לפני המון המון זמן חי מלך גדול. והמלך הגדול הזה, הוא הזמין בשבילו לבנות ארמון גדול. כל דבר שמה היה צריך להיות הכי הכי טוב שרק יכול להיות, והאנשים מה שבנו אותו, היו הכי הכי חכמים שיכול להיות וזה לקח המון זמן לבנות את הארמון הגדול הזה בגלל שזה כל כך גדול ובגלל שזה צריך להיות כל כך טוב, אבל בסוף הגיע היום שזה נגמר.

והמלך הגדול הוא קרא יחד לכל האנשים, מה שעבדו לבנות בשבילו, בשביל לתת להם בומבה של ארוחה ושתייה - חפלה רצינית. וככה הסיפור הולך:

טוב, אז כולם באו לחגיגה הגדולה הזאת והיה שם המון אוכל טוב, הכל על צלחות מזהב והיה המון משקה חזק, הכל בכוסות מזהב והם כולם ישבו ואכלו ושתו המון זמן. וכשהם היו מלאים לגמרי ולא יכלו יותר לאכול או לשתות, כל האנשים מה שהיו שם התחילו לִיתְוָכח מי הכי טוב ביניהם. הראשון דיבר האיש מי שאמר להם את הצורה הנכונה וכל זה, בשביל לבנות כל חלק קטן של הארמון. "בלעדי" הוא אומר "לא היה שום ארמון, אז אני חושב שאני צריך להיות הכי טוב בין כל האנשים!"

ואז דיבר הנגר מה שעשה את כל הדלתות וכל מיני דברים מעץ: "בלעדי" הוא אומר, "לא היו שום דלתות ושום רהיטים, ובלי הדברים האלה לא היה ארמון!"

ואז דיבר האיש מה ששם את כל הסרוכיות בחלונות: "בלעדי" הוא אומר "לא היו שום חלונות. אני סידרתי סרוכית באלף חלונות. אחרת הרוח והגשם היו נכנסים בפנים. בלי חלונות לא היה ארמון!"

ואחרי זה, זה מדבר וזה מדבר ומספר כל מיני דברים שהוא עשה וכל אחד אומר שבלי העבודה שלו לא היה ארמון.

וכל הזמן המלך הגדול הזה סתם יושב ולא אומר כלום, רק שומע טוב טוב מה כל אחד אומר. ואז בסוף פתאום הם רואים בן אדם שחור ככה עומד מופרד מהאחרים בדיוק בתוך הדלת.

"בוא תכנס ותספר לנו מה שאתה." אומר המלך הגדול. אז האיש השחור, הוא צועד קדימה לתוך הארמון הגדול.

"אני הנפח" הוא אומר בקול רם ככה שכולם יכולים לשמוע אותו ואז כולם רואים שהפנים שלו הכל שחור מהפיח ויש לו עוד את הסינור מעור כי הוא בא ישר מהעבודה שלו. ואז אחד או שנים שמה (הם כולם לבושים בבגדים יפים ומסתכלים בפֵטוֹלְנֵגְרוֹ, כן מסתכלים מלמעלה למטה על הנפח – ככה הם מסתכלים) הם מתחילים לומר אחד לשני: "איזה זכות יש לבן אדם הזה להיות פה? הוא לא עשה שום דבר בשביל הבנייה של הארמון הגדול הזה פה בשביל המלך הגדול."

אז בסוף המלך הגדול הוא פונה אל הנפח והוא אומר: "עכשיו תענה לי איזה זכות יש לך פה? אתה יכול לומר שעשית משהו בשביל הבנייה של הארמון הגדול הזה פה?"

והנפח הוא מחייך והוא קם ואומר: "שמענו את עושה הסרוכיות, שמענו את הנגר, שמענו את מניח הלבנים ושמענו את כל האנשים האחרים שטוענים שהם היו הכי חשובים מכולם. אבל אני אומר שאפילו אחד מהם לא היה יכול לעשות משהו בלי הכלים שלהם, ומי עשה את הכלים?"

והאיש עצר והסתכל סביבו בזמן שכולם חשבו על זה ואז הוא מדבר עוד פעם: "כן" הוא אומר "כן. אף אחד מהם לא היה יכול לעשות משהו בלי הכלים שלהם. ומי אתם חושבים עשה את הכלים שלהם? בטח, זה אני, הפֵטוֹלְנֵגְרוֹ, הנפח! ועכשיו" הוא אומר "אני אשאל את המלך הגדול בעצמו להגיד לנו מה הוא חושב האיש הכי חשוב מכולם."

ואז המלך הגדול, הוא קם על הרגליים ואומר: "שמענו כולנו מה שהנפח אמר וזה אמת גדולה שאף אחד מכם לא היה יכול לעשות איזו שהיא עבודה בלי הכלים שהנפח עשה. לכן" – הוא אומר – "לכן אני אומר שהנפח הוא האיש הכי חשוב מכולם!"

ואז המלך הגדול עשה ארמון בשביל הנפח על יד הארמון שלו, והנפח הוא יושב שם עם בגדי עבודה ועם סינור והפנים שלו שחורים מפיח והמלך הגדול נותן לו בידיים שלו לאכול ולשתות מספל של זהב!

זה הסיפור שלי שסיפרה לי האמא הזקנה שלי. כן, ככה זה היה, והיא שמעה את זה מאמא שלה וכך הלאה מיום שהמיצ'פחה שלנו התחילה, והנפח הזה, מה שסיפרתי עליו היה הפֵטוֹלְנֵגְרוֹ הראשון – הנפח הראשון שאתו התחילה המיצ'פחה שלנו לפני המון המון זמן.