הקשיבו עכשיו לסיפור שלי.

בימי קדם, ימי האושר, היה אדם צעיר שהרוויח את לחמו מביקוע סלעים והכנת אבני בנין. הוא היה בוחר לו סלע מתאים, מבקע אותו לאבנים ונושא אותן בעגלתו אל השוק.

יום מן הימים, אותו מסכן שכל ימיו עברו עליו בסיתות אבנים, מצא פתאום בתוך סלע שביקע שתי אבנים מוזרות בגודל של ביצה כל אחת. הוא התפלא לראות שהן זורחות ומפיצות נוגה. מעולם לא נתקל באבנים כאלה והוא תהה מה יכול להיות ערכן.

הוא הניח את שתי האבנים הנוצצות בתוך אפודתו ואז העמיס את אבני הבניין אחת אחת על עגלתו וסחב את כל המשא אל השוק. "אבני בניין! אבני בניין!"

בסופו של דבר מכר את כולן ואז ניגש לחנות של צורף, הוציא מקפלי בגדו את אחת האבנים והושיט אותה מול פניו של הצורף: "אדוני, האם תוכל להסתכל באבן הזאת ולהגיד לי כמה היא שווה?"

הצורף הביט באבן היקרה – כי זה מה שהייתה האבן הזו – ובסתת הצעיר שניצב לפניו.

"איפה מצאת אותה?"

מדוע שהסתת יוציא דבר שקר מפיו? הוא חי ביושר כל ימיו. הו, הטמיעו בתוככם את האמת הזו, אמת שכדאי לדעת אותה: אנחנו חייבים להיות ישרים. יותר מכל אנו צריכים לעשות את עצמנו ואת המלים היוצאות מפינו לאמיתיים. אנשים יאמינו למוצא פינו. אנשים יתכן ויולכו שולל על ידי המלים הללו, אבל לא אללה. אללה יודע את הנעשה בלבנו, לכן אנחנו צריכים לחיות כמו שאנו נראים לאחרים; הלשון שלנו, ההופעה שלנו והלב שלנו צריכים להעביר אותו מסר עצמו.

הסתת אמר אם כן: "מצאתי את זה בתוך סלע שביקעתי. הייתה שם עוד אבן כזו." והוא הראה לו גם את האבן השנייה.

הצורף – השבח לאל – היה גם הוא אדם הגון.

"איש צעיר." אמר לו, "אין לי שום דרך לאמוד את ערכן של האבנים הללו. הראית לי אותן, אבל אל תראה אותן לאף אדם אחר כאן. רק הפדישאה הגדול ביותר של זמננו יכול לאמוד את ערכן של האבנים הללו, רק הוא יכול לשלם את מחירן. אין בעולם צורף שיכול להגיד לך את ערכן האמיתי!"

"בסדר גמור." אמר הסתת, והוא החזיר את האבנים הנוצצות לתוך אפודתו. "אני אבקש את ברכת הורי ואז אחפש את המושל הגדול ביותר של זמננו. תודה לך ויגן אללה על כולנו."

המושל הגדול ביותר באותו זמן היה הפדישאה של תימן, על כן לאחר שנשק הסתת את הידיים של ההורים שלו וביקש את ברכתם, הוא נעל את סנדליו ויצא לדרך.

יום אחר יום צעד בדרך והנה נקרו על דרכו שני דרווישים ששערם לבן וזקנם לבן.

"סלמונעליכום - שלום עליכם!" ברך אותם.

"ועליכום סלם!" השיבו לו על ברכתו.

"אמור לי איש צעיר," אמר לו אחד מהם, "לאן אתה הולך?"

לשני הדרווישים האלה הייתה חזות הגונה; הם נשאו אתם מחרוזות תפילה; הם דיברו בנועם והם חיכו בדאגה אבהית לשמוע את תשובתו.

"אבות דרווישים, אני הולך לתימן." אמר להם הסתת. הוא מעולם לא שיקר. הוא אמר להם עכשיו את האמת.

"ולמה אתה הולך לתימן?" שאל השני.

"רבותי, יש לי סיבה. אני סתת עני. אני מבקע סלעים ומכין מהם אבני בניין ואת האבנים מוכר בשוק. לפני זמן לא רב מצאתי שתי אבנים יקרות בתוך סלע שביקעתי. הצורף לא יכול היה לאמוד את ערכן. 'לך אל הפדישה הגדול ביותר של זמננו ושאל אותו על ערכן', אמר לי. עכשיו אני הולך להראות אותן לפדישאה של תימן. הוא בודאי ידע את ערכן."

"אה, איש צעיר, אנחנו יכולים לראות אותן?" שאל אחד מהם, "בוא נראה את האבנים. שוטטנו במרחקים וראינו הרבה. יכול להיות שנדע משהו על ערכן."

הסתת הוציא את האבנים מאפודתו והראה אותן לדרווישים כדי לשמח את לבם.

אהה! המרחק בין הנאה וחמדנות הוא קצר מדי. תשוקת החמדנות ניצתה בלבם של שני הזקנים.

עם זאת הסתת היה יותר מדי שרירי וחזק מכדי שיוכלו להתגבר עליו בכוח. הם מוכרחים לחשוב על דרך בטוחה יותר להעביר את היהלומים לרשותם. "ובכן, יש להן באמת ערך עצום. הלוואי שתתברך בהם!" אמר אחד מהם והם החזירו לו את האבנים הנוצצות.

"בוא נצטרף אליך בדרך לתימן ונעזור לך במשימה שנטלת על עצמך." אמר השני, "כשאנחנו שלושה ושנים מאתנו אנשים קדושים, תוכל לעשות את דרכך ביתר בטחון, ואולי הפדישאה של תימן יציע לנו, הדרווישים העניים, איזה גמול קטן חלף דאגתנו לשלומך."

הסתת, צעיר ותמים, אמר: "כמובן, אבות דרווישים, הצטרפו אלי. אם הפדישאה לא ייתן לכם דבר, אתן לכם אני חמש או עשר מטבעות שכר טרחה."

וכך עשו השלושה את דרכם יחדיו כשהדרווישים זוממים כל הזמן לשדוד את האבנים בשעה שהאיש הצעיר יישן.

זמן קצר לפני שקיעת השמש הגיעו הסתת והדרווישים לכפר ושהו שם כאורחיו של אדם נדיב לב. "ברוכים הבאים!" ברך אותם, "אתם באמת אורחיו של אללה!" והוא הגיש להם ראשית כל ארוחה דשנה כדי לשבור את רעבונם ואחר כך הציע להם מצעים נוחים למנוחת הלילה.

עד מהרה שקע הסתת בשינה, לבוש בכל בגדיו, על קיבה מלאה ומצפון שקט. מדוע שלא יישן?

אשר לשני האנשים הזקנים, לא נדרש להם זמן רב כדי לרוקן את כיסיו של הצעיר הישן. "בבוקר נעזוב אותו ונלך לדרכנו." אמר האחד, והשני הסכים.

למחרת בבוקר כאשר טיהרו השלושה את עצמם לפני תפילת השחרית, גילה הסתת שהאבנים נעלמו. ככל שהיה צעיר ותמים, ידע שיהיה זה שיגעון להאשים את שני הזקנים בגניבה.

"האמת שבפי תראה כשקר, והשקר שבפיהם – אמת" חשב ועל כן לא נתן שום רמז שידוע לו על אבדתו.

ובאמת, מי יטיל ספק בחפותם של שני הדרווישים הזקנים עם זקניהם הארוכים והלבנים, עם מחרוזות התפילה שבידיהם וה"ביסמיללה" שבפיהם? גם כיום יש בינינו אנשים כאלה: מבחוץ הם נראים מכובדים, אבל איש אינו יודע איזה מחשבות שחורות שוכנות בלבם. כן, הרבה אנשים מנסים לרמות את האחרים על ידי הופעתם החיצונית הצדקנית. רק אללה יודע את הנעשה בלבם.

זמן לא רב אחרי שעזבו השלושה את הכפר אמר אחד הדרווישים: "איש צעיר, בסופו של דבר לא נוכל לקיים את מה שהבטחנו לך. אנחנו צריכים ללכת בדרך אחרת במקום להמשיך לתימן. יהי אללה אתך בדרכך!"

"כן, איש צעיר," הצטרף אליו השני, "אחי צודק. אין לנו מה לעשות בתימן. לך לדרכך וברכת אללה עליך."

אך הסתת היה נחוש בדעתו שעליהם לבוא אתו. "אתם זוכרים שהיהלומים עדיין בידי ואתם הבטחתם ללוות אותי במסע הזה ולהגן עלי. האם שכחתם את ההסכם בינינו? והוא אחז בצווארון הבגד של כל אחד מהם כל כך חזק עד שלא נותרה להם ברירה אלא להמשיך אתו.

בסופו של דבר הגיעו שלושתם יחד לתימן. "בואו ננוח קצת." אמר הסתת, "הנה כאן יש בית קפה. אני הולך להזמין משהו לרענן אתכם."

בעוד השנים יושבים ומציצים סביבם, מחפשים דרך להימלט, דיבר הסתת בחשאי עם בעל בית הקפה: "הגש בבקשה לשני הדרווישים הללו מה שיבקשו, אך דאג שיישארו כאן עד שובי. אני סומך עליך בעניין הזה." ובעל בית הקפה קיבל על עצמו להשגיח עליהם.

בעוד הדרווישים מתרעננים בבית הקפה, יצא הסתת בדלת האחורית לחפש כותב בקשות. כותב הבקשות כתב את הדברים שיועדו לפדישאה של תימן, מלה במלה כפי שהכתיב לו הסתת: "הו שליט רם המעלה, אני סתת במקצועי. נהגתי למכור בשוק אבנים שביקעתי. יום אחד כשביקעתי סלע לחלקיו מצאתי בתוכו שתי אבנים יקרות. כשהראיתי אותן לצורף אמר לי שאין להן מחיר. במקום זה שלח אותי אליך, כי רק אתה תוכל לאמוד את ערכן האמיתי. בדרכי אליך פגשתי שני דרווישים זקנים. אחרי שראו את האבנים הם הצטרפו אלי למסע. חשבתי שהם הגונים כמוני, אבל הם גנבו את האבנים מאפודתי בזמן שישנתי. הם אינם נראים כגנבים. איש לא יאמין לי אם אאשים אותם בגניבה כי הם נראים הגונים וישרים כמלאכים. אני מבקש ממך לדון בענייני ולהשיב לי את האבנים. אנחנו נחים עכשיו בבית הקפה של אחמט. שלח בבקשה את אנשי המשמר שלך לקחת את שלושתנו אל חצר המלכות."

הוא שילם לשליח כדי שימסור את האיגרת לפדישאה, ובעצמו חזר לבית הקפה. כאשר נכנס לשם ראה ששני הזקנים מנסים לעזוב את בית הקפה, אבל בעל הבית מונע בעדם: "החבר שלכם סומך עלי בעניין הזה." אמר להם, "אינני יכול לתת לכם ללכת עד שובו!" והם נאלצו להישאר.

כשהצטרף אליהם הסתת נכנסו לבית הקפה שומרי הפדישאה ולקחו את שלושתם לחצר המלכות.

שלושתם נשלחו מיד תחת שמירה לחדר אחר בעוד הפדישאה חוזר וקורא את הבקשה. "מה עלי לעשות?" אמר הפדישאה, "נניח שהאבנים אינן נמצאות ברשותם של הזקנים? הזקנים הללו נראים כאנשים הגונים, אבל מה צפון בלבבם? רק אללה יודע!"

הבת הצעירה של הפדישאה עמדה על יד אביה וכפי שאבותינו נהגו לומר: "החכמה נמדדת לפי השכל שבראש ולא לפי השנים."

הנערה אמרה: "אבא, שפוט אותם במשפט מסוג אחר – שפוט אותם במשפט האבחנה!"

"משפט האבחנה, בתי? למה את מתכוונת כשאת אומרת משפט האבחנה?"

"אל תדאג בקשר לעניין הזה, אבא." אמרה לו. "אם תניח לי לנהל את המשפט אוכל להראות לך באופן ברור מהו האופי של כל אחד מן השלושה."

"איך תעשי זאת, בתי?"

"השאר לי את כל העניין. אני אדבר בשמך ואגרום להם לחשוף את עצמם."

"טוב ויפה. עשי מה שאת רוצה ויעזור לך אללה במשפט האבחנה שלך."

בת המלך הזמינה שוב את כל השלושה למחיצת הפדישאה. כאשר ניצבו בפניה אמרה: "הו אבות דרווישים ואתה איש צעיר, ברוכים הבאים! אבא שלי אומר שעלינו לארח אתכם כאן שלושה ימים. אתם תיהנו מאותו מזון ומאותו יחס שאנו זוכים לו בעצמנו. ביום הרביעי נביע לפניכם את הערכתנו ונפרד מכם לשלום. זוהי בקשתו של אבי, הפדישאה, שתתקבלו כאן כאורחי אללה!"

הנערה צוותה על המשרתים לשכן כל אחד מן השלושה בחדר נפרד. לאחר שיצאו פנתה לאביה ואמרה: "אבא, תן לי את שלושת הימים הללו ובשמך אביא לכך שיחשפו לפני את אופיים האמיתי."

"זהו אם כך משפט האבחנה שלך בתי? אנחנו נראה עד כמה משרת משפט זה את הצדק."

בת המלך בחרה בשלוש נערות צעירות ויפות שתשרתנה את האורחים. לכל אחת מהן אמרה: "לבשו על פניכן מסיכה של גנדרנות וקלות דעת בכל פעם שאתן נכנסות לחדריהם ואנחנו נבחן את התנהגותם. הודיעו לי מה הם עושים ומה הם אומרים."

כאשר נכנסו המשרתות לחדריהם של שני הזקנים - הִינְק מִינְק, הן התחנחנו ורשרשו בשמלותיהן, והזקנים הגיבו בהתלהבות: כל אחד קרץ למשרתת שלו בעינו ושלח יד לגפף ולחבק אותה. המשרתות הבינו מיד שמתחת לחזות האדוקה שלהם היו לזקנים הללו כוונות שפלות.

הנערות דיווחו לבת הפדישאה: "סולטנית שלנו, הזקנים הללו מאוד רעים בתוכם: ברגע שלבשנו ארשת של קלות דעת הם היו מוכנים להמשיך אתנו עד הסוף אם רק נסכים."

"האם זה המצב?" אם כך המשכנה לנהוג בדיוק כפי שנהגתן." אמרה, "הנחנה להם לחשוף את טבעם האמיתי."

אבל בשעה שחקרה את הנערה ששרתה את האיש הצעיר, נשמעה המשרתת מופתעת. "הו סולטנית שלי," אמרה, "האיש הצעיר הזה, לא נראה לי שהוא מן העולם הזה. כאשר נכנסתי לחדר השפיל את עיניו לרצפה. הוא לא הביט כלל בפני ולא משנה עד כמה התנהגתי בקלות דעת. לו היית קוראת לשלושתנו, שלוש המשרתות, ומבקשת ממנו להצביע על זו ששרתה אותו, הוא לא היה יודע להשיב. הוא לא היה יכול לזהות את פני."

"אה? זה המצב? אם כך המשיכי לנהוג בדיוק בכפי שנהגת עד כה וספרי לי כיצד הוא מגיב."

לאחר שלושה ימים ושלושה לילות של דיווחים מן המשרתות השתכנעה בת הפדישאה במה שחשדה בו מלכתחילה: שני הזקנים היו אנשים רעים, אך לבו של הצעיר היה טהור. ביום הרביעי צוותה הנערה להביא את כל השלושה בפני אביה. היא פנתה אל אחד מן הדרווישים: "הו אבא דרוויש, התקרב קצת, אני רוצה לשאול בעצתך בקשר למשהו."

"בסדר גמור, ילדתי." השיב לה הדרוויש וצעד קדימה. "מה את מבקשת לדעת?"

"לאנשים בעלי זקנים לבנים יש הרבה ניסיון חיים. רק אנשים כאלה מסוגלים יהיו להשיב על מה שאשאל." אמרה לו, "פעם אחת, לבת של פדישאה – נערה כמוני – היה גנן. האם אתה מקשיב, אבא?"

"כן, ילדתי, אני מקשיב." אמר לה.

אבל לא רק האיש הזקן הקשיב. כל הנוכחים במקום, אלף במספר, הקשיבו גם הם, והנערה המשיכה: "הגנן הזה עבד בגנה של הנערה, בכרם ובין הפרחים במסירות רבה. חמש עשרה שנים חלפו בדרך זו. ואז נפתח גורלה והיא אורשה לבן של פדישה. הנערה קראה לגנן לחדרה:

'הו גנן', אמרה, 'הגורל שלי נפתח ואבי ארש אותי לגבר. כאשר אנשא ייקחו אותי הרחק מכאן לארץ אחרת. אבל אתה עבדת במסירות בגני במשך חמש עשרה שנים. הייתי מאוד מרוצה מעבודתך. מכיוון שעבדת למעני באמונה זמן כה רב – אמור לי מה בקשתך, ואני אמלא אותה!' האם אתה מקשיב, אבא?"

"כן ילדתי, אני מקשיב." לאמיתו של דבר לא רק הזקן הקשיב אלא כל אחד ואחד מן הנוכחים בחצר הפדישאה.

"'גנן, מדוע אינך מדבר?'

הגנן אמר: 'נערתי, האם באמת את מתכוונת למלא את בקשתי?'

'כן' אמרה הנערה. היא חשבה שהגנן יבקש מן הסתם כסף.

'ובכן, מה שאני מבקש הוא לא כסף ולא יהלומים. אני מבקש רק שתבואי אל הביתן שבגן בחצות הלילה, לבושה בשמלת החתונה שלך עם כל תכשיטיך. אל תגידי לאיש שאת באה אלי. אני אסתכל עליך במשך שעה אחת. זוהי הבקשה שלי, ואז תוכלי ללכת והלוואי ואללה ייתן אותך לזה שאת אוהבת. אינני מבקש ממך שום דבר נוסף.'

'הו גנן, שום דבר נוסף? אתה רק תסתכל עלי במשך שעה. זאת היא בקשתך?'

'כן נערתי, הלוואי ותיבש ידי אם אך אשלח אותה לעברך!'

'בסדר גמור. אני אבוא למענך בלילה בחצות כדי שתוכל להסתכל עלי במשך שעה, מאחר וזו בקשתך.' ובאותו לילה בחצות הלכה הנערה, בלי לומר לאיש לאן פניה מועדות, אל הביתן שבגן, לבושה בשמלת כלולותיה וענודה בכל תכשיטיה.

באותו לילה שוטט בחוץ גנב שהתכוון לשדוד עוברי אורח. הוא הופיע לפתע לפני הנערה עם לבושה המרשרש – פִישִׁיר פִישִׁיר – וכל תכשיטיה.

'אהה!' אמר השודד, 'מצאתי את טרפי! תני לי את כל תכשיטיך ואת לבוש הפישיר פישיר.'

'הו גנב, בבקשה, אל תעכב אותי עכשיו. יש בקשה שעלי למלא. אני הולכת לביתן שבגן, לבושה בשמלת כלולותי וכל תכשיטי. הגנן יסתכל עלי במשך שעה. אתה תחכה לי כאן. כאשר אחזור אתן לך את תכשיטי ואת לבוש הפישיר פישיר שלי, רק הנח לי עכשיו ללכת ולמלא את מה שהבטחתי.'

'בסדר גמור, אחכה לך כאן.' אמר הגנב, והנערה הלכה לדרכה.

עכשיו, אבא דרוויש ברצוני לבקש את עצתך בקשר לגנב הזה; תבין בבקשה שאינני משווה אותך חלילה עם הגנב! אבל לו היית במקומו, אמור לי בכנות, מה היית עושה אם אתה היית אותו גנב? אם היית מוצא נערה כזו, האם היית מניח לה ללכת, או שודד אותה?"

"לגנב הזה אין טיפת שכל!" אמר הזקן וצחק. "ילדתי, אם הוא יצא החוצה לשדוד מדוע שיניח לטרף כה טוב להתחמק מבין ידיו? האם עליו לחכות שהטרף יחזור וישוב אליו? ומה אם היא לא תחזור? לגנב הזה אין בכלל שכל, לא כן?"

"כן, אבא, אתה צודק." ענתה בת הפדישאה.

ואז קראה לזקן השני: "בוא, צעד קדימה, אבא. שאלתי את האב השני על אודות הגנב שמחכה. אני אבקש ממך את היתר. תן לי תשובה כנה.

הנערה המשיכה בדרכה אל הביתן שבגן, לבושה בשמלת הפישיר פישיר ועם כל תכשיטיה. היא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת וניצבה בפני הגנן במשך שעה. הגנן הסתכל עליה במשך כל השעה וכשחלף הזמן שאלה אותו הנערה: 'האם בקשתך התמלאה?'

'כן, היא התמלאה.'

'האם אוכל עכשיו ברשותך ללכת?'

'כן כמובן. לכי לדרכך. קיבלתי ממך את מה שביקשתי.'

הנערה יצאה מהביתן שבגן ושבה לביתה בדרך אחרת, כי הגנב חיכה לה בדרך הראשונה. עכשיו אבקש ממך לומר לי בכנות מה דעתך על הגנן הזה? האב השני דיבר אמת מתוך לבו. לו היית במקומו של אותו גנן ויפיפייה כזאת הייתה באה בחצות הלילה, לבושה בלבוש פישיר פישיר ועם כל תכשיטיה עליה, ומבלי שתגיד לאיש לאן היא הולכת, האם היית נותן לה ללכת אחרי שהסתכלת בה במשך שעה, או לא?' אמור לי בכנות תשובה מתוך לבך."

הזקן צחק ואז אמר: "נערתי, לגנן לא הייתה טיפת שכל בקודקודו. אם יפיפייה כזו הייתה באה אלי, איזו תועלת הייתי מפיק רק מהסתכלות עליה במשך שעה? כלבים גם הם מסתכלים בבשר שתלוי בחנותו של הקצב, אבל מה הם מכניסים לפה? אם הייתי במקומו של הגנן - המוות הוא יום אחד והאבל הוא יום אחד. לא הייתי מניח לנערה לצאת משם כבתולה! האם לא כך?"

"כן, ענית נכון ומתוך לבך. עכשיו איש צעיר, צעד קדימה. שני הזקנים הללו אמרו את האמת מתוך לבם. עכשיו אשאל לדעתך על הגנן. האיש הזקן השני אמר: המוות הוא יום אחד וכך גם האבל. אם היית במקומו של הגנן מה היית עושה ליפיפייה כזו בביתך כאשר הדלת נעולה ואיש מלבדך לא יודע היכן היא?"

האיש הצעיר נאנח ואמר: "ילדתי, לגנן הזה אין לא חמלה ולא כבוד."

"מדוע, איש צעיר. לגנן הזה הייתה כל כך הרבה חמלה והיה לו כל כך הרבה כבוד עד שלא נגע בה אפילו באצבע. הוא רק הסתכל עליה במשך שעה ואז הניח לה ללכת."

"עדין אני חוזר ואומר", השיב הסתת, "שלגנן הזה אין לא חמלה ולא כבוד. אם הייתי במקומו של הגנן... הזקן הזה טועה. אמרת שהנערה עוכבה בדרכה לביתן שבגן על ידי גנב ולכן שבה לביתה בדרך אחרת?"

"כן."

"אם הייתי במקומו של הגנן ויפיפייה כזו ששמרה את מוצא פיה הייתה באה לביתי באמצע הלילה והייתה עומדת לפני במשך שעה, הייתי לוקח את כל כלי הנשק שברשותי כדי להגן עליה ולהשיב אותה בשלום חזרה לביתה. הגנב חיכה לה על הדרך הראשונה. מה אם צרה אחרת ציפתה לה בדרכה לביתה? אם היה קורה משהו לנערה, האם לא הייתה זאת אשמת הגנן?"

"כן, אתה צודק." אמרה בת הפדישאה.

"את רואה אם כך שלגנן לא היו לא חמלה ולא כבוד. הוא רק אמר לנערה: לכי. הוא לא ליווה אותה עד פתח ביתה!"

אחרי ששמעו זאת הבינו, לא רק בת הפדישאה אלא גם כל יתר הנוכחים בחצר הפדישאה, שלבו של האיש הצעיר היה נקי וישר כמו הופעתו החיצונית.

בת הפדישאה קראה לשני הזקנים לפסוע שוב קדימה. היא חקרה את הראשון: "אמרת שלו היית במקומו של הגנב, היית שודד את הנערה במקום להניח לה ללכת. האם לא זה מה שאמרת?"

"כן."

ואז אמרה לזקן השני: "ואתה, אבא דרוויש, אם היית במקומו של הגנן, לא היית מניח לה לעזוב כבתולה. האם לא זה מה שאמרת?"

"כן."

"עכשיו חשבו מה אמר האיש הצעיר הזה. הוא אמר שלגנן לא היו לא חמלה ולא כבוד. אשר לכם, אבות דרווישים, לכם אין לא חמלה ולא כבוד. לבכם שחור. ה"ביסמיללה" שלכם הוא רק הצגה לאנשים סביבכם. אתם רעים בטבעכם! עכשיו הוציאו את אבני החן של האיש הצעיר הזה והחזירו לו אותן או שאקרא לתליינים לכרות את ראשיכם!"

הזקנים העריכו את חייהם יותר מאשר את האבנים היקרות. הם הוציאו את האבנים ומסרו אותן לסתת. הם ביקשו את רשותו של הפדישאה לעזוב והם מיהרו לצאת מחצר הפדישאה ולהתרחק משם כשהם מכירים תודה על כך שראשיהם עדין על כתפיהם.

בת הפדישאה פנתה אז אל אביה ואמרה: "כך פועל משפט האבחנה, אבא. כל אדם בסופו של דבר חושף את הטבע של לבו שלו. אללה לבדו יכול להיות בטוח בנעשה בתוכו של כל אדם ואין זה משנה עד כמה יראה טהור כלפי חוץ. אך מה שמרגיש הלב חייב הפה לומר, וכך חשפו שני הזקנים הללו את עצמם בדמותם האמיתית. אשר לסתת - לבו נקי. מי ייתן ותצלח דרכו וישמור עליו אללה באשר ילך!"

בשעה טובה קיבל הסתת מהפדישאה של תימן סכום כסף עצום חלף האבנים היקרות ושב הביתה לא רק עשיר יותר בכיסו, אלא גם חכם יותר בלבו ובקי בדרכי העולם. מי יתן ונבחן גם אנו עצמנו במשפט אבחנה שכזה!