שם הסיפור:

הסולטן והדובדבן

יום אחד התחילה תסיסה בממלכת הסולטן. אנשים התחילו לדבר נגד הסולטן: שהסולטן לא בסדר; שהסולטן לא ממלא את חובתו לעמו כראוי.

וכל כך למה? פרי יש בעולם – יפה לעין, טעים לחך, מושלם בצורתו ובתבניתו – דובדבן שמו. אך דא עקא (זו צרה), רק התחלת ליהנות ממראהו הטוב ומטעמו המשובח והנה חלף חודש וכבר אפסו הדובדבנים מן השוק וצריך לחזור ולחכות שנה שלמה עד שיופיעו שוב בשווקים, ואיך זה שהסולטן ירום הודו, הוא שיש לו מהלכים שם למעלה, לא נוקף אצבע, לא עושה דבר כדי שיהיו דובדבנים, לא רק חודש אחד בשנה, אלא חודשיים, שלושה ואף יותר.

התחילו אנשים לדבר נגד הסולטן. דיבר אחד, דיברו שנים, דיברה העיר כולה. הממלכה כולה גועשת ורועשת. מכל עבר מגיעים שליחים: "אדוננו הסולטן מרד מתרקם! מה לעשות?"

כינס הסולטן את יועציו. זה אומר הא וזה אומר דא. בסוף קם איזה יועץ זקן, אמר לו: "אדוני הסולטן יש לי איזו עצה שיכולה להציל את חייך בשעת הדחק."

אמר לו: "דבר!"

אמר לו: "אדוני הסולטן, ברחוב היהודים יש איזה סנדלר יהודי בשם שלמה, והוא איך אומרים בערבית, בְּעִיד מִינַכְּ – רחוק ממך, לא עליך – דומה לך שתי טיפות מים. עצתי לך: קח את הבן אדם, שים גלימת מלכות על כתפיו, כתר בראשו. שהוא יהיה לסולטן תחתיך, יעני, כפיל. והיה כי תקראנה מלחמה - חס וחלילה, יעלה העם על הארמון להשמיד להרוג ולאבד - שהוא יהיה כפרתך, ואתה תנצל."

"בסדר, הביאו אותו לפני."

יצאו הרצים דחופים ומבוהלים. באו אליו: "אתה שלמה?"

"כן."

"בוא אתנו אל הסולטן!"

"מה חטאתי, מה עוויתי, מה פשעתי?"

"שתוק! הסולטן רוצה אותך, אל תשאל שאלות!"

מסכן, הולך אתם. מביאים אותו לארמון, שמים גלימת מלכות על כתפיו, כתר על ראשו, אומרים לו: "אתה סולטן!"

"אני סולטן?"

"כן".

"ואני יכול לעשות מה שאני רוצה?"

"מה אתה רוצה לעשות?"

אומר: "תראו, לפני יומיים הלכתי ברחוב, מעדה רגלי. איזה אשה טובת לב הושיטה לי יד ברגע האחרון. אני רוצה להודות לה על טוב לבה - לתת לה חמישים דינר. אני יכול?"

"אתה סולטן! תיתן צו ויתנו לה."

נתן צו ונתנו לה. אחר כך הוא נזכר: "יש לי בן דוד, מסכן, לא הולך לו בחיים. אני רוצה לתת לו איזה דחיפה, ארבע מאות דינר זהב. הולך?"

"אתה סולטן. תיתן צו ויתנו לו."

בקיצור, התחיל לחלק מתנות לכל הקרובים והידידים - לזה מאה, לזה מאתיים, לזה ארבע מאות. פתאום הוא נזכר: "יש ברחוב אצלנו איזה סנדלר - פתח סנדלרייה מתחרה בדיוק מול הסנדלרייה שלי. אני יכול לסגור לו את הסנדלרייה?"

"אתה סולטן. תיתן צו ויסגרו לו." נתן צו וסגרו לו את הסנדלרייה.

כעבור כמה ימים מודיעים לו: "באה משלחת מטעם העם בעניין הדובדבן."

"שיכנסו."

באים לפניו משתחווים אפים ארצה: "אדוננו הסולטן, אתה יודע יש בעיה עם הדובדבנים. העם כועס העם מתמרמר, רוצים דובדבנים לא רק חודש בשנה, ואתה לא עושה דבר..."

הוא שומע, שומע. בסוף אומר להם: "תבואו בעוד שבוע, נראה מה אפשר לעשות."

כעבור שבוע שוב מגיעה המשלחת: "אדוננו הסולטן המצב הולך ומחמיר, איננו יכולים לעצור בעד ההמונים המתפרצים!"

אומר להם: "תנוח דעתכם, הכל בסדר. דיברתי עם מי שצריך לדבר, סידרתי הכל. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? שלושה? כל השנה? - תקבלו."

"כל השנה? אדוננו הסולטן, הרי זה דבר נפלא! אנו הולכים לבשר את הבשורה לעם!"

אומר להם: "רגע, חכו רגע, סְטַנֶה שְׁווֹיֶה - יש בעיה קטנה!"

"בעיה? מה הבעיה?"

"תראו" הוא אומר להם, "מתברר שהדובדבן והרמדאן, צום הרמדאן, קשורים יחד בשורשם העליון קשר בל ינתק - אי אפשר להפריד ביניהם. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? בסדר, אבל תצטרכו גם לצום חודשיים. אתם רוצים דובדבנים כל השנה? הולך, אבל אז תצטרכו לצום כל השנה. עכשיו מה שתחליטו, זה מה שיהיה."

ישבו החכמים על המדוכה, חשבו, חשבו, חזרו אליו אמרו לו: "אדוננו הסולטן, חודש רמדאן זה עד פה (המספר מראה בכף ידו על הצוואר) שיישאר המצב בעינו!"

מאז ועד היום יש חודש אחד דובדבן וחודש אחד רמדאן, כי החיים, רבותי, אם לא הבנתם את זה עד היום, זו עסקת חבילה!"

הערות:

בסיפור זה נתקלתי לראשונה כאשר תרגמתי עם אמי ז"ל את ספרו של יצחק מוסקונה "סיפורי ספרד". יצחק מוסקונה היה מראשי הקהילה היהודית בבולגריה והוא העלה על הכתב בלשון לאדינו – לשונם של יהודי ספרד – מבחר אנקדוטות וסיפורי עם. הספר יצא לאור במהדורה דו-לשונית לאדינו-עברית, בהוצאת מעריב. בין סיפורי העם שרשם מוסקונה היה גם הסיפור הזה שאינני מכיר אותו משום מקור אחר. צירפתי אותו בשמחה לרפרטואר שלי משום שיש בו את כל המאפיינים של סיפור עם מוצלח: הוא נטוע בתרבות שבה צמח, יש בו הרבה חכמה עממית והוא עשיר בדיאלוגים. לכאורה אין לסיפור גוון יהודי מובהק הוא נשמע כסיפור חכמה שמתאים למרחבי תרבות רבים, אך ניתוח מעמיק יותר מראה שיש בו מתח בין-דתי ברור.

מילות מפתח:

סולטן, דובדבן, רמדאן, בולגריה, חכמה