אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
משרתו של הבעש"ט
מספרים שזמן קצר בטרם השיב הבעש"ט, רבי ישראל בעל שם טוב, את נשמתו לבוראו, ניגש אליו המשרת שלו ואמר לו ודמעות בעיניו: "רבי, אם חס וחלילה תבוא עתך ותלקח מאתנו לעולם שכולו טוב, מה יהא עלי וממה אתפרנס?" אמר לו הבעש"ט: "אל תחשוש. את פרנסתך תוציא מכך שתנדוד ברחבי הארץ ותספר את כל הנפלאות שראית בעת ששהית במחיצתי ומעבודה זו אתה עתיד להתעשר מאוד." ואכן כשנפטר הבעש"ט לבית עולמו, קנה המשרת סוס ועגלה ונדד בכל המקומות שבם נודע שמו של הבעש"ט, ובכל מקום שאליו הגיע סיפר ליהודים מהנפלאות והנוראות שראו עיניו, אך למרבה הצער לא נתעשר מכך כלל. המעט שקיבל עבור סיפוריו הספיק לו בקושי להוצאות הדרך ולא יותר. דבר זה העציב אותו מאוד. היתכן – סח לנפשו – שהבעש"ט הקדוש הוליך אותי שולל ולעולם לא אתעשר מן הסיפורים עליו? אבל לא – חזר ואמר לעצמו – יתכן ועדיין לא באה העת שאתעשר. בבוא היום עוד יתקיימו דבריו של הרב הקדוש. וכך המשיך במסעותיו והגיע למקומות שבהם ישבו גבירים יהודים עשירים ובעלי ממון שמהם קיווה לקבל יותר משקיבל עד עתה, אך הכל לשוא. הוא חי בדוחק ובקושי פרנס את בני ביתו, ועם זאת לא חדל להאמין ולקוות כי עוד יתקיימו דבריו של הבעש"ט. והנה אירע שפעם אחת הזדמן לאכסניה אחת וקשר שיחה עם דרשן ששהה שם ושגם הוא נדד ממקום למקום והיה מתפרנס מן הדרשות שהשמיע בבתי הכנסת. הדרשן סיפר לו שגם הוא, פרנסתו בדוחק ובקושי היא מכסה את הוצאות הדרך. ברגע מסוים במהלך השיחה אמר לו הדרשן: "ידידי יש לי עצה שאולי תועיל לך: במרחק של עשרים פרסאות מכאן מתגורר עשיר מופלג שהכל יודעים כי הוא אוהב לשמוע סיפורים על הבעש"ט ומוכן לשלם היטב לכל מי שיספר לו סיפורים כאלה." המשרת שמע בעצתו והגיע לביתו של אותו גביר בערב שבת. כאשר שמע הגביר כי מספר הסיפורים הוא משרתו לשעבר של הבעש"ט שמח מאוד ומיהר להזמינו לביתו, ומיד ביקש ממנו שייספר לו משהו ממה ששמע וראה במו עיניו בעת ששהה במחיצתו של הבעש"ט. המשרת רצה לספר לו דבר-מה, אך מעשה שטן, כל הסיפורים שידע לספר על הבעש"ט נשכחו ממנו כליל, כאילו מעולם לא ראה אותו. דבר זה הבהיל אותו מאוד. הוא פנה אל הגביר ואמר לו: "יסלח נא לי אדוני, אני עדיין עייף ויגע מתלאות הדרך והדיבור קשה עלי. הנח לי לנוח זמן מה ובערב אאזור כוח ואספר לך." הוא חשב לעצמו שמן הסתם עד הערב ישוב אליו כוח זכרונו ויעלה בידו לספר לגביר סיפורים כחפצו. הוא הלך לטבול בבית המרחץ, וכששב משם חזר הגביר וביקש ממנו לספר לו דבר מה, אך המשרת – לא עלה בידו להזכר ולו גם בסיפור אחד, כאילו מעולם לא פגש ולא הכיר את הבעש"ט. מצב זה הלך ונמשך גם בסעודת ליל השבת וגם למחרת היום. לאחר הסעודה השנייה שב הגביר והפציר בו לספר, והצטער לשמוע שעדין אין בפיו של המשרת דבר. והמשרת עצמו הצטער כפל כפליים. הוא אמר לגביר שהוא חש בראשו והבטיח לו שאחר הצהריים לאחר הסעודה השלישית יספר לו סיפורים רבים. כל היום כולו התהלך המשרת כאיש נדהם מחמת מה שאירע לו. ככל שהתאמץ לא זכר ולו גם סיפור אחד. לאחר תפילת המנחה שב הגביר לביתו שמח וטוב לב בקוותו כי עתה יתענג על שמיעת סיפורי הבעש"ט הקדוש. הוא אף זימן לביתו אורחים מנכבדי העיר לסעודה שלישית, ונהג במשרת בכבוד רב כמו היה הוא אחד מהרבנים הגדולים. המשרת קיבל את כל אותות הכבוד הללו בחרדה. הם היו כמדקרות חרב בחדרי בטנו, כיוון שחש כי כלתה אליו הרעה. איך ירצה את העשיר ואורחיו כאשר אין בפיו אפילו סיפור אחד לרפואה? הוא השווה את מצבו למה שנאמר על ילדים שעם בואם לעולם מכה המלאך על פיהם והם שוכחים את כל התורה שהייתה שגורה על פיהם טרם לידתם. במהלך הסעודה הפצירו בו גם האורחים לספר מסיפורי הבעש"ט, אך המשרת ישב נדהם על מקומו. משול היה לאוניה שאבדו משוטיה בלב ים. ופתאום, הפלא ופלא, נזכר בסיפור אחד – מעשה שאירע בעת שליווה את הבעש"ט במסעיו. הוא הודה בלבו לשם יתברך על שגאל אותו משכחתו והחל מספר. "פעם אחת," אמר למסובים ולגביר שהקשיבו לדבריו בעיניים בורקות, "נסעתי עם הבעש"ט בדרכים, בקפיצת-הדרך כמו שאירע לי לא אחת במסעי אתו. במשך יומיים גמענו מרחקים עצומים. הבעש"ט הניח לסוס להוביל את העגלה כרצונו. עברנו במקומות שרגלי לא דרכו בהם בעולם. בבוקר היום השלישי הגענו לכפר אחד ובכפר היה מלון אורחים שנוהל על ידי יהודי. ממש מול המלון ניצב בית תפילה שלהם. הסוס נעצר מול שער המלון, אך השער היה סגור וכך גם חלונות הבית ותריסיו, אין יוצא ואין בא. 'לך ובקש מבעל הבית לפתוח את השער' ציווה עלי הבעש"ט. הלכתי ודפקתי על השער ועל החלונות – אין קול ואין קשב. הגברתי את דפיקותי ובסוף נעניתי. בני הבית השיבו לי בקול בוכים: 'אחינו בני ישראל, רחמו עלינו ועליכם, אל תאלצו אותנו לפתוח את השער!' נבהלתי מאוד מבכייתם, והלכתי לרב לספר לו מה אירע, אבל הבעש"ט גער בי ואמר: אמור לשוטים הללו שיפתחו את השער ולא יפחדו. בעזרת השם לא יארע להם כל דבר רע, חס ושלום.' אני לא ידעתי על מה ולמה הם בוכים ומייללים וגם לא למה התכוון הבעש"ט באומרו שלא יאונה להם כל רע. שבתי והפצרתי בהם לפתוח, והם חזרו ובכו ומאנו לפתוח, כיוון שהם בסכנה גדולה. אמרתי להם: 'אני הוא משרתו של הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו, והוא ציווה עלי להגיד לכם שאינכם צריכים לפחד כלל כי בעזרת השם לא יאונה לכם כל רע, חס ושלום'. לבסוף הסכימו אנשי הבית לפתוח את השער ולהכניסנו פנימה. בתוך הבית מצאנו את כל בני הבית יושבים ומייללים כמו מקוננים על מת. הבעש"ט לא שאל אותם על מה ולמה. הוא ידע בדיוק את הסיבה כיוון שהשכיל להבין ולדעת כל תעלומה, אבל אני נבהלתי מאוד ושאלתי אותם לסיבת בכיים. 'יש במדינה הזו,' השיבו לי, 'כומר אחד ושמו פיפוס, והוא נוהג מדי שנה בשנה לשאת דברים בפומבי בפני כל השרים והעם בעיר. וכל דבריו הם דברי שטנה ושנאה על אחינו בני ישראל, וכל שנה גורמים דבריו להתלהטות היצרים ולפגיעה ביהודי העיר, ובעוד שעה קלה עומד הוא לשאת דברים מעל הבימה שניצבת ליד בית תפילתם ממש מול החלון שלנו. אנחנו היהודים היחידים כאן ועל כן אנו חוששים מאוד לתוצאת דבריו וחשים סכנה גדולה, ואם תשהו כאן תהיו גם אתם בסכנה. זו הסיבה שלא רצינו לפתוח בפניכם את השער'. אבל הבעש"ט לא שת לבו לדבריהם. הוא עמד והתפלל בדביקות נפלאה ובשמחה עצומה כדרכו בקודש. כשסיים תפילתו אמר לבני הבית: 'פתחו את החלון הפונה אל עבר הבימה!' 'אדונינו, בבקשה אל תבקש זאת מאתנו,' אמר בעל-הבית, 'אם נעשה זאת תגבר הסכנה עוד יותר!' הבעש"ט לא שעה לתחנוניהם. הוא פתח בעצמו את החלון והביט החוצה. בינתיים התחילו להגיע לשם מרכבות עם שועים ושרים, מרכבה אחרי מרכבה, עד שנתקבץ שם המון עם רב מאוד. לבסוף הגיעה מרכבה גדולה שמעליה הייתה פרושה חופה מכסף וזהב ומאבני בדולח. וברגע שנעצרה המרכבה מיהרו שרים גדולים ונשאו את הכומר שהגיע במרכבה על ידיהם, הביאוהו לבימה והושיבו אותו על כסא הכבוד. הכומר פתח בדברים והתכוון כדרכו לומר דברי שטנה כנגד היהודים. כל בני הבית ואני בתוכם, רעדנו מפחד, רק הבעש"ט ניצב בחלון והביט בכומר ללא מורא. והנה כדרכו של אדם הדורש ברבים הפנה הכומר את ראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה. וברגע שנח מבטו על החלון הפתוח רמז לו הבעש"ט באצבעו שיבוא אליו. ברגע שקלט הכומר את תנועתו, נבהל מאוד, קפץ מעל הבימה ורץ כמו משוגע עד שניצב לפני החלון. כשראו זאת כל השרים החלו גם הם להתקדם לעבר החלון, אך הבעש"ט הרים ידו וסימן להם לבל יתקדמו, וכל השרים נתקפו פחד גדול וחזרו לאחוריהם. הבעש"ט לחש כמה דברים באוזניו של הכומר, והכומר השיב לו בלשון רפה. ומה הדברים שנאמרו שם אינני יודע. כל מה שאני יודע לספר לכם, רבותי, הוא שכאשר סיימו הבעש"ט והכומר את שיחתם הניף הבעש"ט את ידיו במחווה של ברכה, והכומר שב ועלה על הבימה והחל בדרשתו ולא הוציא מפיו אף לא דיבור אחד של שטנה כנגד היהודים אלא להפך, דיבר בשבחם. כשנגמר הכל התפזרו כל הנוכחים ויצאו איש איש לדרכו, וכמו שחזה רבי הקדוש לא אירע כל רע לבעל הבית ולמשפחתו. ומה היה סופו של אותו מעשה ואותו כומר, רק השם לבדו ורבי הקדוש יודעים." והנה כאשר סיים המשרת הסיפור הזה התמלא הגביר שמחה וגיל ואמר: "השם יתברך יודע בוודאי מה עלה בגורלו של אותו כומר, אך ברוך השם, גם לי ידוע הדבר." הוא מיהר לברך את ברכת המזון, התפלל ערבית והבדיל על הכוס. ומיד לאחר ההבדלה הלך הגביר לחדר מיוחד והסתגר שם כמעט שתי שעות. המשרת וגם כל האורחים תמהו מאוד על שמחתו של הגביר. אומנם תמיד אהב הגביר לשמוע סיפורים על הרב הקדוש והתענג עליהם מאוד, אבל שמחה כמו השמחה שאחזה בו הפעם לא ראו אצלו מימיהם. בעוד הם שחים בעניין יצא הגביר מחדרו ופניו מוארים משמחה. בידו החזיק כמה שקים גדושים במטבעות. הוא פנה למשרת ואמר לו: "קבל את ברכותי והואל נא לקחת מידי את הממון הזה, כי כולו שייך לכבודך!" משרתו של הבעש"ט היה נבוך מאוד. התנהגותו של הגביר הבהילה אותו ותחילה סרב לקחת את השקים מידיו, אבל הגביר שב והפציר בו לקחת אותם, ולבסוף נתרצה המשרת ולקח ממנו את השקים. כל האורחים כמו גם בני הבית התפלאו מאוד. הם אומנם ידעו שהגביר נהג לגמול ביד רחבה לכל מי שסיפר לו מסיפורי הבעש"ט, אבל למסור סכום עָתֵק שכזה וכל זאת עבור סיפור אחד ויחיד? הגביר שראה את פליאתם של הנוכחים התיישב במקומו בראש השולחן ואמר להם: "דעו לכם רבותי, שאני הוא אותו כומר שעליו סיפר לכם משרתו של הרב הקדוש. בעוונותי המרתי בנעורי את דתי, הוכתרתי ככומר והפכתי לעוכר ישראל. באותו יום כאשר עליתי על הבימה והתכוונתי לומר כדרכי דברי שטנה ובלע כנגד היהודים, רמז לי הבעש"ט לגשת לחלון, ואני הרגשתי שאני נמשך לשם כבחבלי קסם. 'רשע שכמותך,' אמר לי הרב, 'עד מתי תמשיך ותשפוך דמי נקיים של אחינו בני ישראל, ולמה לא תהרהר בתשובה?' דבריו נגעו בי עד עמקי נשמתי. פרצתי בבכי ואמרתי לו: 'רבינו הקדוש, איך ייתכן שיקבלו את תשובתי לאחר שעברתי על כל העבירות שבעולם, ובמיוחד שעברתי על הדיבר "לא תרצח" ושפכתי דם נקיים בכל שנה ושנה'. והרב הקדוש השיב לי: 'אם תחזור בתשובה באמת מעומקא דלבא בכל נפשך ובכל מאודך, אזי אדאג לתיקון נשמתך'. אמרתי לו: 'ובמה אדע שהתקבלה תשובתי ונשמתי מתוקנת?' והוא השיב לי: 'זה הדבר אשר יהיה לך לסימן: אם ברבות הימים יגיע אדם אחד לביתך ויספר לך על כל מה שאירע כאן, תדע אז שתשובתך התקבלה ונשמתך מתוקנת לגמרי!' ואני, אכן חזרתי בתשובה שלמה וצברתי הון והרביתי במעשים טובים לכפר על חטאי. זאת גם הסיבה שכל ימי השתוקקי לשמוע סיפורים על הבעש"ט. תמיד קיוויתי שיגיע היום ויגיע לכאן האיש אשר יספר לי את מה שאירע אז לפני שנים רבות וינחם אותי מעצבוני ואדע שנשלם תיקון נשמתי, בדיוק כפי שהבטיח לי הרב הקדוש. ולא זו בלבד אלא שנדרתי גם נדר כי לאיש יספר לי את סיפור המעשה שלי ויוציאני מאפילה לאורה, אתן מחצית מכל עושרי ורכושי. זו הסיבה שהסתגרתי שעה ארוכה בחדרי כדי לחשב את הוני ולמלא את נדרי."
הסיפור מופיע בקובץ "סיפורים נוראים" שראה אור בלבוב בשנת 1875 ונערך על ידי יעקב קודני בן ואלקמיר שברייסין. הוא שב ונדפס בספרו של יוסף דן, הנובילה החסידית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1966. עיבדתי את הסיפור ללשון מודרנית תוך ניסיון לשמור על אופיו. במקום אחד סטיתי הרחק מן המקור. בסיפור המקורי מספר המשרת לגביר ולנוכחים את תוכן השיחה שהתקיימה בינו לבין הבעש"ט. אני כמספר סיפורים העדפתי לשים את הדברים בפיו של הגביר עצמו כדי להגביר את המתח ולגלות את פשר הדברים בסיומו של הסיפור.   להלן אני מביא את הנוסח המקורי של הסיפור: משרתו של הבעש"ט הנה ארכו דברי עד למאוד [זהו סיום הקדמתו של עורך הספר] אך מי שהשם נתן לו לב מבין יגדל תשוקתו בעת קריאתו ולא תשבענה עיניו מלראות ואוזניו משמוע פלאות השם אשר שכן בגוף ילוד אשה. עתה נדבר ממפעלות אדם הגדול הזה [הכוונה לבעש"ט, המתואר כאן בשבח מופלג ובלתי-רגיל "השם אשר שכן בגוף ילוד אשה"] בעת הסתלקותו; בהגיגי מזה תבער בלבי אש שלהבת, כי קודם שלקח אלוקים את הצדיק מושל ביראת אלוקים, ניגש אליו המשרת שלו ואמר לו בדמעות שליש: אם חס וחלילה בא העת אשך נלקח אדונינו מעל ראשינו, איך יעזבני כיונה שאבד צל הקיקיון שלו, ובמה אפרנס בני ביתי? ואמר לו הבעש"ט: אל תירא ואל תחת. פרנסתך יהיה שתסע על המדינה [במדינה] ותספר ממני נפלאות. ומזה תתעשר מאוד. וכן היה: אחר שלקח אלוקים את רכב ישראל ופרשיו וכבה נר ישראל נצחו, וגם גברו אראלים ואוצר כל כלי חמדה בידם שמו, קנה המשרת סוס ונסע במקומות אשר נודע שמו של הבעש"ט, ובכל עיר ועיר סיפר מהנפלאות ונוראות שראו עיניו, אך לא נתעשר כלל מזה כי לא היה לו מזה רק כדי סיפוק הוצאות הדרך ולא יותר, והיה לו מזה עצבון רוח ותמיהה נשגבה אשר חס ושלום דברי הקדוש, אשר דבריו חיים וקיימים מעולם, וכעת ישוב דברו ריקם? חשב בדעתו: לכל עת, ואפשר שעדיין לא בא העת שאתעשר. והאמין בה' ובדברי קדשו שוודאי יבוא העת שיקויים דברי נשיא ישראל. ונסע למרחוק בין כרכים גדולים אשר יש שם גבירים גדולים. ועם כל זה לא נתעשר כלל. ואף לא לפרנס בני-ביתו. והמשרת לא נפל באמונתו מכל זה. והאמין שבוודאי יקוים דבר קדשו. הנה פעם לן המשרת במלון אחד. ובמלון הזה נתאכסן גם כן דרשן. הנוסע גם כן לפרנס בני-ביתו בדרשותיו בכל עיר ודיברו זה עם זה. ואמר הדרשן שגם לו אין מפרנסה זו כי אם על הוצאות הדרך. ואמר לו הרב הדרשן: אני אתן לרום מעלתו עצה טובה, שיסע מכאן עוד ערך עשרים פרסה, ויש שם עיר שדר בה גביר אחד אשר כל ימיו תשוקתו מאוד לשמוע סיפורי נוראות מהבעש"ט. ובוודאי ישיג ממנו מתנה גדולה. אמר המשרת: וגם דעתי מסכים לזה. ונסע המשרת עד שבא לבית הגביר בערב שבת קודש, וכשבא לבית הגביר נתוודע להגביר שהוא משרת הבעש"ט. נתמלא הגביר שמחה ושעשועים, ותיכף ביקש ממנו שייספר לו דבר-מה מהנוראות ופלאים שראה מהבעש"ט. ורצה המשרת לספר לו דבר-מה, והנה נשכח ממנו כל המעשיות לגמרי, עד אחד, כמו שמעולם לא ראה את הבעש"ט. ונבהל מאוד מזה, ואמר להגביר: מטרחות הדרך, קשה לי כעת הדיבור, אנוח עד הלילה ואחר כך אספר. וחשב שבוודאי עד הלילה ייזכר מהסיפורים. והלך למרחץ, ובא מן המרחץ, וביקש ממנו שיספר לו מה, והמשרת אינו זוכר כלל אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הבעש"ט לגמרי, כמו שלא הכירו מעולם. והנה המשרת הולך ומשתומם מהמראה הנפלאה. וכן היה בלילה בשבת וגם למחר בבוקר בתוך הסעודה הפציר לו הגביר מאוד שיספר לו דבר-מה, והיה להגביר מזה צער גדול, אבל, שברון לב מהמשרת. והמשרת היה בכפלי-כפלים, ואמר שכעת הוא חש בראשו. והבטיח אותו שאחר המנחה בסעודה שלישית יספר לו. והנה כל היום הולך המשרת כאיש נדהם מהמראה הזה, ואינו זוכר אף מעשה אחת [אחד]. ואחר מנחה בא הגביר לביתו בשמחה וטוב לבב, כי כעת יתענג נפשו מסיפורי פלאות הבעש"ט הקדוש, וזימן אורחים נכבדי העיר על סעודה שלישית, ולהמשרת עשה כבוד ויקר כמו לאחד מהרבנים הגדולים והכבוד ויקר, ולהמשרת בחדרי בטנו כמדקרות חרב, כי הוא יודע כי כלתה אליו הרעה, כי אין לספר אף דיבור אחד, כי נשכח ממנו הכול כמו הילד שנולד ששכח כל התורה שידע בעולם העליון. ובתוך הסעודה הפצירו לו גם המסובים, והוא ישב משתומם כאוניה אשר אבדה כלי-משוט בלב ימים; ובפתע פתאום נרפה מתחלואיו כי נזכר מסיפור אחד, הפלא ופלא, ונתן במחשבתו שבח והודאה לה' על הזכרה זו וסיפר להם: שפעם אחת נסע עם הבעש"ט בדרך כדרכו בקפיצות-הדרך, עד שנסעו מהלך רב בשתי ימים, והסוס הלך כרצונו דרך אשר לא עבר שם איש. בבוקר ביום השלישי באו לכפר אחד ובכפר היה מלון אשר דר בו יהודי, ולנגד המלון עומד בית תפילה שלהם, והנה הסוס עמד נגד שער המלון, והשער סגור, וגם החלונות סגורים, אין יוצא ואין בא. אמר לו הבעש"ט: לך ובקש מהבעל-הבית שיפתח את פתח השער. והלכתי ודפקתי בפתח השער ובהחלונות ואין קשב;וכאשר דפקתי בחוזק גדול ענו בני-הבית בקול יללה ובכיה; אחינו בני ישראל תרחמו עלינו ועליכם, ואל תפתחו את השער. ונבהלתי מאוד מבכייתם, והלכתי להבעש"ט לספר לו המעשה, וגער בי ואמר: אמור להשוטים שיפתחו את השער ולא יעלה עליהם שום יראה ופחד, כי אם ירצה השם לא יהיה שום-דבר רע חס ושלום. ואני לא ידעתי כוונת בכייתם ולא כוונתו, מה שאמר שלא יהיה דבר רע, והלכתי עוד הפעם להפציר שיפתחו את השער. והפצירו בי מאוד בקול יללה שלא יפתחו השער, כי הם בסכנה גדולה, ואמרתי להם שרבינו הבעש"ט אמר שאל תפחדו כלל שלא יהיה שום דבר רע חס ושלום. ופתחו לנו את השער, וכאשר באנו תוך הבית מצאנו כל הבית יושבים ומייללים כמו על המת, והבעש"ט לא שאל מה ועל מה זה, כי לא היה צריך לשאול, כי לו נגלו כל תעלומות בביתו, אך אני נבהלתי מאוד ושאלתי את פיהם שיאמרו לי מה זאת, ואמרו לי: יש במדינתנו כומר אחד הנקרא פיפוס, ודרכו בכל שנה לדרוש בסביבה אחת בפני השרים והעמים, וכל דרשותיו הוא רק רעות על אחינו בני ישראל, ובכל שנה אחר דרשותיו נעשה רושם [כלומר "הדבר גורם לפגיעה" – השווה שבחי הבעש"ט מהדורת הורודצקי, עמ' ק"ז] באחינו בני ישראל, והיום מוכן הוא לדרוש בכאן על הבימה שעומד נגד החלון, וסביבותינו אין כאן יהודים כי אם בני הבית שלנו, ואם כן אנחנו בודאי בסכנה גדולה, וכן גם אתם, לכן לא פתחנו לכם את השער. והבעש"ט עמד והתפלל בדביקות נפלא ובשמחה עצומה כדרכו בקודש, ולא פנה כלל אל בכייתם ולא שאל את פיהם מה זאת. ואחר התפילה אמר הבעש"ט שיפתחו את החלון שכנגד הבימה. אמר הבעל-הבית: אדונינו, בבקשה שלא יעשה זאת, כי כשיפתח החלון אשר הוא ממש נגד הבימה אשר ידרוש, הסכנה יותר גדולה. ולא השגיח הבעש"ט על דבריו ופתח בעצמו את החלון והביט לחוץ בעד החלון, והנה התחילו לנסוע מרכבות עם שרים ומרכבה אחרי מרכבה, עד שנתקבץ עם רב מאוד, ובאחרונה נסעה מרכבה גדולה ולמעלה פרושה חופה מכסף וזהב ואבני הבדולח, ותיכף כאשר עמדה המרכבה אצל הבימה באו שרים גדולים ונשאו אותו בידם על הבימה והושיבוהו על הכסא, והתחיל לדרוש רק רע על היהודים. ודרך הדורש לרבים לפנות בראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה, וכשפנה הכומר את ראשו לצד החלון רימז לו הבעש"ט באצבעו שיבוא אליו. ותיכף בראות הכומר הרמיזה מהבעש"ט נתפחד מאוד, וקפץ מהבימה, רץ כמשוגע לתוך החלון; וכשראו השרים כל זה רצו כולם גם כן לידע מה זאת, ורמז להם הבעש"ט שיחזרו, ונפל עליהם פחד גדול וחזרו לאחוריהם. והכומר היה יהודי מומר. אמר לו הבעש"ט: רשע רשע, עד מתי תהיה שופך דמים נקיים מאחינו בני ישראל, ולמה לא תהרהר בתשובה? ואמר לו הכומר בבכי גדול: רבינו הקדוש, איך ייתכן שיקבל תשובתי כי עברתי על כל עבירות שבעולם, וזה עולה כולנה, מה ששפכתי דם נקיים בכל שנה ושנה. אמר לו הבעש"ט: אם תחזור בתשובה באמת בעומק מרירות הנפש, אזי אני אתקן נשמתך מכל וכל. אמר לו הכומר: ובמה אדע שנשמתי מתוקנת? אמר לו הבעש"ט: סימן זה יהיה מסור בידך, כאשר ברבות הימים יבוא אחד לביתך ויספר לך הסיפור שאתה רואה כעת, ובזה תדע כי נשמתך מתוקנת לגמרי. וחזר הכומר בתשובה שלימה ובירכו הבעש"ט, ואחר כך הלך הכומר על הבימה, וסיים דרשתו כל טוב על היהודים. ואחר כך נסעו כולם, ולבעל הבית לא היה שום דבר רע, ואחר כך נסעו כל השרים והכומר. והסוף מהכומר לא נודע לי, רק השם הוא היודע. והנה כאשר סיים המשרת הסיפור הזה נתמלא הגביר שמחה וגיל ואמר: השם יודע בוודאי הסוף מהכומר, אך ברוך השם גם לי ידוע סופו, ומיהר לברך ברכת המזון והתפלל ערבית והבדיל על הכוס, ותיכף הלך הגביר לחדר מיוחד וסגר בעדו וישב שם ערך שתי שעות, והמשרת וגם כל הנקראים מתמיהים על גודל שמחת הגביר, הגם שדרכו תמיד להתענג מסיפור בעש"ט, אבל שמחה כזו לא ראו בו מימיו. ובתוך כך בא הגביר מהחדר שלו בשמחה רבה, ובידו כמה שקים מלאים מעות, עשירות מופלג [מופלגת], ואמר להמשרת: קח את ברכתי, כי זה שייך לכבודך. ולא רצה המשרת לקבל, כי נבהל מהמטמון הזה. והפציר בו הגביר שיקח, וכל הקרואים וגם בני ביתו נתפלאו מאוד מזה, הגם שדרכו בכך לתת נדבה גדולה כשמספרים לו סיפור מהבעש"ט אבל להעשיר לאיש בעבור סיפור אחד הנה זהו לא דבר ריק. וראה הגביר שהמסובים נתפלאו מאוד מזה, אמר להם: לא יהיה זאת לכם לפלא כלל, אגלה לכם שורש הדבר: הנה אני הוא הכומר הנ"ל, ומה שכל ימי הייתי משתוקק לשמוע מסיפורים מהבעש"ט כוונתי היה [היתה] כדי שיזדמן לידי האיש אשר יספר המעשה שלי, בכדי שאתנחם מעצבוני, וייוודע לי שתיקון נשמתי הוא בשלימות, באשר שזה הסימן נתן לי הבעש"ט, ונדרתי נדר, שהאיש אשר יספר לי המעשה שלי ויוציאני מאפילה לאורה, אתן לו חצי עשירות שלי; לכן ישבתי זמן הזה בחדר סגור לחשוב מעמדי, ונתתי לו החצי, אשר נדרתי שלמתי. הנה מי אשר השם נתן לו בינה יבין כמה פלאי פלאים יש בסיפור הזה, והפלא היותר גדול הוא שכחת המשרת מכל וכל, רק המעשה הזה נזכר; וזה יובן, כי אם זכר כל הסיפורים, אפשר שיספר לו סיפורים אחרים, לכן שכח מן הבעש"ט לגמרי, ונשאר בידו רק הסיפור הזה בכדי שיהיה מוכרח לספר דווקא סיפור הזה כדי שיוודע לו שנשלם תיקון נשמתו לגמרי. השם היוצר נפשות הוא היודע כמה ניצוצות הקדושים הוציא מעמקי הקליפות בתיקוניו, כאשר ידוע שלערך רוב קדושתו ופרישותו מגשם עולם הזה והשגתו בעולמות הכמוסים ונעלמים, כל זה דבר קטן בערכו, כי נהירין לו שבילי דרקיע כמו שידוע לאדם כל פרט ופרט חדריו מביתו.
יהודי, רבי ישראל בעל שם טוב, מספר סיפורים, חזרה בתשובה