שם הסיפור:

התמונה

מספרים שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים וחנו במדבר, התפרסם בכל הארצות שמסביב שמעו של משה כמנהיג דגול, נבון וישר הליכות, הדואג לעמו במסירות נפש ומוליכו בדרך האמונה אל נחלת אבותיו.

ובאותם ימים שלט באחת הממלכות הסמוכות מלך גדול, שגם לאוזניו הגיעה השמועה על המנהיג המופלא המנחה ברוב תבונה את עמו במדבר.

לאותו מלך היה בחצרו צייר מחונן שידע לצייר בדיוק נמרץ דיוקן כל אדם ובכוח ראייתו החודרת השכיל לבטא בציוריו את תכונותיו הנגלות ונסתרות כאחד.

"ברצוני לעמוד על טיבו של משה זה," אמר המלך, "ולדעת אם אכן יש אמת בכל הסיפורים המופלאים שהגיעו לאוזני."

הוא פקד על הצייר לצאת לדרך, אל בני ישראל הנודדים במדבר סיני, לפגוש את מנהיגם ולצייר ולהביא לו תמונת דיוקן נאמנה של משה. הצייר מיהר למלא את מצוות המלך. בחברת שומרים חמושים יצא לדרך ולאחר מסע רב תלאות הגיע למחנה בני ישראל ונפגש עם משה, והלה נענה לבקשתו של המלך והניח לצייר לציירו.

כעבור חודש ימים חזר הצייר לארמון ומסר למלך את התמונה שצייר.

המלך התבונן בציור וראה לפניו אדם בעל תווי פנים נאים ומעוררי אמון שרוך ורחמים נשקפים מעיניו, ועם זאת ככל שהעמיק להתבונן בתמונה חש כי יש שם משהו חבוי ודבר סוד צפון בה.

והנה בשירותו של אותו מלך היה גם אצטגנין חכם שקרא בכוכבים והיה בקי בחכמת הפרצוף ומהתבוננות בפניו של אדם ידע לקרוא בהם את כל צפונות נפשו.

המלך קרא לאצטגנין ומבלי לגלות לו מי הוא האדם המצויר בתמונה, ביקש ממנו לחוות את דעתו עליו.

שעה ארוכה בחן האצטגנין את התמונה ולא אמר דבר.

"נו," דחק בו המלך, "ספר לי מה דעתך על האדם הזה?"

"מה אומר ומה אדבר, אדוני המלך," השיב האצטגנין, "צר לי להשיבך שאדם זה הוא איש אכזר ורע מעללים המסוגל לכל מעשה תועבה, ולא אתפלא אם גם ביצע מעשה רצח בימי חייו!"

"הייתכן?" נדהם המלך, "הרי זה דיוקנו של משה, המנהיג הדגול שהוציא את עמו ממצרים!"

"אדוני המלך," השיב האצטגנין, "חכמת הפרצוף אינה משקרת, ואם זוהי תמונתו של משה, הרי שכל החסרונות שמניתי אכן נמצאים בו."

"אם כך," אמר המלך "בודאי לא עלה בידו של הצייר שלי להעתיק את דיוקנו כהלכה." והוא החליט לצאת בעצמו לדרך כדי לפגוש במשה פנים אל פנים.

לאחר מסע ארוך ומפרך בשבילי המדבר הגיע המלך בחברת בני לוויתו אל מחנה בני ישראל והובא לפני משה. כאשר התבונן המלך בפניו של משה, הופתע לגלות כי הצייר שלו עשה מלאכתו נאמנה וצייר את משה בדיוק נמרץ. הוא ברך את משה לשלום ואחר כך אמר לו:

"לפני זמן מה שלחתי אליך צייר מומחה כדי שיעתיק בנאמנות את תווי פרצופך וכך אוכל לעמוד על טיבך. כאשר מסרתי את תמונתך לידי האצטגנין שלי, המומחה בחכמת הפרצוף, אמר לי להפתעתי כי זוהי תמונתו של אדם מושחת מטבעו המסוגל לכל מעשה תועבה, ואני הוכחתי את הצייר על פניו על שעשה מלאכתו רמייה, אך עתה אני רואה כי לא בצייר האשמה כי אם באצטגנין."

משה האזין באורך רוח לדברי המלך ואחר כך השיב לו:

"דע לך אדוני המלך כי שני משרתיך, כזה כן גם זה, לא טעו: הצייר צייר אותי כמות שהנני והאצטגנין לא שגה בפירושו. בטבעי הנני אכן איש רע מעללים וחסרונותי רבים מספור ואולי אף גדולים ממה שמשערים חכמיך, אך אני, מרגע שעמדתי על דעתי קיבלתי על עצמי להלחם בהם בכל כוחי והכנעתי אותם למרותי וסיגלתי לי במקומם מידות הפוכות עד שהיו לי לטבע שני, ובזכות מאמצי אלה זכיתי להיות כלי בידי האלוהים - להעלות את בני עמי ממצרים ולהיות להם למנהיג בדרכם אל הארץ המובטחת."

הערות:

זהו עיבוד שלי לסיפור מתוך הספר "דרך האמונה ומעשה רב (סיפורי חסידים) שראה אור בורשה בשנת תרנ"ח (1898) ונכלל בספרו של מיכה יוסף בן גריון 'ממקור ישראל'.

הנה הסיפור המקורי מתוך "ממקור ישראל"

‏‏‏מ. התמונה

כשהוציא משה רבנו את ישראל ממצרים, שמעו עמים רָגַזוּ, חיל ורעדה אחזום, ויתמהו מאוד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלה. התעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר, לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביא את התמונה אליו.

וילך הצייר ויצייר תמונת משה ויביאה לפני המלך, וישלח שוב המלך ויאסוף כל חכמי החרשים אשר לו יחדיו וישאל אותם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצויר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו ובמה כוחו גדול.

וישיבו כל החכמים יחדיו את המלך ויאמרו: "אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים בגיאות וחמדת הממון ובשרירות הלב ובכל החסרונות שבעולם, שיְגָנוּ נפש האדם המָעַלָה.

ויקצוף המלך מאוד ויאמר: "מה זה, הכי תתעללו בי? הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול!"

ויחרדו האנשים מאוד וישיבו את המלך בשפל קול התחינה. ויתנצלו הצייר והחכמים כל אחד בחסרון ידיעת חברו. הצייר אמר: "אני ציירתיו כהוגן, ואך החכמים שגו בידיעתם." והחכמים גוללו כל החיסרון על הצייר, שלא צייר תמונת משה כהוגן.

והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהם יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ובבואו, וישא עיניו וירא את משה איש האלוהים מרחוק. וימהר וייקח את הציור מתוך חוצנו ויבט, והנה משה כתמונתו וכצלמו, כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטיא! ויפג לבו ויתמה עד מאוד. וילך ויבוא בעצמו אל אוהל איש האלוהים ויכרע וישתחווה לפניו. ויספר למשה את כל הדברים האלה אשר נעשו ויאמר עוד: "בי אדוני, איש האלוהים! הנה לפני ראותי את פניך, אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי המפורסמים לבקיאים מאוד בחוכמת הפרצוף ואין דוגמתם; אך עתה, אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא לי ציירי, לא נותר לי רק לומר, כי חכמי בגדו בי וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והמה מאוכלי שולחני ויתעוני מאז בהבליהם."

ויען משה איש האלוהים ויאמר: "לא כן, גם הצייר גם חכמיך נפלאים הם בידיעתם וחוכמתם. אולם דע לך כי לו הייתי בטבע באמת, כפי ששמעת ממידותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם. ואם כן הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלוהים ואדם. אומנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך; ואני בכוח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני. ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת."

מילות מפתח:

משה, יציאת מצרים, טבע האדם, חכמת הפרצוף