היה פעם ברהמין צעיר שחיפש ידע. הוא שמע על חכם גדול שחי בלב היער, הרחק מן התרבות וכבליה. הברהמין הצעיר פילס את דרכו בג'ונגל המסוכן עד אשר הגיע אל בקתתו של הקדוש אשר ניצבה ליד הנהר טוּנְגָבְּהַדְרָה, ואשר אותה חלק עם רעייתו. הוא התקבל בחמימות על ידי החכם, והיה עד מהרה לתלמידו. הצעיר עשה כמיטב יכולתו לשרת את החכם ואשתו, ולמד כמה שיכול.

החכם הזקן היה עדיין אדם חסון ונמרץ. הוא עיבר את אשתו והיא הרתה לעת זקנה את ילדם הראשון. כאשר היתה בחודש השמיני להריונה התעוררה תשוקה בלבו של החכם למצוא את מקורו של הנהר הקדוש שבקרבתו התגורר. כיוון שאשתו לא יכלה להתלוות אליו, הוא הפקיד אותה בידיו של תלמידו ובידי אשתו של חכם אחר שהתגורר במקום.

למועד הנכון תקפו את האשה צירי לידה. אשתו של החכם סייעה לה בלידתה בתוך הבקתה, בעוד התלמיד מתפלל בדאגה מחוץ לדלת ומבקש כי הלידה תעבור בשלום והאשה תביא תינוק בריא לעולם.

והנה, ברהמה עצמו נוכח בלידתו של כל תינוק, וכותב את גורלו של כל ילד על מצחו. הוא מגיע באותו רגע עצמו שבו עוזב התינוק את הרחם ונושם את אוויר העולם. עבור רוב האנשים ברהמה הוא בלתי נראה, אבל התלמיד הצעיר, בזכות התורה שלמד מרבו, יכול היה לראות דברים שאנשים רגילים לא יכלו לראות. הוא נדהם לראות לפתע גבר זר צועד היישר אל דלת הצריף שבתוכה ילדה אשת רבו ומנסה להיכנס.

"עמוד במקומך ואל תזוז!" צעק התלמיד.

לשמע צעקתו הזדעזע ברהמה. מעולם לא ראתה אותו נפש חיה בעת שהיה עסוק במשימתו ואיש לא ניסה לעצרו. הוא היה מזועזע אף יותר מדבריו של התלמיד: "ברהמין זקן, מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה? כיצד אתה מעז להתפרץ לתוך בקתתו של המורה שלי בעת שאשתו נמצאת שם בפנים! אתה לא יכול פשוט לפרוץ פנימה!"

ברהמה מיהר להסביר לתלמיד מי הוא ומה כוונתו. התינוק עמד לבקוע מרחם אמו, ואסור היה לו להתעכב. התלמיד הצעיר, שנבעת מכך שלא זיהה את האורח, קשר את הבד העליון סביב מותניו כאות כבוד לאל, ואז השתטח לפני ברהמה והתחנן לסליחה.

אבל גם לאחר שהבהיר את כוונותיו לא יכול היה ברהמה להיכנס. התלמיד התחנן לפניו כי יספר לו מה עומד החרט לרשום על מצחו של התינוק.

"בני," אמר האל, "אינני יודע מה ירשום החרט שלי על ראשו של הילד, וכשהילד מגיע לעולם אני מניח את החרט על ראשו וגורלו של הילד נכתב מעצמו בהתאם לקארמה שלו בגלגוליו הקודמים. אינך יכול להמשיך ולעכב אותי. אני חייב להיכנס!"

"אם כך," אמר התלמיד, כאשר תצא משם החוצה, יהיה עליך לספר לי את גורל ילדו של המורה שלי."

"בסדר," השיב ברהמה ומיהר פנימה. הוא יצא משם כעבור זמן מועט, והתלמיד הצעיר שאל אותו מה כתב החרט.

"בני," אמר ברהמה, "אני אספר לך מהו הגורל הצפוי לילד, אבל אם תספר זאת למישהו יתפוצץ ראשך לאלף חתיכות! התינוק הוא בן זכר, אבל נכונו לו חיים אומללים. כל רכושו עלי אדמות אשר ממנו יתפרנס יהיה שור אחד ושק אורז אחד. לא ניתן לעשות דבר כדי לשנות זאת."

"אבל זהו בנו של חכם גדול!" קרא התלמיד, "הייתכן שזו תהיה הקארמה שלו?"

"אין לי שום קשר לכך," השיב האל, "מעשיו בגלגולי חייו הקודמים הכתיבו זאת, והוא חייב לשאת בתוצאות! אבל זכור! אם תספר על כך למישהו, יתפוצץ ראשך."

ובאומרו זאת נעלם ברהמה מעיניו. התלמיד הצעיר נותר מתוסכל מן המחשבה על החיים הקשים המחכים לבנו הרך של המורה שלו.

זמן קצר אחר כך שב החכם לביתו ושמח למצוא את אשתו בריאה ושלמה ואת התינוק שהביאה לעולם. האיש הצעיר שכח במהרה את סודו הכאוב. הוא שב ושקע בתורתו של מורהו הזקן.

שלוש שנים חלפו במדיטציה שלווה, ואז החליט החכם הזקן לעלות לרגל שוב אל מקורותיו של נהר הטוּנְגָבְּהַדְרָה. אשתו הייתה מעוברת שוב וגם הפעם הפקיד אותה בידי התלמיד ואשת החכם. ברהמה הגיע שוב למעמד הלידה, והפעם היה הצעיר מוכן. הוא עצר את האל בדלת וכפה עליו לגלות לו מה רשם החרט על ראשו של הילד השני. גם הפעם היו חדשות רעות בפיו של ברהמה: "לאשתו של המורה שלך נולדה בת. כאשר תגדל ותתבגר תאלץ לצאת לזנות כדי להתפרנס! אותו כלל עדין תקף: אם תספר למישהו את מה שאמרתי לך, יתפוצץ ראשך!"

המום ממה ששמע היה התלמיד מיוסר מאוד למחשבה כי יהיה על בתו של אדם קדוש לחיות חיי זונה פשוטה. ימים רבים העסיקה אותו דאגה זו. לבסוף ניחם את עצמו במחשבה שקארמה היא הכוח השולט היחיד בחייהם של בני אדם.

החכם חזר במהרה, והתלמיד שהה במחיצתו שנתיים נוספות בטרם יצא לעלות לרגל להרי ההימלאיה. הוא היה מלא צער וחמלה על שני הילדים בעת שצפה בהם גדלים וחשב על הגורל האיום המצפה להם. הוא ניחם עצמו במחשבה על כך שאין דרך לשנות זאת.

במשך עשרים שנה נדד בעולם, למד עם חכמים שונים והרהר בטבע הגורל והאדם. הוא ספג אל קרבו את כל מה שיכול היה העולם להציע לו, ואז החליט לשוב לביתו של מורהו הזקן על גדת הנהר, מקום בו החל מסעו לפני שנים רבות.

התברר לו שהחכם הלך לעולמו זמן מה לפני שהגיע לשם. בצער המשיך דרכו אל הכפר הבא בניסיון לברר מה עלה בגורלם של ילדי החכם. באחד הכפרים פגש באדם שחי עם משפחתו במסכנות בבקתה דלה כשכל רכושו הוא שור אחד ושק אורז אחד. הוא זיהה בדמותו הסגופה את בנו של המורה הזקן שלו. בכל יום בישלה המשפחה חופן אורז מתוך שק האורז היחיד שיכלו להרשות לעצמם. כשהתרוקן השק, שילם המסכן את כל הכסף שהרוויח בעמלו כדי לרכוש שק אורז חדש בדיוק כפי שנכתב בחרט הברזל של ברהמה.

התלמיד פנה אליו בשמו ואמר לו: "אתה מכיר אותי. הייתי תלמידו של אביך, יש לי עצה לתת לך".

שכיר היום המסכן נדהם לפגוש במישהו זר שהכיר אותו בשמו. אך כיוון שהתלמיד היה כבר בגיל העמידה ונראה כמו מלומד מכובד, נטה המסכן להקיש לדבריו.

"הקשב אם כך ועשה בדיוק כפי שאני מייעץ לך." אמר התלמיד, "הדבר הראשון שתעשה מחר יהיה למכור את השור שלך ואת שק האורז שלך בשוק תמורת כל מחיר שתוכל לקבל עבורם. בכסף שתקבל ערוך סעודה מפוארת לך ולבני משפחתך ועד רדת הערב אל תותיר דבר. בשאר הכסף השתמש כדי להאכיל את העניים ולתת מתנות לברהמינים הטובים ביותר בכפרך. אנא בטח בי ולעולם לא תצטער על כך. אני תלמידו של אביך ואני יועץ לך זאת לטובתך שלך."

שכיר היום היה ספקני. "אתם הברהמינים תמיד אומרים לאיכרים כמונו לתת את כל הכסף שלנו לברהמינים. זה נחמד מאוד עבורכם לקבל הכל, אבל לי יש משפחה להאכיל, ולא אוכל להמשיך ולהאכילם אם אבזבז את כל רכושי מחר!"

אבל אשתו התערבה בשיחה ואמרה לו: "הוא נראה לי כאדם חכם, ואבא שלך היה הגורו שלו, ננסה לנהוג על פי עצתו."

שכיר היום וויתר ובחשש מה מכר למחרת היום את השור ואת האורז בשוק. הוא קיבל מספיק כסף כדי להאכיל חמישים ברהמינים, בנוסף למשפחתו שלו. לראשונה בחייו, היו לו האמצעים לתמוך באנשים נוספים ולא רק במשפחתו. כשמוחו מסוחרר לאחר אותו יום יוצא דופן, עזב השכיר אותו לילה את מיטתו כדי לצאת החוצה ולשאוף מעט אוויר. הוא מצא את תלמידו של אביו ישן על האדמה בחוץ. התלמיד התעורר לשמע צעדיו ושאל אותו מה מטריד את מנוחתו.

"אדוני," אמר הפועל, "עוד מעט יעלה השחר, כשאשתי ושני הילדים יתעוררו, לא יהיה לנו מזון לאכול."

התלמיד הרגיע אותו והראה לו מעט כסף שהיה ברשותו ודי היה בו כדי לקנות שור חדש ושק אורז, והפציר בו לעלות על משכבו ולנוח ולראות מה צופן לו הבוקר.

אפילו לאחר דברים מרגיעים אלה התהפך שכיר היום כל הלילה על משכבו. כשהתעורר הלך לרחוץ את פניו בבאר, חולף בדרכו על פני הסככה שבה היה השור שלו. הוא נזכר בעגמומיות שעתה אין שם שום שור שיהיה עליו לדאוג לו, אבל כשהסתכל שוב בסככה, גילה שככלות הכל יש שם שור. "העוני הארור," חשב לעצמו, "גורם לך לחלום בהקיץ על דברים שכבר אינם ברשותך!" הוא שב הביתה והביא מנורה כדי לבדוק אם אין הוא חולם בהקיץ. השור ניצב שם ולידו עמד שק מלא באורז! הוא רץ בשמחה לספר זאת לתלמיד. במקום להיות מופתע השיב לו האיש הקדוש: "כמובן שיש שם שור ושק אורז. עכשיו קח אותם ונהג בדיוק כפי שנהגת אתמול. מכור אותם בשוק וערוך סעודה לך ולמשפחתך ואל תשכח להיטיב גם עם הברהמינים ואל תותיר דבר מן הכסף."

שכיר היום נהג שוב על פי עצת התלמיד, ובכל בוקר קרה אותו דבר – שק מלא של אורז ושור חדש הופיעו בסככה. כשנראה היה כי חיי בנו של המורה הזקן שלו קיבלו תפנית חיובית, אמר לו התלמיד: "גונב לאוזני שבנו של המורה הזקן שלי חי חיי צער, על כן נחלצתי לעזרתך. עכשיו המשך לנהוג כפי שהוריתי לך: מכור כל יום את השור ואת שק האורז ועד הערב אל תותיר דבר – לא כסף ולא מזון. אם לא תנהג כך יעלם מזלך הטוב."

שכיר היום הבטיח זאת בכל לבו כשהוא מלא בהכרת תודה לאיש הקדוש.

"טוב, "אמר הקדוש. "עכשיו, יש לי עוד משהו שעלי לעשות. איפה אחותך? היא היתה רק בת שנתיים כשראיתי אותה לאחרונה."

הבן עצר בקושי בעד דמעותיו: "היא אשה שהתדרדרה לשפל המדרגה, אדוני, אינני רוצה לחשוב עליה בעת המאושרת הזו שבאה עלי. היא ממיטה עלי כל כך הרבה בושה."

התלמיד ידע היטב על מה דיבר הבן. "אמור לי איפה אני יכול למצוא אותה." אמר.

הבן כיוון אותו בחוסר רצון לכפר הבא, ששם נודעה אחותו כפרוצה. התלמיד נפרד מממנו כשבלבו מפעפעת התשוקה לסייע גם לאחותו, בתו של המורה שלו. כשהגיע לכפר עם רדת החשיכה הקיש על דלתה. הדלת נפתחה מיד, שכן אשה במקצועה אינה מחכה לדפיקה שנייה. היא נדהמה למצוא אדם קדוש על סף ביתה.

הוא הציג את עצמו כתלמידו של אביה, והיא בכתה מרוב בושה, נפלה לרגליו מלאת צער למחשבה שהיא, בתו של חכם גדול, הפכה לזונה פשוטה. היא סיפרה לו איך העוני הביא אותה למצבה זה.

הוא ניחם אותה ואמר, "בתי, צר לי לראות אותך חיה בצורה כזאת, אבל אם תקשיבי לי, אוכל לעזור לך לחיות חיים טובים יותר. סגרי את דלתך בפני כל הפונים אליך ואמרי להם: 'אני אפתח את דלתי רק בפני מי שיביא לי ענק פנינים מן האיכות הטובה ביותר!' נהגי כך הלילה, ומחר בבוקר אבוא לראות מה אירע."

האשה שמאסה בחייה כפרוצה היתה להוטה לנהוג על פי הצעתו. הלקוחות שלה חשבו שהיא יצאה מדעתה. וכי מי שמע על זונה המבקשת אתנן של פנינים איכותיות? אך היא המשיכה לדחות את כל מי שהגיע לפתחה. הלילה חלף ועם עלות השחר החלה האשה לדאוג. וכי מי בכפר יכול להרשות לעצמו מחיר שכזה עבור שירותיה?

אך שעה קלה לפני זריחת השמש הגיע לשם בחור צעיר ובידו מחרוזת פנינים משובחות. הוא תינה עמה אהבים עד עלות השחר ואז פנה לדרכו.

היא סיפרה לקדוש על כל מה שקרה, והוא ידע שחפצו עלה בידו. "מעכשיו תחיי חיים של אשה טהורה. מעטים האנשים בעולם היכולים להרשות לעצמם לשלם לך כל לילה את המחיר שנקבת. מי שנתן לך את הפנינים האלה יהיה חייב להמשיך ולעשות זאת מעתה ואילך, כבעלך וכמאהבך. אל תניחי לאיש זולתו לגעת בך. ועכשיו עשי את מה שאני אומר לך: כל בוקר מכרי את הפנינים שקיבלת בשוק ובזבזי את הכסף שתקבלי תמורתן. ערכי סעודה מפוארת לעצמך וביתרת הכסף האכילי את עניי הכפר ואל תותירי דבר מן הכסף עד רדת החשיכה. אם לא יעלה בידך לקיים את אשר אמרתי יאבד מזלך הטוב ותיאלצי לחזור לחיי עוני. האם תעשי את אשר אמרתי?"

"ברצון רב, אדוני!" השיבה.

התלמיד שכב לישון תחת העץ הסמוך לביתה כדי לראות אם תכניתו תתממש. לשמחתו נוכח לדעת שבתו של המורה שלו החלה לחיות חיים טובים ומהוגנים.

לבסוף, מרוצה מן החיים המשופרים שהעניק לילדיו של המורה הזקן שלו, החליט הקדוש לצאת פעם נוספת לדרך ולעלות לרגל לאחד המקומות הקדושים. הוא התעורר מוקדם עוד בטרם זרחה השמש ויצא לדרך בעוד הירח מאיר. הוא לא הרחיק לכת כאשר ראה אדם מתקרב. היה זה אדם צעיר יפה תואר שהוביל בחבל שור נאה, שק אורז על ראשו ומחרוזת פנינים משובחות על כתפו. הקדוש שאל את הזר למעשיו.

הצעיר יפה התואר השליך את שק האורז שעל ראשו ואנחת ייסורים בקעה מפיו. "הסתכל עלי!" קרא בזעם. "ראשי כמעט התקרח כולו משק האורז שעלי להביא כל לילה לביתו של שכיר היום, שלא לדבר על השור ששעלי להוביל לסככה שלו, ואז עלי להתלבש בבגדי פאר ולהתחזות לאיש צעיר כדי לתנות אהבים עם אחותו של אותו איש ולשלם לה כאתנן מחרוזת פנינים משובחות! חרט הברזל שלי ניבא את גורלם, ועכשיו, בזכות חוכמתך הארורה אני צריך לספק להם את כל מה שנגזר עליהם בלידתם. עד מתי אאלץ לעשות זאת?"

דמעות זלגו על פניו של האל ברהמה בכבודו ובעצמו.

"תוכל לחדול מכך אם תעניק לשניהם חיים טובים ומהוגנים במקום הגורל המקורי שרשם החרט שלך."

ברהמה עשה כעצתו זאת, וצרותיו הסתיימו.

וכך הערים הקדוש על הגורל ועל ברהמה עצמו