הסיפורת האירית היא סיפורת מאוד עשירה. לא קל לצלול למעמקיה. שמות הגיבורים והמקומות זרים לאוזן הישראלית והעלילות מאוד מורכבות. לכן אני חייב להקדים כמה מילים ולתת מעט רקע לסיפור.

ראשית, שום סיפור אירי ראוי לשמו לא מתחיל עם הגיבורים עצמם. בדרך כלל קודמים לסיפור המרכזי הסברים ארוכים על מוצאם של הגיבורים והוריהם.

ושנית, העלילות מתרחשות בגבול הדק שבין מציאות לדמיון, בין אירלנד הירוקה כפי שחלק מכם מכירים אותה מביקורים ומסרטים, לבין הגבעות הירוקות ומעמקי האדמה שם מתקיים העולם האחר עולמם של בני השי והפיות. הגבול ביניהם הוא כמעט בלתי נתפס. אלו אינם שני עולמות נפרדים כמו בסיפורי הפיות הרגילים אלא שני חלקים של אותו עולם עצמו.

הגיבור הראשון שאני רוצה להציג בפניכם משתייך לטַאוּטָה דֶה דַנַן. טאוטה פירושו אנשים ודנן הוא קיצור שמה של האלה דנוּ. אלה אם כך "אנשי האלה" – גזע של אנשים מהוללים ולמעשה חצאי אלים שהגיעו לאירלנד בפלישה החמישית (מתוך שבע פלישות לאי) וכבשו אותו מידי התושבים הקודמים שאף הם היו פולשים לאי. מדובר בעם קלטי שהגיע לאירלנד וליתר חלקי בריטניה מאירופה. הסיפורים הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר בתקופה הנוצרית ולכן האלים הקלטיים מוצגים במסורת הסיפורית כבני תמותה, אף שחייהם יכולים להמשך מאות בשנים (כמו דורות בראשית אצלנו), ודרך אגב במסורות העתיקות השם טאוטה דה דנן – אנשי האלים, ניתן גם לבני-ישראל.

דַגְדָה היה מלך הטאוטה דה דנן ופירוש שמו הוא האל הטוב. טוב זה משהו יחסי. כמו כל אחד, או כמעט כל אחד, שמגיע לשלטון, הוא הרשה לעצמו דברים שלא נחשבים מוסריים במיוחד.

דַגְדָה שם עין על אֵיתְנָה שהייתה אשתו של אֶלְקְמָר, אחד מן המלכים ששלטו באירלנד. כדי לפתות אותה ולהפיל אותה ברשתו הוא שלח את אלקמר למסע ארוך ואז בא אל אֵיתְנָה ושכב אתה. מאחר ולא היו לו אמצעי מניעה הוא גם הצליח להכניס אותה להיריון. עכשיו היתה לו בעיה איך לא לגרום לנזקים נוספים. מאחר ודגדה היה מכשף גדול, הוא פשוט הטיל כישוף על אֶלְקְמָר. הכישוף כלל שני דברים: ראשית הוא גרם לו שלא יוכל להבחין בין יום ללילה ולא יחוש במעבר הזמן עד ששנה אחת תראה לו כיום, ושנית הוא דאג באמצעות כישוף נוסף שאֶלְקְמָר לא יחוש רעב או צמא במשך הזמן הזה. בקיצור אֶלְקְמָר חזר לארמונו והיה בטוח שעבר רק יום אחד, אבל בינתיים הספיקה איתנה להשלים את ההיריון בהצלחה ולהביא לעולם את בנה אוֹנְגוּס. כשאֶלְקְמָר חזר, כבר הספיקה איתנה להתאושש מן הלידה ולהפטר מן הבטן. את התינוק אוֹנְגוּס מסר דַגְדָה לידיו של מִידִיר שחי בארמון יחד עם פוּאַנַק אשתו. השניים אימצו את אוֹנְגוּס לבן. זכרו את השמות האלה פוּאַנַק ומִידִיר כי אנחנו עוד נפגוש בהם בהמשך.

אוֹנְגוּס הבן המאומץ גדל שם והיה לעלם חביב ויפה תואר. באחד הימים בזמן מריבה עם חבריו, כינה אותו אחד הנערים אסופי. אוֹנְגוּס נפגע מאוד ורץ אל אביו החורג מִידִיר לברר מה הסיפור. מִידִיר גילה לו את הסוד ואוֹנְגוּס התחנן בפניו שיציג אותו בפני אביו האמיתי, כלומר דַגְדָה מלך הטאוטה דה דנן. מִידִיר נעתר לו ובאחד הימים התייצבו השניים, מִידִיר ואוֹנְגוּס לפני דַגְדָה.

"מי זה הבחור הצעיר הזה שלא ראיתי מעולם?" שאל דַגְדָה.

"זהו בנך, יוצא חלציך. הוא רוצה שתכיר בו כבנך ותעניק לו את המעמד הראוי לו."

"זאת אעשה בשמחה," השיב דַגְדָה אבל המלכות שאני מייעד לו היא מלכותו של אֶלְקְמָר ואֶלְקְמָר עדין שולט עליה. (אתם זוכרים שמצד אמו הוא בהחלט זכאי לרשת את ממלכתו של אֶלְקְמָר מכיוון שאֵיתְנָה, אמו, היא אשתו של אֶלְקְמָר), אבל יש לי רעיון איך יוכל אוֹנְגוּס להשתלט על הממלכה. עליו להגיע לשם חמוש בכלי זינו ביום חג ראש השנה שבו שובתים אנשי אירלנד ממלחמה והולכים ללא נשק. מה שאני מציע הוא שבאמצעות נשקו יסחוט אוֹנְגוּס מאֶלְקְמָר באיומים הבטחה לאפשר לו לשלוט בממלכה יום אחד ולילה אחד. אֶלְקְמָר יאלץ להסכים, אבל לאחר יממה יסרב אוֹנְגוּס לפנות את כס המלכות ולהחזיר לו את השלטון ויציע שהעניין ייושב על ידי בורר. טבעי כמובן שהבורר יהיה אני עצמי, דַגְדָה, ואני כבר אדאג לתוצאה הרצויה."

אתם מבינים מה הולך כאן – הון ושלטון – דַגְדָה בתור שופט עליון ישפוט בעניין שיש לו בו אינטרס אישי. טוב, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם מה קרה. כשאוֹנְגוּס ואֶלְקְמָר הציגו את טענותיהם, הכריז דַגְדָה: "אתה, אֶלְקְמָר, ויתרת על השלטון ליממה אחת כדי להציל את חייך. אבל העולם יכול להתהפך תוך יממה – תראה מה קורה היום במזרח התיכון! מה שעשוי עשוי. אם אתה לא רוצה שאשלח את הצי האמריקאי לחופי אירלנד, ותר על תביעתך והסתלק. אני אשאיר לך את חשבון הבנק בשוויץ."

וזה מה שבאמת קרה. אז עכשיו נשאיר את אוֹנְגוּס בראש הממלכה ונאזין קצת למנגינות שהשמיע אוֹנְגוּס למִידִיר, אביו החורג בעת שמִידִיר בא לבקר אצלו ולחגוג יחד אתו את עלייתו לשלטון.

חלפה שנה ומִידִיר בא לבקר את בנו המאומץ אוֹנְגוּס. הביקור התרחש בזמן חג הסמיין. אני לא כל כך מתמצא בחגים האיריים, אבל מדובר בחג שיש בו הרבה משחקים ותחרויות. מִידִיר ואוֹנְגוּס צפו במשחקים. בשלב מסוים פרצה מריבה בין שני שחקנים. מִידִיר ניגש אליהם וניסה להפריד בין הניצים, וכמו שקורה לפעמים, דווקא מי שמתערב ומנסה להפריד, סופג את כל החבטות. אחת המכות מעץ צינית, עץ קדוש שמשמש בטקס ראש השנה, פגעה בעינו של מִידִיר ועקרה את עינו.

אוֹנְגוּס, המארח הרגיש מה-זה באסה. הרי הוא ערב לשלומם של אורחיו. הוא מיהר להזמין את דיאן קרט הרופא המהולל שהצליח לרפא אותו ולהשיב לו את מאור עיניו. אבל מִידִיר לא רצה להמשיך ולשהות אצל אוֹנְגוּס. אוֹנְגוּס התחנן בפניו שימחל לו וימשיך לשהות בביתו כאורח. בסופו של דבר התרצה מִידִיר ואמר לו: "לא אסכים להמשיך ולשהות כאן, אלא אם כן תמלא שלוש מבקשותי."

"באהבה ובכבוד. תגיד לי מה הבקשה הראשונה?"

"דבר ראשון, אני רוצה מרכבה ששוויה שבע שפחות."

אני לא יודע כמה עלתה שפחה טובה באותם ימים, אבל נראה לי שמדובר היה בעסק די יקר.

"אין בעיה." אמר לו אוֹנְגוּס, "קטן עלי. מה הבקשה השנייה?"

"הבקשה השנייה היא בגד שראוי למעמדי."

טוב, להלביש מישהו שהוא בן אלים, זה גם כן דבר לא פשוט. מן הסתם זה היה בגד של, איך אומרים, חור כרפס ותכלת שזור בחבלי בוץ וארגמן עם עטורי זהב וכפתורים מכסף, אבל גם את הבקשה הזאת הבטיח אוֹנְגוּס למלא.

"ומה עם הבקשה השלישית?"

"הבקשה השלישית," אמר מִידִיר, "היא שתמצא בשבילי את היפה בבנות אירלנד!"

אני מזכיר לכם שמִידִיר היה ברנש נשוי, אבל מגיע רגע בחייו של אדם, ובמיוחד אל, להתרענן קצת, מה גם שאשתו פוּאַנַק נשארה בארמון שלו והיתה די רחוקה.

"זה כבר לא דבר פשוט," אמר אוֹנְגוּס היכן אוכל למצוא את היפה בבנות אירלנד?"

"אה, אם זאת הבעיה שלך, אני אגיד לך: היפה בבנות אירלנד היא אֵידִין, בתו של אַלְאִיל מלך אלסטר."

אוֹנְגוּס יצא לדרך והגיע לארמונו של אלאיל. ברגע שהוא רק ראה אותה, הוא נאלם דום במשך שלושה ימים ולא יכול היה להסיר מבטו ממנה. הוא התחיל להבין לנפשו של מִידִיר. אתם צריכים להבין – לא מדובר בסתם נערה יפה. אֵידִין היתה בחורה מופלאה, אני לא רוצה לומר שהיא היתה יותר יפה מנורית שלי, אבל היופי שלה היה באמת משהו יוצא דופן: שער זהוב רך שירד גלים גלים על כתפיה, פנים עדינות מושלמות בצורתן, עיני איילה רכות מבע ושפתיים לוהטות שכל גבר היה רוצה לנשקן. יופי שלא מהעולם הזה, יופי שרק מספר סיפורים מסוגל אולי לתאר אותו במלים, ואולי גם זה לא. אולי נגן טוב יצליח לתאר את יופיה בשפת המוסיקה...

אחרי שלושה ימים של אירוח מלכותי אוֹנְגוּס קצת התאושש וסיפר לאַלְאִיל את מטרת בואו. בהתחלה אַלְאִיל אמר לו שאין על מה לדבר. "תראה," הוא אמר לו, "אני, איך אומרים, מלך זוטר, והמשפחה שלך זה הסלתה ושמנה של אירלנד. אומנם זה כבוד גדול, אבל אני גם יודע שאם יקרה לה משהו וכבודה יחולל, לא תהיה לי שום אפשרות להתמודד עם מִידִיר ועם דגדה." (שכחתי לספר לכם שבעצם מִידִיר היה אחד מבניו של דגדה ולמעשה הוא היה האח החורג של אוֹנְגוּס).

אוֹנְגוּס הבטיח לו הרים וגבעות. הוא התחייב לתת ערובות לשלומה של אֵידִין, ולתת עבורה כל מוהר שיושת עליו.

בסופו של דבר עלה בידו לשכנע את אַלְאִיל, אבל המוהר שדרש אַלְאִיל היה עצום ורב. דבר ראשון הוא דרש ממנו לבער שנים עשר מישורים עצומים שהיו מכוסים ביערות ולהפוך אותם לשדות מרעה, כדי שהבקר יוכל לרעות בהם ואנשיו יוכלו להתגורר בהם, לקיים בהם אסיפות ומפגשים ולהקים עליהם מבצרים.

אוֹנְגוּס קיבל על עצמו את המשימה, והאמת היא שהוא ביצע אותה תוך לילה אחד בעזרתו האדיבה של דַגְדָה, אביו הכל יכול.

אבל זה לא הספיק לאַלְאִיל. הוא דרש מאוֹנְגוּס לבצע משימה נוספת לא פחות כבדה: לנקז את כל הביצות שהיו במרכז ממלכתו ולתעל את המים אל הים בשנים-עשר נהרות רחבים, דבר שיאפשר גם לכל אדם בממלכה לעסוק בדייג כאוות נפשו.

טוב, אוֹנְגוּס לא התחיל לנטוע אקליפטוסים ולהלחם בקדחת. הוא הזעיק את דַגְדָה וגם המשימה הזאת בוצעה במהירות וביעילות. אם אירלנד נראית היום כמו שהיא נראית זה בזכות המשימות האלה – תראו למה יכול להביא יופי בלתי יתואר כיופייה של אֵידִין.

אחרי שהשלים בהצלחה את משימת ייבוש הביצות כבר לא נותרו לאַלְאִיל הרבה ברירות.

"תשמע," הוא אמר לאוֹנְגוּס, "אני אתן לך את אֵידִין, אבל אחרי שהיא תלך מכאן לא יישאר לי שום דבר, אז בקשה אחרונה – אני רוצה את משקלה בכסף ובזהב."

לאֵידִין היתה גזרה משולמת. לא היה עליה גרם אחד של שומן מיותר, אבל גם חמישים ושמונה קילו של זהב טהור לא הולך ברגל... אוֹנְגוּס השאיר שם ערימה של זהב ולקח את אֵידִין זהובת-השיער אל ביתו.

באותו לילה ישן מִידִיר עם אֵידִין היפה בבנות אירלנד ונפשו נקשרה אליה לנצח. זה היה ליל אהבה קסום שבעקבותיו באו עוד ימים ועוד לילות רווי עונג. שנה שלימה עברו על הזוג בביתו של אוֹנְגוּס. ידה לא משה מידו והם היו שיכורים באהבתם.

שנה חלפה ומִידִיר הרגיש שהגיע הזמן להתמודד עם פוּאַנַק אשתו שנותרה בבית. אוֹנְגוּס הזהיר אותו שהדבר לא יהיה פשוט: "פוּאַנַק היא אשה ערמומית." אמר לו "אביה הוא הדרואיד בראסל והיא בקיאה לא פחות ממנו מלאכת הכשפים. פקח עין ונהג בזהירות ואל תניח לה להשאר לבד עם אֵידִין אף לא לרגע."

מִידִיר יצא לדרך. הוא הגיע לביתו והציג את אֵידִין בפני אשתו. למרבה שמחתו, פוּאַנַק לא רק שלא הסתייגה מן האשה החדשה שהגיעה לביתה, אלא אף קיבלה אותה בסבר פנים יפות, הגישה בפניה מאכל ומשקה והזמינה אותה לסייר ברחבי הארמון ולהכיר את ביתה החדש.

מי יכול לדעת מה מסתתר בלבה של אשה? מִידִיר הרגיש שהדברים מסתדרים הרבה יותר טוב ממה שקיווה. חלפו שבועות אחדים ועירנותו של מידיר רפתה. באחד הימים הזמינה פוּאַנַק את אֵידִין לחדרה. ברגע שנותרו לבדן אמרה לה פוּאַנַק בכעס: "את כסאה של אשה טובה באת לתפוס!" היא הניפה את שרביטה והפכה את אֵידִין לבריכת מים, ואז נמלטה משם, יצאה מן הארמון ושבה לבית אביה.

מִידִיר נכנס לחדר ומיד הבין מה אירע. הוא צנח על שפת הבריכה הצלולה ולבו מלא רגשות אשמה. הוא הביט במי הבריכה וראה את פניו הנשקפים ממנה ומאחוריהם כמו צל מעורפל את פניה של אהובתו. יום אחר יום הסתגר מִידִיר בחדר, לא אכל ולא שתה ורק הביט במים הצלולים שנותרו מאהובת לבו. דמעותיו נשרו על לחייו והתערבבו במי הבריכה.

עם חלוף הימים התאדו מי הבריכה. לבסוף נותרה רק שלולית קטנה וגם היא הלכה והתייבשה. ואז כשנעלמו המים כליל, גילה מִידִיר בתחתית הבריכה זחל קטן. הוא נטל את הזחל וסיפק לו עשבי מאכל. הזמן נקף והזחל התגלם ומן הגולם בקע פרפר סגול, היפה בפרפרים שנראה אי פעם על אדמת אירלנד. קול משק כנפיו היה מתוק יותר מצלילי הנבל והחליל. עיניו ברקו כמו שתי אבני חן. הניחוח שהפיץ סביבו השביע את רעבו וצמאונו של כל אדם ולאבקה שנשרה מקשקשיו היו סגולות מרפא שבכוחן היה להביא מזור לכל נגע ומחלה.

מִידִיר שמר עליו מכל משמר. הפרפר ליווה אותו לכל אשר הלך והזין את נשמתו. מִידִיר לא רצה בשום אשה אחרת. שעות היה מתבונן בפרפר שחג סביבו. הוא היה נרדם עם לילה למשק כנפיו ושואב עוצמה מניחוחו. אם היה חשש סכנה היה הפרפר ממהר לנחות עליו ולהעירו.

פוּאַנַק ידעה כי פרפר זה אינו אלא אֵידִין שנואת נפשה, וכי כל זמן שיהיה בקרבתו של מִידִיר לא יאהב אשה מלבדה. היא בראה בכשפיה רוח עזה שנשאה את הפרפר הסגול משם והלאה. הרוח לא הניחה לפרפר לרגע. היא סחפה אותו עוד ועוד במרחבי אירלנד. שבע שנים נדדה אֵידִין כפרפר ולא מצאה מנוח לכף רגלה. לא היו צמרות עצים ולא כפי סלעים, לא הרים ולא עמקים שעליהם יכלה לנחות מבלי שהרוח תשוב ותעיפנה. רק בהיותה מעל האוקינוס מצאה מפלט לרגע על סלעי הים. יום אחר יום נשאה את ייסוריה ונפשה כלה אל אהובה, ויום אחר יום היה מִידִיר מתבונן מחלונו אל הים ומצפה לשובה.

באחד הימים נחת הפרפר על חזהו של אוֹנְגוּס שניצב על החומה המקיפה את ארמונו. הפרפר היה תשוש, כנפיו היו מרוטות, הזוהר שבעיניו כבה וניחוחו הועם, אבל אוֹנְגוּס זיהה אותו מיד.

הוא ערסל אותו בעדינות בקפלי בגדו והחם אותו בצמר גלימתו. "ברוכה הבאה, אֵידִין," לחש לה, "ברוכה את נודדת רצוצה ונרדפת! חטאתי לפניך. ביקשתי להביא לך ולמִידִיר אושר. פעלתי מפעלות כבירים – בראתי יערות וניקזתי ביצות, עשור גדול הפקדתי בידי אביך. נשבעתי לו שאשמור על כבודך והכל לשוא. כה צר לי שימי אושרך היו כה מעטים וסבל וייסורים כה רבים באו עליך מידה של פוּאַנַק. מי ייתן ותמצאי ביתי מחסה מאימת הרוח הרעה הרודפת אותך."

אוֹנְגוּס בנה עבורה מעון קטן מזכוכית בו יכלה למצוא מחסה ולהתאושש. הוא ניחם אותה במילותיו הטובות ודאג לכל מחסורה. בלילה היה שוכב ליד משכנה ושומר עליה בשנתה. קמעא קמעא שב הצבע לכנפיה, שב הברק לעיניה וניחוחה העשיר והמשכר נישא שוב באוויר. הפרחים והצמחים במעון הזכוכית שלה פרחו בשלל צבעים והיא רפרפה ביניהם ומצצה את צופם המתוק.

אבל פוּאַנַק המכשפה ששמעה על האהבה שמרעיף עליה אוֹנְגוּס, זממה מזימות חדשות כנגדה. באחד הימים הגיעה פוּאַנַק לבית בעלה ובמילים מתוקות מדבש פיתתה אותו והבטיחה לו ששנאתה לאֵידִין שככה מכבר וכי היא נכונה להשלים עמו. היא ביקשה שיזום פגישת פיוס משולשת שבה יטלו חלק היא, מִידִיר ואוֹנְגוּס. מִידִיר שלח שליח שהפציר באוֹנְגוּס לבוא לפגישה. אוֹנְגוּס הפקיד שומרים על מעון הזכוכית ויצא לדרך, אך בפוגשו את מִידִיר התברר לו כי פוּאַנַק לא הגיעה כלל לפגישה. לבו ניבא לו רעות. בלב כבד נחפז לשוב לארמונו ושם גילה כי בהעדרו, הצליחה פוּאַנַק לפרוץ פנימה. מעון הזכוכית נותץ ואֵידִין נעלמה לבלי שוב. אוֹנְגוּס חש שלבו עומד להשבר בקרבו. הוא כל כך רצה להאמין שהנה הגיע הרגע למפגש המחודש בין מִידִיר לאהובת לבו, עד שלא שעה לחששות שנקרו בלבו.

אבל עכשיו כבר לא היה דבר שניתן לעשותו. אתם יודעים יש דברים בחיים שלא ניתן לשנותם, לא ניתן להניע את הגלגל לאחור. רק דבר אחד נותר לו: לנקום בפוּאַנַק על מעלליה. הוא מיהר לרדוף אחריה וללכת בעקבותיה. הוא השיג אותה ממש ברגע שעמדה למצוא מחסה בבית אביה הדרואיד. אוֹנְגוּס הניף את חרבו וערף את ראשה והביאו עמו לארמונו.

ומה עלה בגורלה של אֵידִין האומללה? שוב נאלצה לנדוד ברחבי אירלנד בלי למצוא רגע אחד של נוחם. רק אהבתה העזה למִידִיר קיימה אותה ונסכה בה תקווה. אלף שנים רפרפה בנדודיה על פני אירלנד כולה. בתים נבנו ונהרסו. מלחמות פרצו ודעכו. הארץ שינתה את פניה. גל חדש של פולשים הגיע לאירלנד והוריד את הטאוטה דה דנן ואת דַגְדָה מנהיגם מגדולתם. הם נאלצו למצוא מפלט במעמקי האדמה ובתילי החורבות שנותרו מארמונותיהם המפוארים. וכל אותו זמן לא חדלה אֵידִין ממעופה.

במקום בו ניצב פעם ארמונו של אוֹנְגוּס לא נותרו אלא עיי חורבות. לא הרחק משם ניצב ארמון חדש, ארמונו של אֶדַאר, אחד מלוחמיו של קונור מלך אלסטר. לאחר אלף שנות נדודים נחת הפרפר התשוש על גג ביתו של אֶדַאר וחדר פנימה דרך הארובה ובסופו של דבר צנח אל תוך גביע היין שממנו לגמה באותו רגע אשתו של אֶדַאר.

אשתו של אֶדַאר בלעה את הפרפר וכתוצאה מכך נכנסה להיריון וילדה את אֵידִין מחדש. הילדה שנולדה קיבלה גם את שמה המקורי, אֵידִין. היא גדלה והיתה ליפה בבנות אירלנד ושמעה יצא בכל הארץ. באותו זמן שלט באירלנד המלך אֶקוּ. שנה לאחר שעלה על כס המלכות ביקש אֶקוּ לקיים את חגיגות ההכתרה שלו ובאותה הזדמנות גם לאמוד את שיעור המיסים והמתנות שניטל על כל אחד מן השליטים הזוטרים להעלות מדי שנה בשנה. אנשי אירלנד סרבו לבוא לטקס מאחר ואֶקוּ טרם נשא אשה, ומלך ללא מלכה אינו ראוי למשול בממלכה.

אֶקוּ שלח שליחים לכל קצות הארץ למצוא לו את היפה בנשים. לא היתה אשה אצילה יותר ויפה יותר מאֵידִין והמלך אֶקוּ בחר בה כמלכתו. חגיגה גדולה נערכה אז, ואליה הוזמנו כל אצילי הממלכה ושועיה. בין הנוכחים בטקס היה גם אַלאִיל, אחיו של המלך אֶקוּ (מדובר באלאיל אנגלונך ולא במלך אלאיל, אביה של אֵידִין בגלגולה הראשון). די היה לאַלאִיל במבט אחד בפניה של אֵידִין כדי שתוצת בלבו אש האהבה. הוא לא יכול היה להסיר את מבטו מאשת אחיו והאש שבעיניו לא נעלמה מעיניהם של רבים מן האורחים שהיו שם.

אַלאִיל חש רגשי אשם על כך, הוא ידע שכבודו מונח על כף המאזניים ועליו להפסיק לחשוב עליה, אך אש האהבה שניצתה בו לא דעכה. הלב והשכל הם שני עולמות נפרדים ולא תמיד יש ביניהם הסכמה. אַלאִיל שקע במרה שחורה. הוא נפל למשכב ונחלש מיום ליום על ערש מותו ביקר אותו הרופא שלו וכך היו דבריו של הרופא: "שניים הם הכאבים שיכולים להביא על אדם את מותו ואין להם מרפא. האחד הוא כאב הקנאה והשני הוא כאב האהבה." אַלאִיל ברוב אצילותו לא פצה את פיו.

ממש באותו זמן יצא המלך אֶקוּ, בעלה של אֵידִין ואחיו של אַלאִיל, למסע ברחבי הממלכה. הוא ביקש מאֵידִין לטפל באחיו הגוסס ובבוא השעה לדאוג לכל טקסי הקבורה הנאותים – כריית הקבר, אמירת ההספד וחיסול הבקר השייך לנפטר.

אֵידִין טובת הלב נרתמה למשימה. היא סעדה את אַלאִיל בחוליו וטיפלה בו במסירות. די היה בעצם נוכחותה לצדו כדי להחזיר לאַלאִיל חולה האהבה את כוחותיו. כל מבט שנתן בה וכל חיוך שעלה על שפתיה נסכו בו כוחות מחודשים והוא הלך והתאושש. דבר זה הפליא מאוד את אֵידִין ובאחד הימים פנתה אליו ושאלה אותו: "אמור לי, אַלאִיל היקר, מה המזור שהביא להחלמתך?"

ואַלאִיל שוב לא יכול היה לעצור בעד עצמו והשיב לה: "את היא הסיבה למחלתי ואת היא המזור לסבלי."

אֵידִין חשבה על כך שעה ארוכה ולבסוף אמרה לו: "אם הייתי יודעת זאת, כבר יכולת להבריא מזמן."

"האם פירוש הדבר שתסכימי לרפא אותי באהבתך?"

"כן," לחשה אֵידִין, "אעשה זאת למענך."

היא המשיכה לסעוד אותו בחוליו, רחצה את גופו בישלה את מזונו והרעיפה עליו את חיוכיה. תשעה ימים חלפו ועוד תשעה ועוד תשעה, ואַלאִיל התאושש כליל וקם ממיטת חוליו.

"מתי תעניקי לי את הדבר שעוד חסר כדי להשלים את ריפויי?" שאל אותה.

אֵידִין הביטה בו בעיני האיילה שלה וחשבה רגע ארוך.

"אעשה זאת מחר," השיבה לו, "אך לא אחלל את יצוע המלך ולא אטיל עליו חרפה. בוא מחר עם רדת הלילה אל הגבעה אשר ממול לארמון ושם תמצא אותי ותתנה עמי אהבים."

לאשורו של אַלאִיל לא היה גבול. כל היום כולו חיכה לבוא הלילה, אך בהגיע השעה היעודה, חטפה אותו שינה כבדה אשר ממנה נעור רק עם עלות השחר.

אֵידִין עמדה במילתה. היא חיכתה לו במקום המיועד ושם התגלה לעיניה אדם שנראה בדיוק כמו אַלאִיל. "אני עדין חלש," אמר לה בקולו של אַלאִיל, "ולא אוכל לתנות אתך אהבים הלילה."

אֵידִין חזרה לארמון. למחרת בא אליה אַלאִיל והתנצל על כך שלא הגיע לפגישה.

"לכל יום יש המחר שלו." השיבה לו אֵידִין "בוא אלי לגבעה מחר."

באותו יום עשה אַלאִיל כל מאמץ אפשרי שלא להירדם. הוא ישב מול האש ושטף עיניו במים, אך לשווא. השינה גברה עליו והוא שוב נרדם ולא התעורר אלא עם בוא השחר.

ושוב פגשה אֵידִין על הגבעה באותו אדם שהתחזה בדמותו של אַלאִיל. היא שבה לביתה וכאשר פגשה באור היום את אַלאִיל, היו עיניו לחות מדמעות. "אני בוש ונכלם," התייפח, "לא עלה בידי להחזיק מעמד ושוב נרדמתי."

בחיים כמו בסיפורים יש תמיד את הפעם השלישית. הלילה ירד ושוב עשתה אֵידִין את דרכה לגבעה. ושוב המתין לה שם אדם בדמותו של אַלאִיל.

אֵידִין התבוננה בו במבט בוחן "לא אתך קבעתי פגישת אוהבים." אמרה לו, "מי אתה המנסה להוליכני שולל? המפגש הזה לא נועד למטרות חטא, אלא בכדי להציל אדם הראוי להיות מלך אירלנד."

"מן הראוי הוא שתבואי אלי," השיב לה הזר, "משום שאת היא מי שהייתה בגלגולה הקודם אֵידִין בת אַלאִיל, ואני הוא מי שהיה בעלך ואהובך. מנחה גדולה הביא אוֹנְגוּס לאביך ומשימות כבדות נטל על עצמו עד שקיבל אותך מידיו כדין."

"אמור לי את שמך." השיבה לו.

"אני הוא מִידִיר בנו של דַגְדָה"

"ומה הפריד בינינו?" חזרה ושאלה.

"כשפיה של פוּאַנַק ומזימותיו של אביה הדרואיד. עכשיו שיודעת את מי אני האם תאבי לבוא עמי?"

"לא." אמרה לו, "לא אעזוב את אישי מלך אירלנד כדי ליפול לזרועותיו של מישהו שאינני יודעת מי הוא ומה גזעו."

"אני הוא שהצית בלבו של אַלאִיל את אש אהבתו אליך, ואני הוא שהפלתי עליו תרדמת קסמים כדי למנוע ממנו לממש את אהבתו וכדי להגן על כבודך. את היא אהובתי ולא שכחתי אותך אף לרגע אחד"

והוא פנה אליה בתואר בֵּה פִינְד – אשה יפה ושר לה על אודות העולם האחר עולמם של בני השי:

"אהבים בֵּה פִינְד עמי, בואי לתנות,

במחוזות בהם שורר רק אור וקסם מנגינות.

שם חיים באושר רב ולא ידעו מכאוב,

עלמות יפיפיות ובחורים יודעי אהוב.

עמי הרימי כוס גדולה של שיכר זהוב

על דשאים ירקרקים וכרי אזוב

מי ורדים ודבש זוהר צמאונך ירוו

ושמחה ורון וגיל את ימיך ילוו

ואֵידִין הקשיבה לשירו של מִידִיר ונזכרה באהבתה אליו בימים שמכבר ועם זאת לא נתנה לבה לנטוש את בעלה המלך שלו נישאה כדין והיא השיבה לו: "אבוא אתך אך ורק אם יעלה בידך לקבל אותי מבעלי."

בשובה לביתה התברר לאֵידִין כי אַלאִיל גיסה נרפא לחלוטין. יתרה מזו הוא אמר לה: "אני שמח על כי בזכותך נרפאתי ועם זאת לא העטיתי עליך ועל עצמי חרפה."

אֶקוּ המלך שב ממסעיו והופתע לשמוע כי אחיו שב לאיתנו. הוא הודה לאֵידִין על הטיפול המסור שהעניקה לו בהעדרו.

בוקר אחד יצא המלך אֶקוּ מביתו והשקיף ממרומי הסוללה המקיפה את ארמונו אל מרבי אירלנד. היה זה יום נאה שטוף שמש. לפתע קלטו עיניו את דמותו של לוחם זר ובלתי מוכר אשר ניצב אף הוא על הסוללה. השערים טרם נפתחו ואיש לא הודיע לו על ביקורו של אורח.

"מי אתה?" שאל אותו המלך."אינך מכיר אותי, אך אני מכיר אותך ושמי הוא מִידִיר."

"ומה מטרת בואך הלום?"

"חפץ אני לשחק אתך בשחמט."

"אשמח לעשות זאת, אך הלוח נמצא בחרה של המלכה, והיא טרם קמה משנתה."

"הבאתי עמי לוח," השיב מִידִיר "והוא משובח לא פחות מזה שלך."

הוא הוציא משולי אדרתו לוח כסף משובץ בארבע אבני חן עם כלים עשויים זהב.

"על מה נשחק?" שאל המלך.

"אם תזכה," השיב מִידִיר, "אתן לך חמישים סוסים אבירים עם רסנים מצופי אמייל."

הם שיחקו והמלך ניצח. מִידִיר עזב את המקום ושב למחרת היום. איש לא ראה בצאתו ובבואו, אך עם שחר ניצבו שם חמישים סוסים אבירים עם רסנים עשויים מאמייל מבהיק.

"עמדת בדיבורך, ואני מעריך זאת מאוד." אמר המלך.

"הבטחתי וגם קיימתי." השיב מִידִיר, "כלום נשחק שוב?"

"ועל מה נתמודד הפעם?"

אם תנצח תקבל ממני חמישים חרבות מצופות זהב, חמישים חזירים אפורי בטן וכחולי גב וחמישים פרות אדומות אוזניים שלכל אחת מהן שלושה ראשים ועל כל ראש שלוש קרניים. ועל כל אלה אוסיף חמישים איילים לא מסורסים וחמישים גלימות מפוארות, אך לא אביא את כל הכבודה ביום אחד, כל משלוח יגיע ביום המיועד לו."

הם ישבו לשחק ושוב ניצח המלך את יריבו. מִידִיר עמד בדיבורו ותוך חמישה ימים הגיעה הכבודה כולה אל ארמונו.

אביו המאמץ של המלך ששמע על כך, הזהיר את בנו המלך אֶקוּ: "הזהר ממנו בני, לאיש הזה יש כוחות אדירים. הטל עליו משימות כבדות."

ואומנם כאשר שב מִידִיר והופיע, הטיל עליו אֶקוּ ארבע משימות: לפנות סלעים מאזור מיט, לכסות בקנים את אזור טֶתְבָה, לנטוע יער בבריפנה ולסלול סוללה שתקיף את ביצת מוי-למריך.

"אתה מבקש ממני דברים לא פשוטים." אמר מִידִיר.

"אני בטוח שיעלה בידך לעשותם." השיב המלך.

"אם כך," אמר מִידִיר, "יש לי בקשה אחת, והיא, שלא אתה ולא אף אחד מנתיניך יצא הלילה מביתו."

המלך הבטיח למלא את בקשתו, אך לא עמד בפיתוי. הוא שלח אחד ממשרתיו כמרגל כדי שידווח לו כיצד ביצע מִידִיר את המשימה של בניית הסוללה סביב הביצה.

המשרת התגנב אל הביצה ולעיניו נגלה מחזה מדהים: המון עצום של פועלים עסקו במלאכה. הם פשטו את מעיליהם וערמו אותם לתל ענקי. מִידִיר ישב על ראש התל וניהל את המלאכה. המולה גדולה בקעה מכל עבר. הפועלים ערמו חצץ ואבנים ובנו את הסוללה כשהם מזמרים ללא הרף:

"קח עוד אבן, שים עוד אבן,

אל תשכח גם מוץ ותבן.

כל הלילה נעבוד, בתוך בוץ סמיך

ונקים לתפארה את סוללָת למריך.

מחיר עתק דורש המלך, את מִידִיר עושק

כי לא די לו בעושרו, עוד ועוד חושק,

אך אין יודע מי זוכה ומי כאן המפסיד,

מי פועל כאן במרמה ומי הוא החסיד.

אם ביקרתם אי פעם באירלנד בוודאי נוכחתם שהסוללה סביב ביצת למריך אינה שלימה. זו יכלה להיות הסוללה המושלמת ביותר בעולם, אבל בגלל כעסו של מִידִיר על הפרת האמון מצדו של המלך הוא לא השלים אותה. הוא בא למחרת בוקר אל המלך והוכיח אותו על התנהגותו. המלך שהיה כה אסיר תודה על מפעליו ביקש להפיס את דעתו וכשמִידִיר שב וביקש לשחק איתו הסכים לכך שההימור לא יקבע מראש אלא רק לאחר סיום המשחק. המלך שיחק והפסיד הפעם.

"זכית במשחק." אמר המלך, "מה תרצה ממני?"

"אני רוצה רק דבר אחד קטן." השיב מִידִיר.

"ומהו?" שאל המלך.

"רצוני לכרוך את זרועותי סביב אֵידִין היפה ולקבל ממנה נשיקה אחת."

המלך שתק שעה ארוכה. לבסוף אמר לו: "בוא בעוד חודש לכאן ורצונך יתמלא."

מִידִיר נענה לבקשתו. במהלך החודש אסף המלך אֶקוּ את לוחמיו מכל קצווי הארץ. הוא ציווה עליהם להקיף את הארמון בטבעת צפופה ולא להניח לאיש לעבור. ביום המיועד ישב המלך בחברת אציליו עם מלכתו, אֵידִין בחדר שבלב הארמון. הדלתות כולן היו סגורות ונעולות על בריח. אֵידִין שבורכה בכישרון מופלא להגשת משקאות, מזגה שכר לכל הנוכחים.

לפתע יש מאין הופיע מִידִיר בתוך החדר. הוא היה יפה כפי שלא היה יפה מעולם. פניו קרנו בחן ועיניו נצצו. "באתי לקבל את שהבטחת." אמר מִידִיר.

הקהל כולו נאלם דום וציפה לשמוע את תשובתו של המלך.

"עוד טרם הספקתי להרהר בדבר." השיב לבסוף.

"אֵידִין עצמה הביעה את הסכמתה לבוא עמי." אמר מִידִיר.

אֵידִין הסמיקה.

"אל תסמיקי יפתי," אמר לה מִידִיר. "לא עשית דבר שיעטה עליך קלון ושאינו יאה לך. שנה תמימה חיזרתי אחריך. הצעתי לבעלך את היפים באוצרות אירלנד ומלאתי אחרי כל דרישותיו, וכל אותו זמן דחית אותי, והסכמת לבוא עמי רק אם אזכה בך מידיו של אֶקוּ."

"אכן הבטחתי ללכת אחריך, אם תשלם למלך את אשר יבקש."

"לא אניח לך ללכת מכאן," אמר לבסוף אֶקוּ, אך הוא יכול לכרוך את זרועותיו סביבך כאן במרכז הארמון ולקבל ממך את הנשיקה שהובטחה לו."

מִידִיר לא המתין עוד. הוא הסיט את נשקו וכרך את זרועותיו סביבה. היא נשקה לו בחום על שפתיו ובאותו הרגע הפכו שניהם לברבורים צחורים שנישאו באוויר ופרחו בקול משק כנפיים מבעד לצוהר שבגג הארמון.

המלך אֶקוּ כינס את כל לוחמיו וציווה עליהם לחפור את כל התילים באירלנד שבהם התגוררו אנשי השי, שרידי הטאוטה דה דנן, עד שימצאו את המלכה שנעלמה. הלוחמים החלו במלאכתם, אך כל תל שנחפר ביום, שב ונסתם בלילה. שנה ושלושה חודשים עסקו הלוחמים במלאכה אך ללא הועיל. לבסוף יעץ להם קוסם אחד לשחרר כלבים וחתולים עיוורים בתל של ברי לית שמתחתיו נמצא ארמונו של מִידִיר. העצה אכן הועילה והתל נהרס כליל.

או אז יצא מִידִיר מארמונו התת-קרקעי והתגלה לעיניו של אֶקוּ.

"מה שאתה עושה אינו הוגן," אמר לו, "זכיתי באֵידִין ביושר והיא הסכימה לשוב אלי.

"לא אניח לך!" אמר אֶקוּ.

"טוב ויפה," השיב מִידִיר, "חזור לביתך ומחר בשעה השלישית של הבוקר אשלח אליך את אֵידִין."

אֶקוּ הסכים ושב לביתו, ואכן למחרת היום התייצבו בארמונו חמישים נשים וכולן דמו במראן לאֵידִין כמו שתי טיפות מים.

אֶקוּ ואנשיו נדהמו למראה. לבסוף התעשת אֶקוּ ואמר: אשתי, אֵידִין היא מגישת המשקאות הטובה ביותר בכל אירלנד. הביאו לכאן מיכל שכר והניחו לנשים למזוג, צמד אחרי צמד, ואני אזהה מי מהן היא אֵידִין. המיכל הובא. הנשים התחלקו לצמדים וכל צמד הגיש משקאות. אֶקוּ עקב אחריהן בדריכות. עשרים וארבעה צמדים הגישו משקאות והוא לא זיהה ביניהם את רעייתו. לבסוף נותר רק צמד אחד. הראשונה שבהן הגישה את המשקה ומיד אמר המלך: "זוהי אֵידִין מלכתי, אף שתוארה שונה במקצת." והאחרים החרו החזיקו אחריו: "זוהי ללא ספק אֵידִין, אף שמנסה היא להסוות את עצמה ולהגיש את המשקאות בדרך שונה."

היא נותרה שם עם המלך וכל מקורביו שמחו על שעלה בידו להציל אותה מאנשי השי.

באחד הימים ישבו המלך והמלכה בארמונם ולפתע הופיע לפניהם מִידִיר בכל תפארתו. הוא שב והזכיר לאֶקוּ כי מילא אחרי כל המשימות שהטיל עליו, אף על פי שהמלך מעל באמונו. לבסוף אמר לו: "אשאל אותך שתי שאלות. אנא ממך השב עליהן כיאה למלך אירלנד."

"שאל ואענה" אמר המלך.

"האם מצפונך נקי?" שאל מִידִיר.

"כן," השיב המלך, עד לפעם הבאה שנהמר."

ושאלתי השנייה היא: "האם באת על ספוקך ואתה מרוצה?"

"באתי על סיפוקי ואין לי שום דרישה ממך." השיב אֶקוּ.

"אם כך" אמר לו מִידִיר, "דע לך שגם אני מרוצה. כאשר היתה אשתך אצלי היא ילדה את בתך אצלי. אֵידִין חזרה אלי. מי שניצבת לצדך היום אינה אֵידִין, אלא בתה." והוא נעלם ולא נראה עוד.

אֶקוּ נדהם. הוא לא העז להפר את הבטחתו ולפגוע שוב בתילים, אך צר היה לו לשמוע כי שכב עם בתו שלו והיא הרתה לו.

"חי האלים," אמר אֶקוּ, "כאשר תלד בתי לא אביט בצאצא שיצא מרחמה. אצווה להשליכה לבור ביער כדי שתהיה לטרף לחיות הבר."

ואכן כאשר נולדה לו בת מבתו, ציווה המלך על שני משרתים להשליכה לבור ביער, אך המשרתים עברו בדרכם בביתו של הרועה פִינְדְלָם והעדיפו להשאירה במלונתו של הכלב שבחצר. המשרתים מלאו אחר מצוותו אך הילדה לא גוועה במאורה. פִינְדְלָם מצא אותה וגידל אותה יחד עם אשתו בביתו. היא הייתה לנערה כלילת יופי חזקה ומוכשרת ועלתה על כל הבנות במלאכת הרקמה. לא היה דבר שראו עיניה ושלא יכלה לרקום אותו על בד. המלך אֵטְרַסְקֶל בחר למלכה וצאציהם מלכו באירלנד עוד שנים רבות.

ומה עלה בגורלם של מִידִיר ואהובת לבו אֵידִין? זאת אין איש יודע לבטח, אך מן הסתם חיים הם עד היום ואוהבים הם זה את זו וזו את זה אי שם בארץ האחרת – ארץ הגבעות הירוקות, וכל זמן שתמשך אהבתם, תמשיך אירלנד לפרוח ואנשיה יתנחמו בכך שגם אם מגישת המשקאות הטובה ביותר והיפה בבנות אירלנד אינה מוזגת להם שכר, השכר עצמו עדין מקציף בכוסות ומחמם את כרסם כשם שהסיפור מחמם את לבם.