

"לא אכחיש את דבריך." אמר מונגן.

"האם אין זה מוזר," אמר מלך ליינסטר "שיש ברשותי את מה שאתה חפץ בו בכל נשמתך, ולך יש את מה שאני חפץ בו בכל לבי?"

"אכן מוזר" אמר מונגן, "אך מהו הדבר שאתה חפץ בו?"

"דב לקה, כמובן." אמר מלך לייסטר.

"האם אתה מתכוון לומר שהיית מוכן להחליף את עדר הפרות הלבנות והצחות הללו עם אוזניהן האדומות..."

"וחמישים העגלים שלהן" אמר מלך ליינסטר.

"עבור דב לקה, או אשה כלשהי בעולם?"

"אכן זאת אעשה" קרא מלך ליינסטר וטפח על ברכו.

"עשוי!" שאג מונגן, ושני המלכים לחצו ידים לאישור העסקה.

מונגן קרא אז לאנשיו ובטרם תאמר מלה נוספת או שמלך ליינסטר ישנה את דעתו, פקד על אנשיו לדפוק בפרות ולהוליכן לאלסטר.

דב לקה ביקשה לדעת מהיכן הגיעו הפרות, ומונגן אמר לה שמלך ליינסטר נתן לו אותן. היא התאהבה בהן בדיוק כמו מונגן, אך אין זה פלא, כי בעולם כולו לא היה אדם שלא היה נשבה בקסמן של אותן פרות לו היה רואה אותן – פרות כאלה הן היו! פלא על כל פלא! מונגן ודב לקה נהגו לשחק שח ואז לצאת יחדיו להתבונן בפרות. וכששבו לבית יחדיו היו משוחחים יחדיו על אודות הפרות. כל דבר שעשו, עשו יחדיו, כיוון שאהבו להיות איש במחיצת רעותו.

אך בסופו של דבר חל שינוי בחייהם.

בוקר אחד נשמעו קולות רמים של שעטת סוסים ונקישות שריונות מתקרבים אל הארמון. מונגן הביט בהם מבעד לחלון.

"מי מגיע?" שאלה דב-לקה.

אך הוא לא השיב לשאלתה.

"הקולות מעידים על ביקורו של מלך." המשיכה דב-לקה.

אך מונגן לא אמר דבר. דב-לקה ניגשה אז לחלון.

"מי הוא המלך הזה?" שאלה.

ורק אז פתח בעלה את פיו.

"זהו מלך ליינסטר." אמר בקול נכאים.

"ובכן" אמרה דב-לקה מופתעת, "האם אינו אורח רצוי?"

"הוא אכן אורח רצוי." אמר מונגן בעגמומיות.

"בוא נצא החוצה ונקדם את פניו כיאות." הציעה דב-לקה.

"בואי לא נתקרב אליו כלל," השיב מונגן "כיוון שהוא בא להשלים את העסקה שלו."

"על איזו עסקה אתה מדבר?" שאלה דב-לקה. אך מונגן לא ענה.

"בואי נצא החוצה," אמר, "כיוון שאין לנו ברירה אחרת."

מונגן ודב-לקה יצאו אז החוצה וקידמו את פניו של מלך ליינסטר. הם הכניסו אותו ואת בני לוויתו אל הארמון. הובאו להם מים לרחצה ונערכו עבורם חדרים ונעשה כל הדרוש לקדם פני אורחים.

באותו לילה נערכה סעודה ואחריה משתה, ובמהלך הארוחה והמשתה נעץ מלך ליינסטר מבטים מלאי שמחה בדב-לקה ולעיתים בקעו מחזהו אנחות כמיהה ולפעמים זע על כיסאו בחוסר מנוחה כמו נתון היה בייסורי נפש.

"משהו לא בסדר אצל מלך ליינסטר." לחשה דב-לקה.

"לא אכפת לי כלל." אמר מונגן.

"אתה צריך לשאול אותו מה הוא רוצה."

"אבל אינני רוצה לדעת." אמר מונגן.

"ואף על פי כן אתה חייב לשאול אותו." עמדה דב-לקה על דעתה.

מונגן פנה אליו ושאל, והוא עשה זאת בקול מלנכולי.

"האם יש משהו שאתה רוצה בו?" שאל הוא את מלך לייינסטר.

"אכן כן." השיב ברנדוב.

"אם הוא באלסטר אדאג לתת לך אותו." אמר מונגן בקול עגום.

"הוא נמצא באלסטר." אמר ברנדוב.

מונגן לא רצה לומר שום דבר יותר מכך, אך מלך ליינסטר היה כה נחוש והכל מסביב הטו אוזן ודב-לקה דחקה בו בזרועו והוא אמר: "מהו הדבר שאתה רוצה?"

"אני רוצה את דב- לקה."

"גם אני רוצה אותה." אמר מונגן.

"עשית עמי עסקה," אמר מלך ליינסטר, "הפרות שלי והעגלים שלהן תמורת דב-לקה. ומי שעושה עסקה חייב לקיים אותה."

"מעולם לא שמעתי" אמר מונגן, "על אדם שמסר לאחר את אשתו שלו."

"גם אם לא שמעת על כך מעולם, עליך לעשות זאת עכשיו." אמרה דב-לקה, "כי כבוד מאריך ימים מן האדם."

מונגן נמלא כעס כאשר שמע את דבריה של דב-לקה. פניו האדימו כמו השמש בשקיעתה והורידים השתרגו על צווארו ועל מצחו.

"האם זה מה שאת אומרת?" צעק לעברה.

"זה מה שאני אומרת." אמרה דב-לקה.

"תנו למלך ליינסטר לקחת אותה." אמר מונגן.

דב לקה ומלך ליינסטר פרשו הצידה לשוחח ביניהם ועיניו של המלך נראו גדולות כצלחת כיוון שמבטה של דב לקה גרם להן להתרחב ולתפוח מעצמת התרגשותו. הוא היה כה מבולבל ומרוגש משמחה עד שהמלים שלו התערבבו עם השיניים שלו ודב לקה לא הבינה בדיוק מה הוא מנסה לומר לה ונראה שגם הוא עצמו לא ידע מה הוא מנסה לומר. מכל מקום עלה בידו לבסוף לומר דבר מה שניתן להבינו.

"אני אדם מאושר מאוד!" אמר.

"ואני", אמרה דב לקה, "אני האשה המאושרת ביותר בעולם!"

"מדוע את כה מאושרת?" דרש המלך המופתע לדעת.

"הקשב לי" אמרה, "אם היית מנסה לקחת אותי מכאן נגד רצוני, היו חצי מאנשי אלסטר מקפחים את חייהם והחצי השני היו נפצעים אנושות בהגנה עלי."

"עסקה היא עסקה." התחיל מלך ליינסטר לומר.

"אבל," המשיכה דב לקה, "הם לא ימנעו ממני ללכת כיוון שהם כולם יודעים שאני מאוהבת בך מזה עידן ועידנים!"

"מה אמרת שאת מזה עידן ועידנים?" שאל המלך המופתע.

"מאוהבת בך." השיבה דב לקה.

"אלה הן חדשות בשבילי" אמר המלך "וחדשות טובות."

"אבל, אני נשבעת" אמרה דב לקה שלא אלך אתך עד אשר תעניק לי את אשר אבקש."

"כל מה שברשותי!" קרא ברנדוב "וכל מה שברשותו של מישהו אחר."

"ועליך לעמוד בדיבורך ולהבטיח לי שתתן לי את מבוקשי."

"אני מתחייב ומקבל על עצמי." קרא המלך העולץ.

"אם כך" אמרה דב לקה "זה הדבר שאני מטילה עליך."

"בהיר כשמש!" קרא .

"עד אשר תחלוף שנה לא תלון בבית שאני נמצאת בו."

"חי ראשי וידי!" גמגם ברנדוב.

"ואם תבוא לבית שאני נמצאת בו במהלך אותה תקופה, לא תשב על מושב שאני יושבת עליו."

"כבד הוא גורלי!" גנח המלך.

"אבל" אמרה דב לקה, "אם אשב אני בכיסא או על מושב יהיה עליך לשבת מולי ולא לצדי ובמרחק מה ממני."

"אבוי!" שמר המלך והוא פכר ידיו ואחר כך הכה בהם על ראשו ואז הביט בהן ובכל אשר על סביבו ולא יכול היה להבחין בשום דבר והכל התערפל סביבו. ראשו היה אפוף ערפל וכל עשתונותיו אבדו.

"מדוע את מטילה עלי יגון שכזה?" התחנן.

"ברצוני לדעת אם אתה אוהב אותי באמת ובתמים."

"אבל אני אוהב אותך." אמר המלך, "אני אוהב אותך עד שיגעון ואת יקרה לי מכל. אני אוהב אותך בכל חושי ובכל אברי."

"כך אוהבת גם אני אותך." אמרה דב לקה. "תעבור עלינו שנה נהדרת של חיזור ושמחה. ועכשיו הנח לי ללכת כיוון שאני חסרת סבלנות להיות אתך."

"אבוי!" אמר ברנדוב והלך אחריה. "אבוי לי, אבוי לי!" אמר מלך ליינסטר.

"אני חושבת" אמרה אשת להבה, שמי שאיבד אשה כזו אין לו סיבה להיות עצוב.

מונגן נטל את סנטרה בידיו ונשק לה על שפתיה.

"כל מה שאת אומרת הוא נחמד כי את בעצמך נחמדה", אמר, "ואת היא משוש חיי ומקור שמחתי בעולם."

ואז הגישו לו המשרתים יין והוא לגם ממנו בשמחה כה גדולה ובלגימות כה ממושכות עד שכל מי שהתבונן בו סבור היה שהוא יוצף ויתפוצץ מהן, אך מונגן צחק בקול רם ובמשנה הנאה עד שכלי הזהב והכסף והברונזה צלצלו בקול רך לקול רעמי צחוקו וקורות הגג החלו לחרוק.

ואז המשיך הוא וסיפר:

מונגן אהב את דב לקה לבנת היד יותר מאשר את חייו שלו. כל מלכויות העולם לא היו שקולות בעיניו אף לשרוך אחד מנעליה. הוא לא היה מתבונן בשקיעת החמה אם יכול היה להתבונן במקום זאת בה עצמה. הוא לא היה מאזין לנגינת נבל אם יכול היה לשמוע את קולה, כיוון שהיא הייתה משוש כל הדורות, פנינת הזמן ופלא העולם עד יום הדין.

היא הלכה לליינסטר עם מלכה של אותה ארץ, וכאשר הלכה נפל מונגן למשכב ומצבו היה כה חמור עד שלא נראה היה שיחלים אי פעם. הוא החל להדלדל ולהצטמק עד שנראה כשלד מהלך, כולו עור ועצמות, כחוש עד בלי הכר.

ועכשיו יש דבר נוסף שעליכם לדעת:

לדב לקה הייתה בת לוויה צעירה שהייתה לה לאחות מאומצת כמו גם משרתת וביום שדב לקה נישאה למונגן נישאה גם אותה משרתת למק אן דב שהיה משרת ואח מאומץ של מונגן. כאשר יצאה דב לקה לדרכה עם מלך ליינסטר, נלוותה אליה המשרתת שלה, רעייתו של מק אן דב.

באחד הימים ישב מונגן בשמש, מהרהר בעצב על גורלו המר, ומק אן דב בא אליו.

"מה מצב העניינים אצלך, אדון?" שאל מק אן דב.

"גרוע" אמר מונגן.

"היום שבו החזיר אותך מנננן מארץ ההבטחה היה יום מר ונמהר." אמר המשרת.

"מדוע אתה סבור כך?" חקר אותו מונגן.

"מכיוון", אמר מק אן דב, "שלא למדת דבר בארץ ההבטחה חוץ מאשר איך להרבות באכילה ולבטל את זמנך."

"מה זה עניינך?" אמר מונגן בכעס.

"זה בהחלט ענייני." השיב מק אן דב, "כיוון שרעייתי הלכה לליינסטר עם רעייתך, והיא לא הייתה מגיעה לשם אם לא היית עושה עסקה עם אותו מלך מקולל."

מק אן דב החל אזי לבכות.

"לא עשיתי שום עסקה עם שום מלך", אמר, "ובכל זאת אשתי הלכה מכאן, והכל בגללך."

"אין מי שמצטער על כך יותר ממני." אמר מונגן.

"בהחלט יש" השיב מק אן דב, "כיוון שאני מצטער עוד יותר ממך."

מונגן נעור אז מאדישותו.

"יש לך טענה מוצדקת כלפי", אמר למק אן דב, "ואינני רוצה שלאיש תהיינה טענות כלפי. לך לארץ הפיות למקום ששנינו מכירים. אתה זוכר את הסלים שהשארתי שם עם עפר מאירלנד באחד ועפר מסקוטלנד בשני. הבא אלי את הסלים עם העפר."

"אמור לי לשם מה נחוצים לך הסלים?" שאל המשרת.

"מלך ליינסטר ישאל את הקוסמים שלו מה מעשי, וזה מה שאעשה: אני אעלה על גבך ואתחב את רגלי בשני הסלים, וכאשר ברנדוב ישאל את הקוסמים שלו היכן אני, הם יגידו לו שרגלי האחת באירלנד ורגלי השניה בסקוטלנד, וכל זמן שיגידו לו זאת הוא יחשוב שאין לו שום סיבה לחשוש ממני, וכך נוכל להגיע לליינסטר בלי שידע על בואנו."

"רעיון לא רע." אמר מק אן דב.

הם יצאו אזי לדרך.

היה זה מסע ארוך ולא נוח, שכן גם אם היה למק אן דב הרצון והנחישות לשאת את מונגן על גבו, הרי לא מלאכה קלה היא לשאת אדם על גבך מאלסטר ועד ליינסטר ולפסוע במהירות. ועם זאת אם אתה דוחף או מקדם חזיר או סיפור הם יגיעו בסופו של דבר למקום שברצונך להביאם אליו, ואדם שאינו פוסק מלהניח את כף רגלו האחת לפני השניה, עתיד לעזוב את ביתו הרחק מאחוריו ולהגיע בסופו של דבר אל שפת הים ואל קצה העולם.

כאשר הגיעו לליינסטר היה החג של חיי מוי בעיצומו והם החישו צעדיהם וגמעו בצעד מזורז כברות דרך ארוכות כדי להיות שם בזמן, וכך הגיעו אל מוי בסל קמיין ונבלעו בקרב ההמון השם פעמיו אל החגיגה.

קהל רב של חוגגים חלף על פניהם. היו שם גברים צעירים ועלמות צעירות, ואם לא שלבו ידים הרי זה משום שהשתמשו בהן כדי לחבק זה את זו וזו את זה. היו שם נשים זקנות נמרצות ושופעות חיים שצעדו בדרך, ואם לא פטפטו אשה עם רעותה הרי זה משום שפיותיהן היו מלאים וגדושים בתפוחים ופשטידות בשר. היו שם לוחמים צעירים עם גלימות בצבעי ירוק אדום וארגמן שהתנופפו מאחוריהם ברוח, ואם לא הביטו על החיילים המבוגרים מהם הרי זה משום שהחיילים המבוגרים יותר הביטו בהם באותה שעה. היו שם לוחמים קשישים עם זקנים באורך של ירד מתנופפים עד מעבר לכתפיהם כמו אניצי חציר ואם לא טיפלו הם ביד שבורה או בגולגולת סדוקה, הרי זה משום שטיפלו בפצעים שבבטנם או רגליהם. היו שם להקות של נשים צעירות שצחקקו ככל שהייתה להם נשימה לכך וחייכו כשלא נותרה בהם עוד רוח. קבוצות של נערים הילכו שם והמתיקו סוד יחדיו בצורה מוזרה כשהם מורים באצבעותיהם לכל הכיוונים ביחד ופורצים מידי פעם בשעטה פראית כמו עדר סוסים מבוהלים. היו שם גברים נושאי עגלות טעונות בשר צלוי, נשים עם חביונות מלאות במי דבש ונשים אחרות שנשאו עמן חלב או שכר. היו שם חבורות משני המינים עם כדים נוטפי דבש מתנדנדים על ראשיהם, ילדים נושאים סלים גדושים בתפוחי עץ אדומים ונשים זקנות שמכרו כוכבי ים וסרטנים מבושלים. היו שם רוכלים שמכרו עשרים סוגי לחם עם תוספת חמאה חינם. היו כאלה שמכרו בצלים וגבינות, ואחרים שסיפקו חלקי חילוף לשריונות, נדני חרבות מוזרים למראה, ניצבי חרבות ומגיני חזה. היו שם ספרים נודדים שעמדו לשירותך אם בקשת לקצוץ את שערך, מגידי עתידות המוכנים ומזומנים לגלות לך את גורלך ובלנים שהציעו דליים של מים חמים לרחצה. היו שם מפרזלי סוסים לסוסך ורוקמים זריזים אם חפצת ברקמה לגלימתך ולא חסר גם מי שיסיר כתמים מחרבך או יצבע בלכה את ציפורני ידך או יספק לך כלב ציד משובח.

היה זה המון רב, עולץ וססגוני ששם פעמיו לחגיגה.

מונגן ומשרתו התיישבו לרגלי גדר שיחים ירוקה לצד הדרך והתבוננו בזרם האנשים החולף על פניהם.

רגע אחר כך שלח מונגן מבטו ימינה לכיוון ממנו באו האנשים ואז משך את ברדס הגלימה והליט בה את אוזניו ומצחו.

"אוח!" אמר בקול עמוק ומתייסר.

מק אן דב פנה לעברו: "האם בטנך כואבת, אדון?"

"לא הבטן היא זו." אמר מונגן.

"אם כך מה גרם לך לפלוט מקרבך את קול הגיהוק הנורא הזה?"

"רק נאנחתי." אמר מונגן.

"שיהיה" אמר מק או דב, "אך אולי תאמר לי על מה ולמה?"

"הסתכל במורד הדרך בכיוון הזה ואמור לי מי בא." אמר למשרתו.

"נראה כמו אדון עם בני לוויתו."

"זהו המלך של ליינסטר!" אמר מונגן.

"זה האיש" אמר מק אן דב בקול מלא חמלה, "זה האיש שלקח ממך את רעייתך! וכן גם" שאג בקול פראי יוצא דופן, "האיש שגזל ממני את רעייתי שלי, בזמן שהיא לא נכללה בעסקה!"

"תנמיך את הקול" אמר מונגן, כיוון שאחד מן העוברים בדרך ששמע את שאגתו נעצר, אם כדי לקשור את שרוכי סנדלו ואם משום שביקש להטות אוזן.

"אדון", אמר מק אן דב לאחר שחלפו הגייסות על פניהם.

"מה הדבר, ידידי הטוב?"

"תן לי לזרוק איזו חתיכת סלע קטנה, זעירה על ראשו של מלך ליינסטר."

"לא אתן לך לעשות זאת."

"רק רסיס קטן פצפון בערך פי שניים ממידת ראשי.

"לא אניח לך לעשות זאת." אמר מונגן.

"כשהתרחק המלך מטווח שמיעתם השמיע מק אן דב קול גניחה עמוק מלא עצב.

"או קון!" אמר "או קון-יו-גו-דאו!" חזר ואמר.

האיש שנעצר לקשור את סנדלו פנה אליו אז ואמר: "האם כואב לך משהו, איש נכבד?"

"לא כואב לי שום דבר." אמר מק אן דב.

"אם כך, מה גרם לך לפלוט מקרבך יללה הנשמעת כמו נביחה של כלב חולה, איש נכבד?"

"הסתלק!" אמר מק אן דב, "לך מכאן חטטן מחוטט פנים שכמותך!"

"לא נותרו עוד נימוסים בארץ הזאת." אמר הזר. הוא התרחק מרחק מה ומשם קלע אבן במק אן דב ופגע באפו.

הדרך הייתה עכשיו פחות הומת אדם מאשר קודם. רגעים ארוכים חלפו ורק נוסעים מעטים נראו עליה ואחר כך התרוקנה הדרך כליל ושעה ארוכה לא נראה בה איש.

ואז התקרבו שני אנשים במורד הדרך. הם היו כמרים.

"מעולם לא ראיתי מדים מעין אלה בעבר." אמר מק אן דב.

"גם אם לא ראית," אמר מונגן, "יש רבים מהם בסביבה. אלו הם אנשים שאינם מאמינים באלים שלנו." הוסיף.

"אינם מאמינים באלים?" אמר מק אן דב, "נבלים שכמותם. מה, מה היה מנננן אומר על כך?

"זה שצועד בראש ומחזיק את הספר הגדול הוא טיבראדה. הוא הכהן של סל קמיין והוא המנהיג מבין השניים."

"אכן כך, אכן כך" אמר מק אן דב, "זה שמאחור צריך להיות משרתו כי הוא נושא משא על גבו."

הכוהנים שיננו את תפילותיהם ומק אן דב התפלא למראה.

"מה הם עושים?" שאל.

"הם קוראים."

"אכן, אכן, זה מה שהם עושים," אמר מק אן דב, "אינני מבין מלה משפתם חוץ מזה שהאיש מאחור עונה אמן כל פעם שהאיש מלפנים משמיע קול נחרה. והם בכלל לא אוהבים את האלים שלנו!" הוסיף.

"הם אינם אוהבים." אמר מונגן.

"עולל להם איזה תעלול, אדון" אמר מק אן דב.

מונגן נענה לו והחליט לעולל לכוהנים תעלול.

שני הכוהנים עצרו מהילוכם ונעצו מבטיהם היישר לפנים, ואז הביטו זה בזה ואחר כך נעצו עיניהם בשמים. הכומר התחיל לברך את עצמו ואז החל גם טיבראדה לברך את עצמו ואחר כך הם לא ידעו מה לעשות, כיוון שבמקום בו הייתה אך לפני רגע דרך עם משוכות שיחים משני עבריה ושדות שהשתרעו מאחוריהן, לא הייתה עכשיו שום דרך, לא משוכה ולא שדה. היה שם נהר גדול רחב ידים שסחף את דרכם, תוהו ובוהו של מים צהובים חומים, זרם עז ופראי רועש וגועש המתפתל בין סלעים קשים וצוקי אבן. היו אלה מים בעלי עומק זדוני ולחות מתועבת, תאוצה מכוערת וקול חלול ואומלל. במרחק מה מימינם ניצב גשר דק להחריד שהתנודד מעל המערבולת.

טיבראדה שפשף את עיניו ואז נשא שוב את מבטו. "האם אתה רואה את מה שאני רואה? אמר לכומר.

"אינני יודע מה אתה רואה, "אמר הכומר, "אבל מה שאני רואה לא ראיתי מעולם והלוואי וגם לא הייתי רואה זאת עכשיו."

"נולדתי במקום הזה." אמר טיבראדה, "אבא שלי נולד פה לפני, וסבא שלי נולד פה לפניו, אבל עד היום הזה והרגע הזה לא ראיתי ולא שמעתי על נהר שזורם כאן."

"מה נעשה עכשיו?" אמר הכומר, "מה נעשה עכשיו?"

"ננהג בהגיון, "אמר טיבראדה בכובד ראש, "ונעסוק בענייננו. אם נהרות נופלים מן השמים, איזה קשר יש לך עם זה, ואם יש כאן נהר, מה שנראה כודאי, הרי יש גם, השבח לאל, גם גשר מעליו."

"האם תציב עליו את כף רגלך?" שאל הכומר.

"וכי למה נועד גשר?" אמר טיבראדה.

מונגן ומק אן דב באו בעקבותיהם.

כאשר היו השניים באמצע הגשר נשבר הגשר תחתם והם הושלכו לתוך השטף הצהוב המבעבע.

מונגן חטף את הספר בדיוק כאשר נפל מידו של טיבראדה.