שם הסיפור:

התנהגות מורשת

הייתה פעם אלמנה שנהגה להביא מן המעיין את המים הדרושים לה בתוך נאד עור. כל בוקר הייתה האלמנה מגיעה למעיין, ממלאת את הנאד ושבה לביתה, והמים היו מספיקים לה עד בוקר יום המחרת.

יום אחד החליט אחד מנערי הכפר להתל בה. בעת שצעדה בדרכה חזרה לביתה עם הנאד על כתפה, התגנב הנער מאחוריה ועם מחט גדולה ניקב שנים שלושה נקבים בנאד. ביתה של האלמנה היה מרוחק מן המעיין ועד שהגיעה לביתה נזלו כמעט כל המים מן הנאד. היא רוקנה את המים שנשארו אל תוך כלי חרס וחזרה למעיין למלא את הנאד מחדש, אך שוב ארב לה הנער וניקב את הנאד. אך הפעם ראתה אותו האשה.

אחרי שהנער עולל לה שוב ושוב את מעשה הקונדס שלו במשך ימים אחדים החליטה האלמנה להתאונן עליו בפני אביו.

היא ניגשה אל ביתו של הנער בדיוק כאשר חזר האב ממלאכת יומו ואמרה לו: "דוד חסן, הבן הזה שלך ממרר לי את החיים, ואני כבר לא יכולה לשאת יותר את מעשי הקונדס שלו!"

"מה הוא עשה?" שאל האב.

"אני מביאה מים מן המעיין והוא אורב לי כל יום, מתגנב מאחורי, מנקב את הנאד במחט וגורם למים לטפטף. הוא כבר עולל לי זאת יותר מדי פעמים."

"אני מבין" אמר האב, "בסדר. לכי הביתה ואני כבר אדאג שהדבר לא יקרה שנית."

כאשר הלכה האשה התכוון האב לקרוא לילד ולצוות עליו שיפסיק להטריד את האשה המסכנה, אבל לבסוף החליט שלא לעשות זאת. הוא התחיל לחשוב על הבעיה: האם אי פעם האכלתי את בני במזון שנגנב או הושג בדרך לא ישרה? שאל את עצמו. הוא חשב וחשב אך ככל שעלה בידו לזכור מעולם לא האכיל את בנו ולו גם בקורטוב של מזון שהושג בדרך זו.

ואז פנה האב לאמו של הנער ואמר לה: "אם הילד הזה הוא שלי ואם הוא גודל בבית הזה הוא לא היה צריך להתנהג כפי שהתנהג. העברתי לנגד עיני את כל פרשת גידולו ולא נזכרתי בשום מקרה שנתתי לו מזון שהיה חרם. עכשיו חשבי את וראי אם את זוכרת מקרה שנתת לילד מזון כזה בעצמך."

האשה ישבה וחשבה ואחרי זמן מה אמרה לבעלה: "אה, כן, אני נזכרת עכשיו. אחרי שהוא נולד מעולם לא האכלתי אותו במשהו שהיה בגדר חרם, אבל לפני שילדתי אותו, כאשר הייתי בהריון, היה משהו. פעם אחת הביא אלינו מישהו הביתה סל מלא רימונים שהתכוון למסור לשכן שלנו. השכן לא היה בבית כאשר הגיע והוא השאיר את הסל אצלנו כדי שאמסור אותו לשכן כשיחזור. הייתי מאוד צמאה באותו יום ולא היו מים בבית. חשבתי לגנוב אחד מהרימונים מהסל, אבל במקום זה לקחתי בסוף רימון אחד, דקרתי אותו פעמים אחדות במחט ומצצתי ממנו כמה טיפות כדי להרוות את צימאוני ואז החזרתי את הרימון לסל ולא סיפרתי על כך לאף אחד."

"טוב. אם כך לכי עכשיו, מיד, אל השכן ובקשי ממנו שיהפוך את מיץ הרימון שמצצת מחרם לחלל."

האשה הלכה לבית השכן ועשתה כפי שהורה לה בעלה. מרגע שנמחל לה חטאה על ידי סליחתו של השכן חל שינוי בהתנהגותו של הנער ושוב לא הטריד את האלמנה המסכנה. אביו מעולם לא סיפר לו על כך, אבל לא היה צורך. הילד נרפא ברגע שמעשיה של אמו הפכו לחלל.

הערות:

המושגים חָרָם וְחֵלָל באסלאם מקבילים בקֵרוב למונחים העבריים אסור ומותר, או מוחרם וטהור. חרם הוא כל מזון אסור באכילה, או חפץ האסור בשימוש ובהנאה, או כל פעולה לא יאה על פי חוקי האיסלאם שהחוטא בהם נענש ביום הדין, אלא אם כן עברו תהליך של טהור, של הפיכה לחלל - מותר בשימוש ובהנאה. הסיפור המובא להלן מדגים זאת. תרגמתי את הסיפור מתוך ספרה של ברברה ווקר, אמנות הסיפור הטורקי:

Barbara K. Walker, The Art of Turkish Tale, Part II, Texas Tech University, 1993.

מילות מפתח:

טורקיה, חראם (אסור), חלאל (מותר), רימון