ביום בהיר אחד יצאו פְיוֹן מֶק קוֹמְהֵיְיל וארבעה עשר מאנשיו לצייד על פסגתו של הר מוּאִיסִיר. הם שהו שם כל היום כולו מזריחת החמה, אך לא מצאו כל צייד.

עם רדת הערב פתח פיון את פיו ואמר: "מוטב לנו שנשים פעמינו הביתה, חבריא. לא צדנו דבר ועד שנגיע רעבים וצמאים לביתנו, תהיה השעה מאוחרת מאוד."

הם סבו על עקבותיהם ופסעו במורד ההר. אך גם אם זאת עשו, לא הרחיקו הם לכת במורד ההר שכן ירד עליהם ערפל שחור ואפל. דרכם אבדה להם ושוב לא ידעו אם עליהם לפנות מזרחה או מערבה. לבסוף נאלצו לשבת תחתם במקום שהיו בו.

"אני חושש, חבריא, שדרכנו אבדה לנו הערב." אמר פיון, "מעודי לא ראיתי ערפל כה סמיך."

לזמן מה ישבו תחתם משוחחים ומתווכחים, עת נשא דִּיאַרְמֵיְיד את מבטו וראה בקתה נאה לבנה כסיד מאחוריהם.

"בואו, חבריא, לבית הניצב שם." אמר להם, "אולי נקבל משהו לאכול ולשתות."

הכל הסכימו עמו והם ניגשו אל הבית.

בהיכנסם לא ראו שם אף אחד חוץ מאיש זקן, אשר שכב כפוף לצד האח, וכבשה שהייתה קשורה אל הקיר. הם התיישבו, והזקן הרים את ראשו וברך את פיון ואת אנשיו בלבביות.

"חי נשמתי," אמר דיארמייד לעצמו "לא נראה לי שנשבור את רעבוננו וצימאוננו בבקתה הרעועה הזו."

מקץ רגעים אחדים קרא האיש הזקן בקול לאשה צעירה ששהתה בחדר למטה ואמר לה לעלות למעלה ולהכין ארוחה לפיון ולאנשיו. או אז עלתה אל החדר בחורה צעירה וחיננית, ולא לעת רבה נזקקה היא כדי להכין עבורם מזון ומשקה.

היא משכה והביאה שולחן ארוך רחב למרכז החדר, פרשה עליו מפה וערכה את הסעודה עבור חבורת הַפְיָיאנָה. היא הושיבה את פיון בראש השולחן והציבה לפני כל אחד מהנוכחים את מנתו.

אך הנה, בעוד האנשים מגישים לפיהם את נתח המזון הראשון, קפצה לפתע הכבשה ממקומה, מתחה וקרעה את חבל הקנבוס העבה שקשר אותה אל הקיר והסתערה על השולחן. היא הפכה אותו על פיו בהרימה את קצהו ולא נותר אפילו דבר מאכל אחד שלא הושלך לרצפה לרגליהם של הפייאנה.

"ייקח אותך השד!" צעק קונן, "ראי איזה בלגן עשית מהארוחה הזו שלנו שכה נזקקנו לה!"

"קום, קוֹנַן, וקשור את הכבשה." אמר פיון.

קונן שהיה מחומם כדבעי על אובדן הארוחה, קם על רגליו באי רצון וצעד לעבר הכבשה. הוא תפס אותה בראשה וניסה לגרור אותה אל הקיר, אך אם גם שבר את לבו במאמציו אלה, לא עלה בידו לקושרה. הוא ניצב שם והתבונן בה.

"חי שמים," אמר, "לוחם גדול ורב כוח ככל שהנני - הנה ניצבת פה היום הכבשה הזו ולא עולה בידי לקושרה! אולי יצלח הדבר בידי מישהו אחר."

"קום דיארמייד וקשור את הכבשה." אמר פיון.

דיארמייד קם על רגליו וניסה אף הוא לקשור את הכבשה. אך אם גם אימץ הוא את כל כוחו, היו כל מאמציו לשווא. הכבשה לא משה ממקומה.

כל אחד מארבעה-עשר הגיבורים ניסה בתורו לעשות זאת, אך ללא הועיל.

"בושו והיכלמו!" אמר האיש הזקן, "מי היה מאמין שעם כל גבורתכם וכוחכם לא תוכלו לקשור כבשה קטנה אל הקיר עם פיסת חבל!"

הוא התרומם ממקום משכבו לצד האח וקרטע על פני הרצפה. בקומו נשרו ממכנסיו ששה פינטים מלאים של אפר, כיון שנשען זמן כה רב על האח. הוא אחז בכבשה בעורפה, משך אותה בקלילות לעבר הקיר וקשר אותה.

כאשר ראו אותו הפייאנה קושר את הכבשה, נתקפו הם חיל ורעדה; הם נוכחו לדעת כי עלה בידו לעשות במחי יד את מה שהם עצמם, גיבורים ואמיצי כוח ככל אשר היו, נכשלו בו.

הזקן שב למקומו ליד האח.

"עלי לכאן והכיני מזון לפיון ולחבורתו." פקד על האשה הצעירה.

היא עלתה שוב מחדרה ויהיו אשר יהיו הכישרונות או הקסמים שהיו לה - הנה, לא חלף זמן רב והיא הכינה והגישה להם ארוחה חדשה.

"גשו למלאכה, חבריא, וסעדו את לבכם. לא צפויה לכם תקלה נוספת." אמר הזקן, "ארוחה זו תשקיט את רעבונכם וצימאונכם."

לאחר שהיטיבו לבם במאכלים ומילאו את כרסם, חשו הכל שבעים ומאושרים. הם הדפו את כיסאותיהם לאחור והתרווחו. אבל פיון שהיה מטבעו חסר מנוחה, התבונן סביבו וממקום שבתו ראה את הנערה יושבת על כסא בחדרה למטה. תשוקה עזה התעוררה בו לשוחח עמה קמעא. הוא ירד למטה ונכנס לחדרה.

"פיון מק קומהייל," אמרה היא, "הייתי פעם שלך ולא אהיה שלך שוב!"

הוא נאלץ לסוב על עקבותיו ולשוב לכיסאו. ואז קם דיארמייד וירד אף הוא אליה, אך זכה לשמוע ממנה אותה תשובה עצמה. וכך קרה לכל אחד ואחד מן הפייאנה. אוֹיְסִין היה האחרון לנסות, אך גם לו אמרה היא אותו דבר עצמו. היא נטלה את ידו בידה והוליכה אותו אל הקומה העליונה ושם ניצבה מול כל הפייאנה.

"פיון מק קומהייל," אמרה היא, "מאז ומתמיד נודעתם בכוחכם, בזריזותכם ובאומץ לבכם, ועם זאת כל אחד ואחד מכם נכשל במאמציו לקשור את הכבשה. כבשה זו אינה כבשה רגילה; זוהי העצמה, והאיש הזקן שם בפינה הוא המוות. חזקה ככל שתהייה הכבשה, הנה עלה ביד הזקן לגבור עליה. חזקים ככל שתהיו - המוות יגבר על כולכם באותה דרך.

אני עצמי הנני מזל משמים שנשלח אליכם מאת האלוהים, ואלוהים הוא שהציב את הבקתה הזו כאן למענכם. אני היא הנעורים. הייתי שייכת לכל אחד מכם בתורו, אך לא אהיה של איש מכם שנית. ועכשיו אעניק לכל אחד מכם כל מתנה שיבקש ממני."

פיון היה הראשון שדיבר, והוא שאל אם יוכל להשתחרר מריח החמר שדבק בו מאז חטא עם אשה שמתה.

דיארמייד אמר שמה שהוא חפץ בו הוא נקודת אהבה על גופו שתגרום לכל אשה שתראהו להתאהב בו.

אוסקר ביקש רצועה למחבט הדיש שלו, רצועה שלעולם לא תקרע.

קונן ביקש שיהיה לו הכוח להרוג מאות בקרב, בעוד שהוא עצמו יישאר בלתי פגיע.

בשומעו את משאלתו של קונן אמר דיארמייד: "אבוי, אם יינתן לקונן הכוח להרוג מאות, למען השם, אל יינתן לו הידע כיצד לעשות שימוש בכוחו. הוא מאוד חזק, אך מאוד מושחת ואם יתעורר זעמו לא יותיר איש מן הפייאנה בחיים!"

וכך נותר קונן כפי שהיה. הוא מעולם לא ידע כיצד להשתמש בכוחו, להוציא פעם אחת בעת הקרב של וֵנְטְרִי, כאשר הביט על אויביו מבעד לאצבעותיו וקטל במבטו כל אחד ואחד מהם.

כל אחד מן הפייאנה ביקש בתורו משאלה. אינני יודעת מה ביקשו האחרים, אבל אויסין ביקש את חסד האלוהים. אומרים שהלך אל ארץ הנעורים ושהה שם עד שבא לאירלנד פֵּטְרִיק הקדוש, וזאת על מנת שיזכה לאמונה הנכונה ולידיעת האל ויקבל את המשיחה האחרונה בעת מותו, והוא אכן זכה לכל זאת, כיוון שבשובו לאירלנד, פֵּטְרִיק הקדוש עצמו, הוא שטבל אותו לנצרות ומשח אותו בשמן הקודש לפני מותו.