כשם שבעולם החומרי קולות עוברים מרחקים ממקום למקום, כך ששני מקומות המרוחקים זה מזה קשורים ומחוברים רק על ידי קול, כך גם בעולם הרוחני ניתן לדלג על מרחב ולהעפיל מעליו.

רבי נחמן מברסלב, ליקוטי עצות חדש

רב זלמן ורב חיים אליה – היו להם שופרות שמקורם באותו אַיִל. הם מצאו את האַיִל אחוז בסבך בקרניו כאשר השכימו וטיילו יחדיו בערב יום הכיפורים, עם שחר, והם השתמשו בו לטקס הכפרות ואז חלקו ביניהם את הקרניים שהיו בעלות אותו אורך. משתי הקרניים התקינו להם צמד שופרות נאים.

עד מהרה התברר להם שכאשר תוקעים בשופר האחד, השופר השני מהדהד כנגדו והד של שריקה רפה בוקע מתוכו. הם גם גילו שכאשר תוקעים בשני השופרות באותו זמן עצמו, אלה המקשיבים לקולו של השופר האחד שומעים קול של שני שופרות גם אם השופר השני לא נמצא בתחום ראיתם. דבר זה קרה גם כאשר היו השופרות מרוחקים זה מזה מרחק רב.

והנה אירע ששנה אחת יצא רב זלמן להתבודד ביער עם חסידיו בכוונה לעבור את ימי אלול ועשרת ימי תשובה כשרק חופת כוכבים מפרידה בינם לבין בוראם, כשם שנהג לעשות הבעש"ט בימי הסליחות.

בערב שלפני ערב יום השנה שוטט רב זלמן לבדו ביער כשהוא מבקיע לו דרך בין הסבכים, והנה נגלתה לפניו קרחת יער קטנה בצורת מעגל מושלם שהייתה תחומה בשבעה עצים עתיקים המתנשאים לגובה רב. הוא החל לסוב את קרחת היער בכיוון השעון, כיוון שזהו הכיוון לעלייה והתרוממות הנפש, ועם כל מעגל שהשלים חש כאילו הוא מעפיל מדרגה בסולם יעקב, וידע שהגיע למתחם מקודש. הוא התכוון להשלים שבעה מעגלים, אך קול הנכאים שהשמיעה ציפור קרובה בלבל אותו, כך שלא היה בטוח אם השלים שבעה מעגלים או שמונה.

ואז התיישב רב זלמן במרכז קרחת היער, וברגע שעשה כן, הרגיש כאילו הוא שוקע ונופל. ועם זאת לא הייתה זו נפילה של אדם שאיבד את אחיזתו וצנח מראש הר, אלא נפילה חסרת משקל של עלה שניתק מן העץ ונסחף ממקום גבוה אל העולם שמתחתיו.

נפילה זו נמשכה זמן רב יותר מכפי שיכול היה רב זלמן לשער כאפשרי, ובסופו של דבר הוא תפס שאין הוא יכול לדעת כמה זמן עוד תמשך הנפילה הזו ולאן יגיע בסופו של דבר. סביב לו הבחין במערבולת של צבעים שהזכירו לו את צבעיו של עלה בשלכת, אך לא עלה בידו להתמקד בשום חפץ והעולם המשיך להסתחרר סביבו.

באותו רגע הבין רב זלמן שהוא נופל אל תוך עולם האֵין, אותו אֵין שרבי נחמן מברסלב מדבר עליו בתארו את תורת האֵין, ואך כפשע בינו ובין אובדנו, ואז גם עמד על כך שלבטח תעה בספירה והשלים שמונה מעגלים במקום שבעה, כיוון שהמדרגה השביעית בסולם יעקב היא מדרגת החוכמה שעליה יכול היה לשכון לבטח, אך המדרגה השמינית היא מדרגת המשיח ולהעפיל אליה טרם בואו של משיח הוא דבר מועד לפורענות.

ובעת שהמשיך לצנוח חשב רב זלמן מחשבות מוזרות. עלה בדעתו שנפילה אין סופית זו עשויה להיות כל מה שבאמת קיים ושהכל קיים במחשבתו בלבד. ובמקרה כזה כל העולם שידע והכיר איננו אלא עולם התוהו והוא בבחינת אשליה בלבד, או אולי אף גרוע מזה, העולם זה הוא עלמא דשיקרא – עולם השקר, ומי נושא באחריות להולכת שולל נוראה זו אם לא בורא עולם שאותו עצמו בא לבקש כאן ביער?

אך באותו רגע שמצא עצמו תוהה על כוונות הבורא, הבין רב זלמן שהוא טרף לפיתוי במקום הזה, ואז התבהרה מחשבתו והתחוור לו כי עליו למצוא מוצא מן הסבך הזה. באותו רגע נזכר כי לקח אתו לכאן את השופר שלו. השופר היה תלוי על כתפו וריחף יחד אתו בנפילתו.

הוא שלח ידו ואחז בשופר ותקע תקיעה גדולה שהדהדה ביער שניות אחדות ואז התחלפה בדממה שמשלה באותו המקום קודם לכן.

כל אותה שעה לא חדל רב זלמן ליפול כפי שקיווה. למרבה אימתו הוא נותר שם לבדו באותו מקום כמו שהיה בעת שהחל ליפול.

עכשיו, באותו זמן עצמו בעיר בוצ'אץ' במרחק של כמה מאות מילין משם שקד רב חיים אליה על מלאכתו בבית המדרש בניסיון להשלים כתיבת ספר תורה שהתחייב למסור לחברה קדישא של העיר ז'ובקבה, עירו של רב זלמן, לפני שמחת תורה, היום שבו קורא בספר התורה חתן בראשית. רב זלמן היה אמור להיות הקורא הראשון בספר.

לפתע שמע רב חיים אליה קול מוזר, כמו שריקה רפה בוקעת ועולה מארון הקודש בבית הכנסת הסמוך לבית המדרש שעבד בו. חיים אליה הכיר מיד את הקול, כיוון שזה היה הקול שהשופר שלו היה משמיע כל אימת שרב זלמן היה תוקע בשופרו שלו ולא משנה כמה מרוחקים היו השופרות זה מזה. ברגע ששמע את הקול, הבין רב חיים אליה שאי שם רב זלמן קורא לו, כיוון ששני השופרות דאגו לכך שגורלותיהם יהיו קשורים האחד למשנהו כמו שני קצותיו של פתיל ארוך בלתי ניתן לקריעה כל זמן ששני השופרות ברשותם.

אבל אז עלה בדעתו של רב חיים אליה שרב זלמן מצא לו זמן מוזר לתקוע בשופר, כיוון שלא היה זה ממנהגו לתקוע בשופר שלו לפני ראש השנה. ואז נחה עינו על ספר התורה שבכתיבתו עסק והוא נוכח לדעת שהפסוק האחרון שכתב בעת ששמע את קול השופר היה הפסוק מספר דברים: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". ואז בלי להסס מיהר חיים אליה אל ארון הקודש, הוציא את השופר שלו וחש שהוא עדין רוטט מקול תקיעתו של אחיו. הוא לקח נשימה ארוכה, קרב את השופר לשפתיו ותקע תקיעה גדולה שנישאה השמיימה בידי הרוח על כנף יונה לבנה שחלפה שם אותה עת.

הרחק משם בתוך האֵין שלתוכו המשיך עדין רב זלמן ליפול, רטט לפתע השופר שלו והשמיע קול שריקה רפה שרב זלמן זיהה בה את קולו של חיים אליה. הוא נוכח לדעת שהקשר ביניהם לא ניתק ועל כן חייב העולם להתקיים. ברגע שהבין זאת חש כיצד הסחרור שבו היה נתון הולך ומאט עד שנעצר. העולם סביבו התבהר ושוב היה מסוגל להתמקד בו ולחוש כיצד חום השמש שופע וממלא את קרחת היער שישב בה במרכז המעגל כששופר הרוטט עדין אחוז בידו.