לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 106


שם הסיפור:

כל אחד הוא סיפור

אני חושבת את עצמי למספרת סיפורים לא רעה (אחדים מידידי אומרים שאני ממש טובה – אבל הם משוחדים) אבל ההזמנה הזאת – ממש לא אהבתי אותה מהרגע הראשון; הזמנה רשמית להופיע במועדון המקומי של רוטרי. אני לא אוהבת מקומות מהסוג הזה. הם אנשים נחמדים, אפילו נדיבים כשהדבר קשור לכסף, אבל איך שהוא לא מספיק רגישים, סגורים מדי.

אבל עבודה זו עבודה. הייתי זקוקה לכסף וקיבלתי את ההזמנה.

הגעתי בזמן, כלומר עשר דקות לפני תחילת המופע. השוער היה מאוד נימוסי. הוא לקח את המעיל שלי, הציע לי כוס תה – אבל הוא לא חייך אפילו פעם אחת. מבחינתי זה היה סימן למה שמצפה לי בהמשך. ואכן כפי שחששתי, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, הם היו קהל קשה. הם שתקו. יותר מדי שקט. הם ישבו שם עם 'פני פוקר' ואני חשתי קצת פאניקה.

איך שהוא התחלתי. גייסתי לעזרתי את כל קסמי ואת כישורי הסיפור שלי והתחלתי במופע.

"גבירותי ורבותי," אמרתי להם, "אני עומדת לקחת אתכם למסע קסום למקומות שאינם רשומים במפה ולזמנים שהיו ואינם, בכלי רכב לא שגרתי – השטיח המעופף, וכמו מדריכת טיולים טובה, אני חייבת לפתוח באזהרה: סוכנות הנסיעות שלנו אינה אחראית לנוסעים בלתי זהירים שיפלו מעל השטיח (אין מעקה), או שלא יוכלו לענות על חידותיהן של נסיכות עריצות או יהיו טרף לדרקונים צמאי דם. ראו הוזהרתם! אך האזהרה היותר רצינית היא שכל מי שמצטרף אלי למסע הזה אינו חוזר ממנו כמו שהיה טרם צאתו לדרך. משהו קורה לו – אם טוב או אם רע, דבר זה תלוי בו עצמו.

הבחנתי בצל של חיוך על פניהם של שניים או שלושה מהם, אבל זה הכל. המשכתי הלאה. סיפרתי את הטובים שבסיפורי, השתמשתי בכל קסמי.

נַדָה! גורנישט! שום דבר! שתיקה כבדה! האם אני חוזרת על עצמי? זה היה שקט של בית קברות.

ואז ברגע מסוים, אמרתי להם: "אתם יודעים לכל אדם יש סיפור, כל אדם הוא סיפור. צריכים רק לפתוח את הלב ולהקשיב..."

ושוב הבטתי על פניהם: "כן, אנחנו מכירים את האמירה הזו, כבר שמענו את זה. אז מה?"

ואז אמרתי לעצמי: אני הולכת להראות להם. אני הולכת לקפוץ לתוך המים!

הסתכלתי סביבי. השוער ישב בקצה החדר. הוא לא חייך אפילו פעם אחת למרות שנראה היה שדברי עניינו אותו והוא הקשיב לכל מילה.

פניתי לעברו: "אדוני, הייתי רוצה לשאול אותך משהו."

הוא הנהן בראשו.

"אמור לי בקשה," אמרתי, "הסתכלתי עליך במהלך המופע שלי. קיבלתי את הרושם שהסיפורים שלי מצאו חן בעיניך, ויחד עם זאת לא חייכת אפילו פעם אחת. אמור לי בבקשה מדוע?"

היה רגע ארוך של שתיקה. אפשר היה לחתוך את השקט עם סכין.

אלוהים, אמרתי לעצמי, מה עשיתי. איפה הפוליטיקל קורקט שלי?

ואז הוא נעץ בי את מבטו – עדין מבלי לחייך – ואמר לאט: "אני שמח שאת שואלת אותי את השאלה הזאת. את מבינה – לפני כמה שנים נפגעתי בתאונה. נפצעתי בפָנים. עצב הפנים שלי נקטע ואיבדתי את האפשרות לשלוט בהבעות פני. אינני יכול לחייך. ואת יודעת," המשיך, "זה כל כך כואב לי. אני עובד כאן במועדון. אני מחבב את האנשים ואת העבודה שלי. אני אוהב לברך אותם לשלום. הייתי רוצה לחייך אליהם, להראות להם את הערכתי, אבל אינני יכול. ועכשיו נתת לי את ההזדמנות לספר על זה. אני אסיר תודה לך..."

המשכתי במופע. האווירה השתנתה עכשיו לגמרי. אני לא יכולה לשים אצבע ולהגיד איך בדיוק, אבל זה לא היה אותו הדבר. הרגשתי שמילות הפתיחה שלי קיבלו ממשות: איש אינו חוזר מהמסע הזה כמו שיצא לדרך, גם לא אני. בפעם הבאה כאשר הם יפגשו את השוער, לא הוא ולא הם יהיו מה שהיו.

הערות:

סיפור ששמעתי מפיה של תליה מיטלמן ז"ל ועיבדתי אותו עבור ספר שיצא לאור בארצות הברית.

יואל פרץ

מילות מפתח:

מספר סיפורים, כוחו של סיפור

לסיפור הבא

לסיפור הקודם