הערות:

כשגבר פוגש אשה

כוחה של הרומנסה היהודית-ספרדית היא בהיותה בבחינת מועט המחזיק את המרובה. בשורות ספורות היא מגוללת בפנינו עלילת דברים שלמה, תוך שהיא עושה שימוש מרבי בקשת רחבה של כלים אומנותיים ופולקלוריים: חזרות, לשון נופל על לשון, קצב, תנועה ומוסיקה.

אבל בכך לא מתמצה עדין כוחה האומנותי. הצורות שבחר בהן מחברה האלמוני של הרומנסה ושהצליחו להישמר על ידי המסרנים לאורך שלשלת הדורות, פורשות לפנינו לעתים רבדים על גבי רבדים של הוויה אנושית שלא תמיד ברורים לעין כבר בשמיעה ראשונה.

בשורות הבאות אציג בפניכם רומנסה שמקורה בטטואן (מרוקו) ועניינה פרשת הצלתה של נערה ספרדייה שנפלה בשבי המורים, ואנסה לעמוד על אותם רבדים נסתרים שמתגלים רק בקריאה חוזרת ונשנית של הטקסט. הרומנסה הגיעה אלי דרך המוסיקולוגית שושנה וייך-שחק. התרגום לעברית הוא מעשה ידי.

בַּמּוֹרֵרִיָה בקזבלנקה, לרגלי שוקת צוננה,

עלמה יפה ראו עיני, כובסת בגדיה.

הרומנסה נפתחת בתמונה אידילית שלווה: ליד המעיין המשמש את נשות הרובע המורי (מוֹרֵרִיָה) יושבת נערה ומכבסת בגדים. התיאור הוא בגוף ראשון ועדין איננו יודעים דבר על הדובר.

"מורית יפה", אמרתי לה , "מורית שכה יפה הנה"

מעם השוקת סורי נא, ילגום סוסי מימיה."

אך הנה פונה הדובר אל הנערה בדברים ואנו למדים בדרך עקיפה שמדובר בפרש ספרדי שעבר פה בדרך מסעיו רכוב על סוסו ושסר לשוקת להשקות את סוסו. הוא מתבונן בנערה ומניח כמובן מאליו שזוהי נערה מורית שנולדה וגדלה ברובע המורי.

"סורי הצדה והניחי לסוס שלי להרוות את צימאונו" הוא אומר לה, אבל מעבר לדברים הגלויים יש דבר מה נוסף; הסוס, פעמים רבות מייצג בסיפור העממי וביצירה העממית את הרגש או היצר, בעוד שהמים מסמלים אשה, ומה שהוא אומר לה (או אולי לעצמו) בלשון רמוזה הוא משהו מעין זה: "את בחורה יפה, בעלת גוף נאה ותווי פנים מושכים. הייתי חפץ ללגום את מימיך!"ִ

אין הוא רואה בה אלא נערה מורית ממעמד נחות, שהוא, הפרש, מסתכל עליה מגבוה (תרתי משמע!) ובוחן אותה כאובייקט מיני המעורר את יצריו.

אך הנה משיבה לו הנערה בדברים והתמונה משתנה כליל:

"לא בת מורים, פרש, הנני, שבויה גזולה מתוך קינה,

בערב פסח חג פריחה, מורים נשאוני הנה."

"אינני כלל מה שאתה חושב" היא אומרת לו, "אני ספרדייה כמוך, בת מעמדך ורק מזלי הרע הפך אותה לשפחה ברובע המורי."

עתה מתבונן בה הפרש בעיניים אחרות לגמרי. הוא מבין שמדובר בבת עמו. הוא חש כלפיה אהדה ורחמים. הוא מבקש לעזור לה כספרדי לבת עמו ולחלץ אותה מגורלה המר:

"האם תאבי לבוא עמי, עלמה שכה יפה הנה?"

תשובתה של הנערה להצעתו מעוררת תמיהה: במקום להיענות לו ולהודות לו על כוונותיו הנאצלות. במקום להשליך הכל אחרי גווה ולעלות על סוסו, היא מציגה לו שאלה שכביכול אינה מן העניין:

"כביסה שיש עמי בדלי ביד מי אפקידנה?"

הפרש מקבל את שאלתה כפשוטה. הוא שולח מבט בבגדים ומשיב לה, כמעט כלאחר יד:

שמלה פשוטה - לה ערך אין - הזרם ישאנה."

אבל השאלה אינה שאלה תמימה כלל. זהו מעין מבחן. הנערה מנסה לעמוד על טיבו וכוונותיו של מי שמציג עצמו כמושיעה. "מה בדיוק אתה חפץ לעשות אתי? מה יהיה עלי לאחר שתחלץ אותי מכאן? אתה אומנם כבר לא רואה בי שפחה מורית. אתה יודע שאני ספרדייה כמוך, אבל מה עמדתך ביחס אלי כגבר אל אשה? האם תנצל אותי לצרכיך האנוכיים? האם תיטול ממני את "האריג ההולנדי" ו"כתונת המשי העדינה" ולאחר זמן תשליך אותי מאחרי גווך כמו "שמלה פשוטה"?"

וכדי שלא יהיה ספק במה מדובר היא פונה אליו עכשיו בשאלה ישירה, תוך שהיא משתמשת בניסוח זהה לשאלה הקודמת וכמעט באותן מלים:

"ותומתי אשר שמרתי - אמור ביד מי אפקידה?"

השאלה משיגה את מטרתה. היפוך נוסף חל ביחסו של הפרש אליה. הוא יורד מסוסו (או כך על כל פנים נראה לי) ומתבונן בה בפעם הראשונה, אם להשתמש בביטוי מודרני, "בגובה העיניים". לא כשפחה ולא כבת עמו אלא כאשה בעלת כבוד עצמי ומודעות עצמית. ומתוך עמדה חדשה זו הוא משיב לה בלשון שונה לחלוטין:

"בטחי נא במלת כבודי, לעד לא אפירנה!"

עכשיו שנסתיים הדו-שיח ונקבע מעמדה, עובר חוט הסיפור לידיו של המספר והוא ממשיך אותו בגוף שלישי:

על סוסתו אותה הרכיב הוא ואל מולדתו פנה.

חצו הם את הגבול ביעף, עלה צחוק על פניה.

תגובתה של הנערה מביכה את הפרש. הוא עדין לא התעשת כליל מן השינויים המהירים והוא מבקש להבין מה חולף בראשה:

"מה תצחקי, עלמה בת חן? עלמה שכה יפה הנה?"

הנערה ערה למבוכתו. היא ממהרת להפיג את חששותיו. "אין זה צחוק של בוז, הנובע מהתנשאות וגאווה. אני אסירת תודה לך על אצילותך וכוונותיך הטובות. אני עצמי עוד לא התאוששתי מהמהפך שחל בחיי אחרי שנות עבדות כה רבות ואני עוד מתנדנדת בין תקווה ליאוש":

"לא לסוסה אצחק, אף לא למי שידהירנה;

אדמת מולדתי היא זו, מלאה לבי שחוק ורינה."

ואכן דקות ספורות אחר כך מתהפך מצב רוחה כליל. ושוב משתמש מחבר הרומנסה באותה תחבולה: שימוש במבנה משפט זהה:

חלפו הם לרגלי גבעה, זלגו דמעות עיניה.

"על מה תבכי, עלמה בת חן, עלמה שכה יפה הנה?"

הפעם אין היא מתנצלת על התנהגותה, אלא נותנת לו את ההסבר מיד:

"אבי ערך כאן את צידו, הפעים לבי מראיה.

מוֹרָלֵחָה, אחי הטוב, עם מרעיו אליו נלווה."

דומה היה שמחבר הרומנסה כבר מיצה את כל השינויים האפשריים במערכת היחסים הנרקמת בין הפרש לנערה. המתח רפה. הם חצו את הגבול. הם משוחחים ביניהם והיא מתחילה להתייחס אליו כאל מושיעה וחתנה, חרֵדָה למה שיחשוב וטורחת להסביר לו את העובר עליה.

אך הזכרת שמו של מורלחה, אחיה, נותנת לעלילה תפנית מפתיעה; מורלחה הוא גם שמו של הפרש. מחשבה מוזרה עולה בראשו; הן גם לוֹ הייתה אחות שנחטפה על ידי המורים בנעוריה ועקבותיה אבדו. הוא חייב לברר את העניין עד גמירא. הקצב מואץ ובאותו פסוק עצמו אנו שומעים הן את השאלה והן את התשובה:

"מה שם קורא לו לאביך?" "חואן מכפר אוליבה."

עכשיו כבר אין כל ספקות. מדובר לא בכלה שהוא מביא עמו לביתו אלא באחותו, עצמו ובשרו. שוב נאלץ הפרש לשנות את יחסו מן הקצה אל הקצה והדבר ניכר בתגובתו המופתעת:

"אלי הטוב, מה זאת את שחה? מִשמע אוזני לא אאמינה!

אחות את לי ולא כלה - חשבתי אשאנה."

עתה התגלתה לעינינו התמונה כולה; כל הקשיים והקושיות סולקו. העלילה הושלמה. הגיבורים דוהרים אל העתיד המצפה להם והגיעה העת לסיים את הסיפור. וכמו שפתחנו באווירה שלווה כך גם בא משפט הסיום ומחזיר אותנו אל האווירה הביתית החמה, אל דמות שעד כה הייתה מחוץ לתמונה ושאנו פוגשים בה פה לראשונה, אל דמות האם המחכה. מחכה לא מהיום ולא מעכשיו, שרויה ביגונה על אובדן בתה, מסוגרת בביתה ונושאת את כאבה. ואת כל זאת אנו שומעים באופן עקיף מתוך דבריו של הפרש החותמים את הרומנסה:

"פתחי אמי, תריסי הבית. ראי, הנה השושנה

שיום וליל אותה ביכית, מביא אני לך הנה!"

עכשיו שקראנו ברומנסה קריאה מונחית איטית, באה השעה לקרוא אותה ברצף ולמצות את מלוא העושר המבני, הלשוני והרגשי הטמון בה: