מכל הביתנים והחנויות, היה מקום אחד שבו קיוויתי למצוא את נתיבי בחיפוש אחרי מְסַפֵּר סיפורים. עבדלמלכּ אמר לי שישנו בית מסחר בלתי רגיל שכדאי לבקר בו ושמו "בית מקנס" (בצרפתית: Maison de Meknes); הוא אמר לי שכניסה לתוכו תשנה את הדרך שבה רואות עיני את העולם. הוא הכריח אותי לשנן את הוראות הכיוון: "לך לבאב-לקסור, קח את הרחוב השלישי שמאלה ואז את החמישי ימינה, פנה שוב שמאלה במסגד הירוק וקח את הפנייה השנייה ימינה במקום שיושב הקצב לבשר סוסים. כאשר אתה רואה לפניך חמאם הפנה לו את גבך. זוז שני מטר ימינה ורד למטה במעבר מלא בים של לחם רקוב."

במשך שלוש שעות שוטטתי מעלה מטה, אובד בסמטאות דחוסות בבני אדם וסחורות. ואז, באופן מפתיע למדי, הוראות הכיוון הסתדרו בדיוק במקומן כמו מפתחות על מפת אוצר. מצאתי את המסגד, את הקצב, את החמאם ואת הלחם הרקוב. בקצה המרוחק הייתה מערה גדולה עם חזית נמוכה, עם שלט צבוע ביד בצביעה גסה. היה כתוב עליו "בית מֶקְנֵס".

מדרגות שקצותיהן מעוגלות על ידי דורות של רגליים להוטות, הובילו למטה. בפנים הייתה תקרה נמוכה מכוסה קורי עכביש ומתחתיה מדפים עמוסים בצרורות אוצרות. היו שם שידות ברבריות, קומקומי תה מכסף, הֲדוֹמִים מעץ הבנה וחרבות שהיו פעם בשימושם של שבטים ששים-לקרב, קרטונים גדושים בגלויות שצולמו במצלמות בוקס צרפתיות, פמוטים, חגורת כלולות ממשי וכיסויי ראש לגמלים שנארגו מצמר כחול.

בעל המקום היה אדם בעל פנים מדושנות עונג עם עיניים שגונם כגון הטבק. כתמים יבשים של קפה הכתימו את חזית החולצה שלו. הוא אמר ששמו עומר בן מוחמד. הוא היה שרוע על שרפרף מאחורי שלולית של אור שבקעה מן הפתח. תחילה לא הבחנתי בו, רק לאחר שעיני התרגלו מעט לחשיכה ראיתי אותו. עומר נראה להוט לעשות עסקים, אך, כפי שגיליתי עד מהרה, היה דבר אחד שגרם לו הרבה יותר הנאה מאשר לתפוס תיירים תמימים במכמורתו.

הוא אהב לספר סיפורים.

הדבר הראשון שעומר הסביר לי כאשר חציתי את הסף, היה ששום דבר, לחלוטין שום דבר, לא נועד למכירה. ככל אשר אחשוק באחת מהקופסאות הברבריות העתיקות, או הַמָּגִנִּים המחוספסים מן הסהרה, או מחרוזות הענבר, לא אוכל לקנות אותם, אמר.

"מדובר אם כך במוזיאון?" שאלתי.

עומר בן מוחמד מולל בידו את סבך זקנו האפור: "החנות שלי איננה דומה ליתר החנויות ברובע הישן," אמר במרירות, "כל היתר הם נוכלים. הם ימצצו את דמך, ימכרו לך את אמא שלהם תמורת פרוטה שחוקה."

"הסחורה שלך היא אם כך מאיכות מעולה?"

עומר מחט את אפו בתוך ממחטה גדושה, ושפשף את עיניו באצבעותיו. "לא, לא," אמר, "כל החפצים שאני מוכר כאן הם חסרי ערך. הם אולי יראו לך נחמדים בגלל שאינך יודע. האור כאן הוא עמום. אני עושה זאת בכוונה תחילה. קופסת פח ריקה עשויה להראות באור הזה כקופסת אוצרות. אם תוציא מכאן משהו ותתבונן בו בפעם הראשונה בבית, תגלה שזו אשפה."

"אני באמת לא מבין מדוע אתה מספר לי את זה." אמרתי.

עומר נופף בכף ידו באוויר. "יש לי בעיה שאני סובל ממנה מאז ילדותי."

הכנתי את עצמי לבקשת נדבה. "לכולנו יש בעיות." אמרתי בקרירות.

"אתה צודק, לכולנו יש בעיות," אמר עומר. "והבעיה שלי היא שאינני יכול שלא לומר את האמת."

"זה לא נשמע כבעיה. למעשה זה בדיוק להפך."

עומר בעל החנות מצמץ בעיניו בחוזקה. "אין לך מושג. שקר זה הדבר הראשון שאתה לומד כאן כסוחר ברובע הישן של מראקאש. דור אחרי דור הם מעבירים זאת בירושה. זהו התבלין הסודי, המקור להצלחתו של איש מכירות. שקר כהלכה ותוכל לעשות הון כל יום. אשתך תגרגר כמו גור חתולים והילדים שלך יזקפו קומתם בגאווה."

"האם אינך יכול רק להעמיד פנים כמשקר?"

"זה בדיוק העניין," המר עומר, "כל הסוחרים האחרים אומרים שאני שוטה, שאני צריך להוליך שולל את התיירים כמו כל אחד אחר. אחרי הכל, רובם לא יחזרו לכאן לעולם ולמה נועדו התיירים אם לא כדי להונות אותם?"

"אז מה?"

"אז בגלל זה שום דבר בחנות שלי לא עומד למכירה."

"אה." אמרתי.

עומר עשה הפסקה, כופף את צווארו וחייך. "שום דבר לא למכירה..." חזר ואמר, "במְקום זה, הכל כאן בחינם, לגמרי בחינם!"

הסתכלתי על המדפים. אחת מהשידות הברבריות העתיקות לכדה את עיני. המחשבה על כך שאוכל לקבל אותה בחינם מאוד קסמה לי לפתע.

"אני יכול לקבל אם כך את התיבה הזו בחינם?"

"כמובן שאתה יכול." אמר עומר.

"ללא תשלום? אני יכול לקחת אותה?"

"אמרתי לך, אני מחלק את החפצים בחינם" אמר.

"אני כל כך שמח שנכנסתי לכאן."

"גם אני שמח." השיב המוכר.

נעמדתי על רגלי ופסעתי לעבר התיבה הברברית. עומר עודד אותי לפתוח את המכסה ולחשוף את הריפוד הפנימי הדהוי.

"אה, יש משהו שאני חייב להגיד לך." אמר בקול רך.

"מה?"

"שלכל חפץ שישנו כאן מצורף משהו."

ושוב לא הבנתי בדיוק את כוונתו. "מה העניין?"

"סיפור."

העפתי מבט בוחן במוכר וצמצמתי את עיני: "הה?"

"אם אתה רוצה לקחת מכאן חפץ," אמר, "עליך לקנות את הסיפור שמצורף אליו."

עומר קרץ בעינו ואז קרצתי גם אני. הוא שב ושפשף את פניו, ואני תהיתי על ההסדר. בעיר שבה התחרות על ממונם של תיירים הגיעה לכלל קדחת פרועה, נקט עומר בן מוחמד בתחבולה שאיש זולתו לא השתמש בה. הוא גיחך ואז התאמץ להראות עָנָו.

"איזה סיפור מצורף לתיבה הזו?"

בעל החנות חשב רגע, סלסל בשפמו ואמר: הסיפור נקרא 'הפרש והנחש'."

"כמה יעלה לי לשמוע אותו?"

"שש מאות דירהם"

"זה שווה ערך לשמונים דולר." אמרתי "התיבה לא שווה את זה"

"אמרתי לך, לחפצים שאני נותן אין שום ייחוד. השידה נראית נחמדה אבל היא חסרת ערך."

"אם כך למה שאשקול לידך שש מאות דירהם עבור משהו שיש לו ערך כה מועט?"

עומר בן מוחמד שילב את אצבעותיו והפנה אותן לעבר הרצפה. "עבור הסיפור" הוא אמר.

הוצאתי מארנקי שלושה שטרות. "הנה הכסף."

רגע אחר כך קופלו השטרות ונתחבו מתחת לשכבות של בגדים והשידה הברברית נעטפה בדפי עיתון מקומטים ונמסרה לידי.

"זוהי בחירה טובה." אמר עומר.

"אבל חשבתי שאמרת שאתה מתעסק עם אשפה."

"יתכן והשידה הזו היא אשפה" השיב, אבל הסיפור על 'הפרש והנחש' שווה פי שלוש מהכסף שדרשתי עבורו."

בהישענו אחורה על השרפרף, נעץ עומר בן מוחמד את מבטו בשלולית האור שבפתח והחל לספר.

"פעם אחת, לפני הרבה שנים ובמרחק ימי הליכה רבים מן המקום שבו אנחנו נמצאים הייתה ממלכה שנקראה ארץ כלֵי-הבישול. הכל שם היו מאושרים ובעלי ממון, ממון שהשיגו מן העסקים המשגשגים של מכירת כלי בישול לכל הממלכות שמסביב."

עומר בעל החנות הפסיק לרגע את הסיפור כדי להעביר לי כוס של תה נענע מתוק. "עכשיו," המשיך, "בארץ כלי-הבישול היו כל מיני בעלי חיים; היו שם אריות ונמרים ותנינים ואפילו קנגורו. היה שם כל סוג של בעל חיים שתוכל להעלות בדמיונך, כל סוג חוץ מאשר נחשים. איש מעולם לא ראה שם נחש ואיש מעולם לא העלה על דעתו שיכול להתקיים יצור שכזה.

באחד הימים ישן חוטב עצים ביער בעת שנחש ירוק וארוך זחל לעברו והחליק לתוך פיו הפעור במורד גרונו. חוטב העצים הקיץ משנתו בעת שהנחש החל חונק אותו. מרוב בהלה, ניסה לעמוד על רגליו ולנופף בזרועותיו לכל הכיוונים ולהשמיע קולות רמים.

למרבה המזל עבר שם פרש בדיוק באותו רגע עצמו. הוא ראה את חוטב העצים מנופף בידיו מרוב מצוקה. מכיוון שבא מארץ שבה היו הנחשים בבחינת חזיון נפרץ, הוא הבין מיד מה קרה. בשלפו את השוט שלו, זינק מן האוכף והחל להצליף בכל כוחו בבטנו של חוטב העצים המסכן.

חוטב העצים ניסה למחות, אך בהיותו חנוק למחצה מן הנחש ופצוע מהתקפתו חסרת הפשר של הפרש, לא יכול הוא לעשות דבר חוץ מאשר ליפול על ברכיו. הנחש שמחמת המכות לא חש בנוח במקום מחבואו, החליק חזרה במעלה גרונו של חוטב העצים וזחל לו משם והלאה. כאשר נוכח הפרש לדעת שחוטב העצים יצא מכלל סכנה, הוא זינק חזרה על האוכף ורכב משם בלא אומר ודברים. מכיוון שבא ממקום שבו היו התקפות נחשים דבר שכיח, הוא לא הקדיש לעניין מחשבה נוספת.

כאשר חזרה אליו נשימתו החל חוטב העצים להבין מה קרה. הפרש התקיף אותו בלי לתת לו כל הסבר מכיוון שגורם הזמן היה חיוני; היה עליו לפעול בטרם יזריק הנחש ארס לגופו של המותקף."

עומר בן מוחמד הניף את השידה הברברית העטופה בנייר עיתון וגיחך.

"אל תשכח את הסיפור," אמר, "יתכן ותעריך אותו יותר בגלל ששילמת תמורת שמיעתו. תן לו להסתובב בתוך ראשך. ככל שתהרהר בו יותר ייחשף לפניך ערכו האמיתי."