לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 101


שם הסיפור:

מחול הטווס

שנה אחר שנה, לאורך אלף ליגות, מגלגל לַנְטְ-סַנְג הנהר את מימיו, סוחף ריבוא גרגרי זהב ומשקיע אותם באפיקו, נושא עמו אלף ומאה סיפורים ומפזר אותם על שתי גדותיו, ואם ייטב הדבר בעיניך, אשמיע לך אחד מהם.

בממלכת מוֹנְבַּנְיָה, הארץ ירוקת העד, חי פעם מלך ושמו בָּהַקֵלַדִיר. אסמיו היו מלאים מזן אל זן ולארמונו הנהדר לא היה אח ורע בכל הממלכות השכנות. אך אושרו לא היה שלם כיון שמַטְשֵׁנָה רעייתו עקרה הייתה. יומם ולילה פיללו המלך והמלכה לבן - ליורש עצר שישא בבוא היום את נזר השלטון על ראשו.

ובוקר אביב אחד התמלאה משאלתם. אנשים סיפרו בהתרגשות על מאורע מפליא ומוזר: מתוך רגלו של פיל לבן ענק בקע ויצא תינוק אנושי ומיד נעלם ביער בלי להותיר עקבות, ובדיוק באותו רגע הביאה המלכה בן זכר לעולם. המלך העניק לבנו את השם טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן על שמו של נסיך מפורסם באומץ לבו בתקווה שגם בנו שלו יגדל ויהיה לגבר חזק ואמיץ לב.

עם כל יום שחלף גדל טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וגבהה קומתו. הוא למד בשקידה את אומנויות השלום והמלחמה כאחד והשתלם בשימוש בכלי נשק, כמו גם בחרוזי שיר ובמכחולי ציור. בכוחו הכביר ובחכמתו העמוקה עלה הוא על כל יתר בני תמותה ושמו נודע לתהילה בכל הארץ.

באחד הימים הציץ הנסיך לתוך באר ובאור הקלוש ששרר בתחתיתה נגלה לעיניו חפץ מוזר. חכמים זקנים אמרו שהמלך בַּהֲמוֹ החביא שם אוצר, ודורות על דורות של הרפתקנים ניסו לשווא לדלותו מתוך הבאר. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ציווה על עבדיו לרוקן את הבאר ממימיה ולאחר שנעשה הדבר, ירד לתחתיתה לבחון מקרוב את החפץ שראו עיניו. קשת קסמים הייתה זו וכוחה עמה להכניע צבא שלם. רבים ניסו למותחה ולא עלה בידם, אך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן רק משך קלות במיתר ומיד נמתחה הקשת הענקית בעוצמה כה רבה עד כי התעגלה ודמתה לחצי ירח, וכל חץ ששלח ממנה פגע חד וחלק במטרתו.

ובאחד הימים הבחין הנסיך בציפור רשע אדירת ממדים שעופפה ברוב רהב בין העננים כשהיא אוחזת במקורה דג שחור. הנסיך שלח לעברה את חיצו. הדג השחור פרכס ונפל ממקורה אל תוך הנהר בעוד שציפור הרשע הפצועה פצעי מוות צנחה אל תוך היער.

שש עשרה פעם הזהיבו רוחות הסתיו את השדות הירוקים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן היה עתה לעלם צעיר ופורח, מלא און ויפה תואר. עיניו ברקו באור הנעורים והחיוך לא סר מעל שפתיו. פניו היו נאים יותר מאלו של דֵּוַ-וֹו האגדי וקולו הצלול דמה לצליל פעמונים רך ומתנגן. כאשר נגלה לעינן של נערות היו הללו פוערות פה, מביטות בו בהערצה ומשתוקקות להשליך לעברו את תיקי החיזור הרקומים, להציע לו את שרפרף הבמבוק הקלוע השמור לאהובי לבן ולתת לו אגוזי אהבה.

הוריו החלו לדאוג לעתידו ופעם אחר פעם האיצו בו לשאת לאשה נערה בת אצילים. השר הבוגדני מַהָ-שֵׁנָה, הלהוט להרחיב את תחום השפעתו בחצר המלכות, מיהר להציע לו את בתו, אך ללא הועיל. מכל עלמות החן השוטות שהקיפו אותו בהערצה לא נמצאה אף לא אחת שתשבה את לבו בקסמיה. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ביקש לו נערה כערכו שתהיה לא רק יפת תואר אלא אף נבונה ומשכילה.

באחד הימים יצא הנסיך לשוטט ברחבי הממלכה כשהוא רכוב על סוסו הנפלא, חרבו חגורה על ירכו וקשת הפלאים בידו. הלאה הלאה משך אותו לבו, על פני אפרים ירוקים, מעל רכסי הרים רמים, בינות ליערות סבוכים. מי היא העלמה שנועדה לו לאשה? היכן שוכנת אהובת נפשו הנעלמה?

בוקר אחד, בתוך יער עבות, נקרה על דרכו צייד זקן ושמו גּוֹ-הַ-גֵן וברית ידידות נכרתה בין השנים. עם שחר יצאו לצוד חזירי בר ולעת ערב ארבו לאייל הנקוד בעל חברבורות הזהב על שפת הנחל. יחדיו חלקו את מזונם עם רדת ליל לאור המדורה ובעת שסעדו את לבם שוחחו ביניהם קצרות וארוכות על עניינים שונים וסיפרו סיפורים איש לרעהו.

ובין הסיפורים שסיפר גּוֹ-הַ-גֵן לנסיך היה גם הסיפור הזה: לפני שנים לא רבות עלה בידי בָּהַנָה, אל המים, ללכוד בעזרת נשק קסמים את בנו של בָּהוּן, מלך השלדגים הרשע. המלך זעם על אל המים וביקש נקם ויום אחד בעת שאל המים שוטט סמוך לפני הים בתחפושת של דג שחור, לכד אותו מלך השלדגים במקורו. והנה בעת שהמריאה ציפור הרשע עם שללה למרומים, פגע בה חץ נעלם, ובָּהַנָה, אל המים נשר ממקורו וניצל, בצללו אל מי הנהר.

"אותה שעה", כך סיפר גּוֹ-הַ-גֵן לרעו החדש, "פרשתי רשתי בנהר, ואל המים, בדמות דג שחור, נפל ממרומים ונלכד בה. הוא התחנן על חייו והבטיח שיגמול לי חסד ויבוא לעזרתי אם אזקק לו, ואני חמלתי עליו ושלחתיו לחופשי."

"הנני מלא הערצה" המשיך גּוֹ-הַ-גֵן "לאותו קלע נעלם שפגע במלך הציפורים בחיצו. מי יתן ויבוא היום שאפגוש בו בצייד הכביר הזה ואביע לפניו את רחשי הערצתי."

"אותו צייד נעלם מבקש מן הסתם לפגוש בך אף יותר משאתה משתוקק לפוגשו." אמר לו טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן כאשר סיים הלה את דבריו, וחייך.

כך בילו השניים את לילם בשיחה כידידים ותיקים וקרובים. השחר החל להפציע. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביט בשמים ונאנח: "הו איילת השחר, הו כוכב בוהק המבשר את בוא היום, הרחק במרומי הרקיע מושבך ועם זאת גלוי אתה לעין כל. מדוע מזלי שעל הארץ - נערה יפה וכשרונית - כה נסתר הוא וקשה להשגה?"

"אחי," השיב לו גּוֹ-הַ-גֵן בהביטו בו בחיבה, "האהבה לעולם לא תאכזב לב טהור רוחש טוב. נחישות הדעת ואהבת האמת סופן שהן מעלות ממעמקים את מי המעיין הזכים והם פורצים ומפכים בעוז!"

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הניד ראשו לאות הסכמה: "אכן, כך לימדו אותי מורי."

"לא הרחק מכאן" המשיך הצייד הזקן, "בוהקים מימי האזמרגד הצלולים של אגם לַנְגְ-סְנָה. מדי שבעה ימים טובלים במימיו החלקים כראי, שבע נערות הטווס שאין דומה ליופיין בחלד. חינניות הן כפרחי הלוטוס והצעירה בהן עולה על כל היתר ביופייה. אם תתבונן בה תדמה בנפשך שמתבונן אתה בנַנְ-דְּיוֹ-וָלָה אלת היופי האגדית ואם תקשיב לשיחתה תבין מהן הפיקחות והחכמה בטוהרתן. הבא ונצא לדרך ונתבונן בפלא!"

די היה במלים אלה כדי לעורר את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ולהצית אש ערגה בעצמותיו. שני הרעים עלו על סוסיהם ויצאו לדרך וכעבור זמן לא רב מצאו עצמם ממתינים על שפתו של האגם.

מזג האוויר היה חמים. האוויר היה שקט ומימיו הצלולים של האגם שיקפו את ענני הפלומה מרובי הגוונים השטים לאיטם ברקיע התכול, נדחפים ביד הרוח הקלה.

לפתע נראו מרחוק בין העננים שבעה טווסים הדורים. הטווסים דאו מטה מטה ונחתו על שפת האגם. עד מהרה פשטו מעליהם את גלימות נוצותיהם ושבע עלמות חן נגלו לעין. בלהג קליל וקולות צחוק וחדווה זינקו אל האגם ושעה ארוכה השתכשכו במימיו כשהן משתעשעות ומתיזות מים אשה על רעותה.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ורעהו הביטו מוקסמים במראה המשובב ועינם לא שבעה מלהתבונן. לבסוף יצאו הנערות מן המים, עטו לגופן את גלימותיהן והחלו לחולל. הצעירה שבהן, נָמַ-רוֹנָה, שבתה את לבו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בחבלי קסם. תנועותיה החינניות ורגליה הטופפות כישפו אותו ביופיין, אך בטרם הספיק להתבונן בה כראוי והנה הפכו כל השבע לטווסים, המריאו מעלה מעלה אל השמים הכחולים ועשו דרכן מערבה. עד מהרה הפכו לכתמי צבע עמומים באופק ונעלמו. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביט אחריהן נפעם ועצוב.

"אל נא תעצב כה אל לבך, ידידי, הן תחזורנה ותבואנה לכאן בעוד שבעה ימים."

"שבעה ימים! וגם אז רק לדקות ספורות. איך אוכל לעכב בעדן?"

"בוא ונשאל בעצתו של הנזיר פָּלַסִי. אולי הוא ידע את התשובה."

שני הרעים עזבו את חופי האגם ואל בית היער של הנזיר פָּלַסִי שמו פעמיהם. הנזיר הביט בטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וחיוך עלה על שפתיו. תחילה הניע ראשו במיאון, אך לבסוף נופף בידו ולפתע הופיע כלב נהר ורכן לרגליו.

"עקוב אחריו" אמר לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן "ותהי ההצלחה שורה במעשיך!"

כלב המים הוליכם אל חופי האגם ושם זינק אל תוך המים. בו ברגע נחצו המים לשנים בהותירם אחריהם שביל רחב ויבש. מתוך האגם הפסיע ויצא בָּהְנָה אל המים בכבודו ובעצמו.

"אתה מושיעי ומצילי!" אמר לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן "ולך חב אני את חיי. בוא אתי."

רק עתה הבין גּוֹ-הַ-גֵן שהקשת המופלא שירה והפיל את ציפור הרשע בַּהוּן ממרומי השמים איננו אלא ידידו הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. אל המים העניק לנסיך קרס פלאים והסביר לו כיצד להשתמש בו. אחר כך השיבם אל חוף האגם. שם בסבך השיחים קבעו השנים את מקום מחבואם וציפו לבאות.

היום המיוחל הגיע. השמש תלתה באמצע הרקיע ועל קו האופק נגלה לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הבזק של שבעה יהלומים מנצנצים. עד מהרה השתנתה צורתם לצלליות של שבעה טווסים העושים דרכם לעבר האגם. כמו בפעם הקודמת נחתו הטווסים על חוף האגם, השילו גלימותיהם והיו לנערות חינניות ששחו וצללו במי האגם. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן התבונן בצעירה שבהן ונתן דעתו למקום שהניחה בו את כסותה. בעוד הנערות משתעשעות ושוחות באגם שלח הנסיך חרש חרש את קרס הקסמים שלו ובתנועה בלתי נראית משך את הגלימה והסתירה במקום מחבואו.

הנערות סיימו את שעשועיהן ושבו לחוף. מה גדולה הייתה בהלתן בגלותן כי בגדה של האחות הצעירה נעלם ואיננו. נָמַ-רוֹנָה החלה לבכות ואחיותיה הרגיעו אותה: "נשא אותך בינינו ונשוב הביתה." טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נחרד לשמע ההצעה וקרא בקול: "לא! אל תלכו!" הוא ביקש לומר לה 'הנה גלימתך', אך גּוֹ-הַ-גֵן כיסה את פיו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בכף ידו והיסה אותו.

נערות הטווסים נבהלו בשומען קול אדם ומיהרו להתכסות בגלימותיהן ולברוח משם בהותירן את נָמַ-רוֹנָה מאחור על חוף האגם. היא מיהרה לצלול לתוך מעבה השיחים ולהיחבא בתוכם.

אחרי שעה ארוכה כאשר היה הכל שקט וחסר תנועה, יצאה הנערה בהיסוס ממקום מחבואה והחלה לתור אחר בגדה.

"טִי-הִי-הִי! טִי-הִי-הִי!" ליהג מישהו בין אמירי העצים. היה זה סנאי חצוף.

"הו סנאי, כלום ראית את גלימתי?"

"טִי-הִי-הִי! טִי-הִי-הִי!" הסנאי רק צחק.

"אל נא תלעג לי. האם אינך רואה שאני מחפשת את הגלימה שלי. אני בטוחה שידוע לך מקום המצאה. האם לא תגלה לי?"

הסנאי ירד ממרומי העץ ובזנבו השעיר הצביע לכיוון מקום מחבואם של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וידידו ואז נעלם בין השיחים.

מי יכול להסתתר שם - חשבה הנערה לעצמה. בז עג עוגה מעל לראשה. כלום ציפור כלשהי לקחה את גלימתי?

"סוויש!" טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מתח קשתו ושלח בבז חץ מכוון היטב. הבז צנח ממרומים ונפל לרגליה. היא הרימה אותו והתבוננה סביבה מופתעת, אך לא הבחינה באיש.

"הו עלמתי, האם פגע חיצי במטרתו?"

נָמַ-רוֹנָה הסבה ראשה וראתה את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. רגע ארוך חלף בטרם שב לה קולה.

"כן, בדיוק בלב!" השיבה בקולה הרך והמתנגן.

השניים הביטו מוקסמים, זה בזו וזו בזה והדיבור נעתק מפיהם. ואז שבה נָמַ-רוֹנָה ודיברה בעוד הסומק מכסה את פניה: "כלום יותר לי לשאול אם ראה אחי הבכור את גלימת הטווס שלי?”

"הה, מדוע נערה, אינך שרויה בביתך אלא ניצבת כאן בלב אדמות הפרא, מבקשת אחר גלימת טווס?"

"ששת אחיותי ואנוכי באנו לכאן לשחות באגם לַנְגְ-סְנָה. תליתי את גלימתי על אחד מענפיו הפורחים של השיח כאן, אך היא נעלמה."

"אינני רואה שום בתים קרובים או רחוקים. כלום את היא האלה היפיפייה נַנְ-דְּיוֹ-וָלָה בת השמים?"

"המלך טְשַׁאוּ-דֵקָ-סַלִי המולך במוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן הוא אבי. אני היא נָמַ-רוֹנָה בת זקוניו. ואתה, אחי הבכור, לבטח הנך בַּהמוֹ יפה תואר או בַּהנָה אל המים. בעולמם של בני תמותה אין בנמצא צעירים כה נאים למראה."

"לא, אני טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן, בנו של המלך בָּהַקֵלַדִיר המושל בממלכת מוֹנְבַּנְיָה ואף שביתי רחוק מכאן מהלך אלף ליגות חשתי בניחוח הפרחים המנצים כאן והגעתי עד הלום. אל נא תאמרי לי כי הפרח החינני הניצב כאן בפני שייך כבר למישהו אחר."

"לאחי הבכור יש לשון כה צחה. כמוהו כציפור האהבה המדקלמת לפני את חרוזיה הנוגעים ללב. אין כאן לוטוס אלוהי בן אלף עלי כותרת ואף לא שושן מתוק שיוכל להפיץ ניחוחו אפילו מאה ליגות. הפרח הניצב כאן לפניך לא הבטיח גדולות בהיותו ניצן ופריחתו העלובה קומלת מבושה. איש לא בא להשקותו או לטפל בו. מדוע זה יחפוץ מישהו לקוטפו?"

"אבן יקרה זקוקה למגע ידו הבוטחת של אמן. הו עלמה מדוע זה אינך חפצה לענוד את טבעת האהבה?"

"מי? אני? צרור חצץ בלב השממה? וכי מי יטעה לחשוב אותי ליהלום יקר ערך? מי יאבה להשליך טבעת יקרה במקום שממה?"

עודם מדברים והנה הופיעו ששת אחיותיה של נָמַ-רוֹנָה, תרות בדאגה אחר אחותן האבודה. הן ראו אותה וכבר התכוונו לעוט עליה ולחוטפה, אך גּוֹ-הַ-גֵן שהבחין בהן שלח חיצו מעלה מעלה ונופף בקרס הקסמים לעומתן. למראהו נבהלו הטווסים ונמלטו על נפשם.

"אל תחששי, עלמה יעלת חן" הרגיע אותה טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בראותו שגם היא עצמה נבהלה. "המגן עלי הוא ידידי גּוֹ-הַ-גֶן, אדם הגון וטוב לב!" ואז הוסיף בביישנות: "אוצר מזוני נאכל אך למחצה ורק מחצית מיטתי תפוסה. כוכב השביט הזוהר חג בודד בשחקים. אהה, מדוע אין מי שיארח לו לחברה?"

"אבוי," השיבה לו, "כאשר השמש זורחת שוקע הירח. בני עולמות שונים לא יוכלו לחיות יחדיו שאם לא כן הייתה נפשי המסכנה והנכנעת שמחה להיות למשרתת בארמונך, לשטוף כלים ולהאכיל את חיות הבית של גבר בודד."

"הו, ליין עז לא ידרש חיזוק! אל נא תמשיכי לפצוע את לבי!"

לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נדמה היה שהוא מבחין בברק תקווה בעיניה והוא המשיך לדבר על לבה: "אלף ליגות שרכתי רגלי, חציתי יבשות וימים כדי לבוא לכאן ושבעה לילות ארוכים ייחלתי לבואך! אני מפיל תחינתי בפניך: התלווי עמי לארצי ולבית אבי וחלקי עמי את חייך."

"לשפוך מים מכד אין קל מזה, אך לאגרם חזרה לתוכו הוא דבר קשה." השיבה לו.

לאמיתו של דבר כבר שבוייה הייתה בקסם אהבתו, אך היא לא הניחה לו לנצחה בקלות כה רבה. "להצטרף אליך הוא רעיון הקוסם ללבי, אך מה בדבר הוריך, המלך והמלכה? ומה יאמרו אנשי החצר? ובני עמך - יתכן ולא ישמחו לבואי. ואנוכי איך אשא פני ואטעם את אוכלי? ואיך אמחה את הדמעות אשר יזלגו מעיני?"

"לא יעלה על הדעת שיהיה מישהו שלא ישמח באושרי. הורי אוהבים אותי מאוד ומה שאהוב עלי אהוב גם עליהם. את דומה ביופייך לנַנְ-דְיוֹ-וַלָה וזיווך מאיר את כל הארץ. בני עמי יהיו מאושרים וגאים לראותך לצדי!"

"אך אני אחסר להורי שלי. הם יתעצבו אל לבם, ואני אתגעגע אליהם."

"ביתי יהיה ביתך ואושרך הוא אושרי!" אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בהסירו בהתלהבות טבעת מעל אצבעו. "הו עלמה רבת חן, קבלי זאת מידי ושמחי את לבי!"

הוא החליק את הטבעת על אצבעה והיא הושיטה לו יהלום מעל חזה.

"ביהלום זה" אמרה לו "ישתקפו לך תמיד פני אהובתך!"

ובעוד שני הנאהבים נשבעים אמונים זה לזו, בצבצו שני פרחי לוטוס נהדרים שצמחו מקנה אחד ופרחו יחדיו על פני המים.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ובחירת לבו הודו לגּוֹ-הַ-גֵן. הנסיך מסר לו את סוסו הפלאי כמנחת פרידה וביקש ממנו להשיב את קרס הקסמים לבעליו.

"כלום לא הגיעה השעה שתשיב לי את גלימת הטווס שלי?" שאלה נָמַ-רוֹנָה בעיניים צוחקות.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מיהר ומשך את הגלימה ממקום המחבוא. נָמַ-רוֹנָה התעטפה בגלימתה ובאמצה בחוזקה את ידו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן, פרשה את כנפיה הנוצצות ודאתה עמו לשמים. יחדיו ריחפו הם מעל הרים ועמקים עד בואם אל ארמון אביו בְּמוֹנְבַּנְיָה.

הנסיך שב לארמון ופרשת אהבתו לנסיכה הלהיב את כל תושבי הממלכה. הכל היו תמימי דעים כי הנסיך בחר לו בת זוג נאה וחיננית כפיה. הכל, להוציא מַהַ-שֶׁנָה, השר הבוגדני. הלה זעם על כך שהנסיך דחה את יד בתו והעדיף עלמה זרה על פניה והוא חרש מזימות נקם. הוא התנגד בגלוי לנישואיו של הנסיך עם נָמַ-רוֹנָה וניסה לשכנע את המלך כי נָמַ-רוֹנָה היא מכשפה. בה בעת שלח השר שליחים בסתר אל מלכה של הממלכה השכנה מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה ובפיהם דברי שבח וקילוסין ליופייה ומעלותיה הטובות של נָמַ-רוֹנָה. הוא יעץ לו לשלוח את צבאותיו ולחוטפה לעצמו בהבטיחו לו לעשות כמיטב יכולתו כדי לסייע לצבא הפולשים.

תחילה לא נטה המלך בָּהַקֵלַדִיר להסכים לנישואי בנו עם עלמה זרה ובלתי ידועה, אך בראותו מה גדולה אהבתו של הנסיך לנָמַ-רוֹנָה, הסיר את התנגדותו.

המלכה ונָמַ-רוֹנָה לעומת זאת חיבבו מאוד אשה את רעותה ולמן הרגע הראשון מצאו שפה משותפת. עד מהרה הפכו השתיים לידידות קרובות. כיוון שכך נקבע היום המתאים לחתונה ונערכו כל ההכנות הדרושות לחגיגה.

והנה, מלכה של מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה היה מושל שפל ועריץ שטוף זימה. הצעתו הבוגדנית של מַהַ-שֶׁנָה מצאה מסילות ללבו והוא אסף את צבאו ויצא להתקיף את ממלכת מוֹנְבַּנְיָה.

בליל החתונה הגיעה לחצר המלכות הידיעה על פלישתו של המלך השכן. המבוכה הייתה גדולה. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן שאל בעצתה של נָמַ-רוֹנָה רעייתו והחליט לבקש מאביו שיניח לו לעמוד בראש הצבא היוצא להדוף את גדודי הפולשים. המלך נתן את הסכמתו וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן יצא לקרב בראש צבאו.

זמן מועט לאחר שיצא הצבא לדרכו הביא השר הבוגד דווח שקר על הקרבות המתנהלים. על פי דיווחו הוכה צבאו של הנסיך, צבאות האויב בדרכם לעיר הבירה והמפלה נראית כוודאית. המלך בָּהַקֵלַדִיר שקע ביאוש עמוק. הוא היה כמו שליו שנלכד ברשת - עיוור וחרש לכל הנעשה.

כאשר עלה על משכבו בלילה ההוא פקד אותו חלום נורא. הוא התעורר מזיע ורועד במיטתו ומיד ציווה על חכמיו ויועציו לפרש לו את פשר ביעותי הזוועה שפקדו אותו. ראש הכוהנים שעשה יד אחת עם השר הבוגד מיהר ואמר למלך כי החלום שביעת אותו הוא מעשה ידיה של מכשפה הזוממת למסור את ממלכתו ליד צר.

"מכשפה! היכן?" שאל המלך בחוסר ישע.

"בין כותלי ארמונך הוד מלכותך, אך עבדך השפל חושש לומר יותר מכך."

"בזמנים אלה עליך לגלות לי את כל הידוע לך ללא כל מורא!" ציוה המלך.

שלוש פעמים שב ראש הכוהנים וביקש את סליחת המלך, כאילו בעל כורחו נאלץ הוא לדבר וכאילו חושש הוא לפגוע במלך. לבסוף אמר בלשון רפה: "מדובר בנָמַ-רוֹנָה. בת זוגו של הנסיך היא שהביאה עלינו את האסון. אם לא נפעל מיד לא אוכל לערוב לתוצאות!"

המלך נבהל מאוד ולא ידע לשית עצות בנפשו. מַהַ-שֶׁנָה רווה נחת ממבוכתו של המלך וניצל את ההזדמנות כדי לטפטף עוד טיפות ארס באוזני המלך:

"בעוד שבוע ימים חל חג הקורבן. זה יהיה הזמן הנאות להוציא את נָמַ-רוֹנָה להורג!" הכריז באוזני המלך התמים.

המלכה מיהרה להודיע את החדשות הנוראות לנָמַ-רוֹנָה. היא הצפינה בחדרה את גלימת הטווס של נָמַ-רוֹנָה; זה היה הדבר היחיד שיכלה לעשות למענה. נָמַ-רוֹנָה המסכנה חילתה את פני המלך והתחננה על נפשה, אך המלך אטם אוזנו משמוע: "קבלי את גזר דינך באומץ למען ארצנו ולמען בני."

לבה של נָמַ-רוֹנָה נשבר בקרבה. היא בכתה בכי תמרורים מייחלת לשובו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בתקווה שיצילה מן הגורל המר הצפוי לה.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הצליח להדוף את האויב אחור ולהכותו שוק על ירך ועתה צעד בראש צבאו המנצח בדרכו לעיר הבירה, אך בהגיע חג הקורבן עדין היה רחוק משערי העיר.

נָמַ-רוֹנָה נלקחה אל הגרדום בלבוש בלואים. היא חשבה על דרך הצלה, אך המחשבה על הפרידה מאהוב נפשה דיכאה את נפשה. כאשר הובאה לפני המלך והמלכה פנתה אליהם וביקשה מן המלך להאזין לבקשתה האחרונה.

"האזן נא לדברי האחרון, הו המלך, הנח לי לרקוד עוד פעם אחת ויחידה בגלימת הטווס שלי בטרם נפרד לעד!"

לבו של המלך התרכך והוא נאות למלא את מבוקשה. המלכה הביאה לה את הגלימה והשומרים התירו את אסוריה והניחו לה ללובשה.

אט אט החלה נָמַ-רוֹנָה לחולל. המראה היה נפלא. נוצות הטווס הבריקו ונצצו בשמש עת סבבה אט אט במחול. אפילו לב האבן של התליין זע בקרבו למראה הנערה המחוללת את מחולה האחרון וההמונים שבאו לחזות בהוצאה להורג שכחו את מטרת בואם וכל מעייניהם היו נתונים לריקוד המופלא. אט אט הגבירה הנערה את קצב ריקודה ולפתע הפכה לטווס, פרשה כנפיים והמריאה לחלל האוויר. השר הבוגדני מַהַ-שֶׁנָה ניסה לעצור בעדה, אך הוא אחר את המועד. הטווס כבר חג גבוה מעל ההמון הרחק מהישג יד ועד מהרה נעלם מן העין.

"רואה אתה, אדוני המלך" קרא השר, "לא טעיתי. היא הייתה באמת מכשפה ועכשיו נמלטה על נפשה!"

הוא ביקש לומר דבר מה נוסף, אך באותו רגע עצמו התקרב למקום פרש דוהר על סוסו. הפרש נעצר בקרבת המלך והודיע לו את החדשות משדה הקרב.

המלך היה מבולבל ואובד עצות. הוא ביקש מן השליח לחזור שוב ושוב על דבריו.

"אדוני, בנך הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביס את צבא האויב והכה אותו מכה ניצחת ועתה הוא בדרכו לכאן בראש צבאו המנצח!"

המלך הביט במַהַ-שֶׁנָה. פניו של השר הבוגדני האדימו והוא הרכין ראשו בפחד תחת מבטו הנוקב של המלך. והנה נשמע קול שאון ומרחוק נגלו לעין טורי הצבא המתקדם ובראשם הנסיך.

משורר החצר כיחכך בגרונו ונשא קולו בשיר הלל:

"מה מרהיב פרי עץ הליצ'י בשריון כסותו,

מרהיב ממנו נסיכנו בבגד תפארתו!

מתוק הוא פרי הליצ'י וערב לחך,

מתוק ממנו ניצחוננו על צבאות אויב!".

"הכבוד והתהילה מגיעים לרעייתי, נָמַ-רוֹנָה היפה!" השיב טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בחיוך על דברי המשורר, "היא זו שהנחתה אותי בדרכי ויעצה לי בתכסיסי מלחמה. קראו לה לכאן למען תקבל את הכבוד שהיא ראויה לו!"

פניו של המלך חוורו. איך נואל לשמוע בעצתו של בן בליעל ולדון למוות נערה חפה מפשע. איך טעה באוולתו לחשוב את הרע לטוב ואת הטוב לרע.

השר הבוגדני וראש הכוהנים הרכינו ראשיהם באימה מפני זעמו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וביקשו לקבור עצמם באדמה. ההמון סביב התייפח בבכי למחשבה על הסבל והצער שנגרמו שלא בצדק לנסיכה האהובה, רעייתו החיננית של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשתווה ביופייה לפייה נַנְ-דְּיוֹ-וָלָה.

הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נחרד מפני השתיקה מבשרת הרעות שהשתררה: "מה הדבר? מה אירע?"

בלב כבד מצער נאלצו המלך והמלכה לספר לבנם את האמת המרה. דבריהם נפלו על הנסיך כרעם ביום בהיר וכמים על גחלים לוחשות. הוא התנודד ונפל לארץ מעולף למחצה כשהוא לוחש את שמה של אהובתו. הוא נטל לידו את היהלום שקיבל ממנה בפגישתם באגם והביט בו. מתוך היהלום נשקפה דמותה של נָמַ-רוֹנָה בחברתו של הנזיר פָּלַסִי ודמעות זולגות על לחייה. למראה זה החווירו פני הנסיך. הוא חש כאילו נפער פצע בלבו וחושיו עזבו אותו.

כאשר שב לעשתונותיו מילאה מחשבה אחת את כל חדרי לבו - למצוא את נָמַ-רוֹנָה ויהי מה. הוא עלה על סוסו ויצא בדהרה לדרך אל אגם לַנְגְ-סְנָה.

נָמַ-רוֹנָה שזכתה ליחס כה אכזרי, עזבה את הארמון בלב כבד. בעת שדאתה ברקיע הכחול בדרכה למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן מולדתה, הרהרה בהוריה האהובים ובאחיותיה שלא ראתה אותם מזה זמן רב. אמונתה בטוהר כוונותיו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לא נתערערה אף כהוא זה והיא ידעה כי לא ישקוט ולא ינוח עד שימצאנה, אך דבר זה רק הגביר את מועקתה כיוון שהדרך המובילה אל ארצה הייתה רצופת סכנות. היא עופפה מעל אגם לַנְגְ-סְנָה ובראותה את הנזיר פָּלַסִי, הסירה צמיד מעל זרועה ומסרה אותו לנזיר.

"אנא ממך, מסור זאת לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן." אמרה לו. היא הייתה בטוחה שיגיע אל הנזיר במהלך חיפושיו אחריה. "אמור לו שאם יענדנו, יחוש כי ימיו חולפים כאילו ניצבת אני לצידו, אל בל ינסה להגיע לארצי. הדבר מסוכן מדי. אמור לו שלא יחפש אותי עוד!" והיא עופפה לדרכה מתייפחת בלב שבור.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן דהר על פני שדות מוריקים, דרך יערות עבותים, בין הרים ועמקים. סוסו הנאמן הגיע לקצה גבול כוחותיו וגווע תחתיו, אך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשיך דרכו ברגל ולא התעכב. מדי פעם בחולפו ליד פלג מים השיב נפשו בגמיעה חפוזה ומן הצייד המועט שנקרה לו בדרכו שאב כוח להמשיך הלאה עוד ועוד. רק כשחש כי עייפותו מכריעה אותו כליל הרשה לעצמו לנוח מעט ואז יצא בלהט מחודש לדרך. כך חלפו עליו ימים רבים עד בואו אל אגם לַנְגְ-סְנָה. על שפת האגם ניצב טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן והתייפח בדמעות מרות. כה עז היה בכיו עד שהגיע לאוזניו של הנזיר פָּלַסִי, והלה בחמלתו עליו בא אל האגם ומסר לו את הצמיד. למראה הצמיד רק גבר בכיו והוא היה נחוש בדעתו עוד יותר למוצאה.

"מכאן ועד ביתה של נָמַ-רוֹנָה ארוכה וקשה היא הדרך" אמר לו הנזיר "נהרות בלתי עבירים ושטחי חולות נודדים, מפולות הרים וענקים אוכלי אדם. גם אם יעלה בידך להתגבר על כל אלה ולהגיע למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן תזכה בודאי ליחס חשדני מצד אביה כשם שאביך שלך חשד בכוונותיה של רעייתך."

"אני חייב להמשיך וללכת" אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. "אם לא אמצאנה אינני רוצה עוד לשוב. בלעדיה לא אוכל להמשיך ולחיות!"

אהבתו העזה של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לנָמַ-רוֹנָה נגעה ללבו של פָּלַסִי והוא החליט להיחלץ לעזרתו. הוא ספק כפיו ומתוך היער יצא קוף.

"קוף זה יוליכך אל בית אהובתך." אמר לו.

הקוף צעד בראש. ימים רבים של תלאות ויגע עברו על השניים. בא יום והם מצאו עצמם על שפתו של נהר נַמְ-יֶנ-קָלִי-קַגֵן, הנהר אשר מימיו כה לוהטים עד שגם מתכת תימס בהם. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן שלף את חרבו ונגע בקצה הלהב במים המבעבעים. אך עשה זאת וקצה הלהב העשוי פלדה מחושלת נמס כמו חמאה במחבת. לשווא חיפש טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מקום מעבר במעלה הנהר ובמורדו. לא גשר ולא מעבורת נראו לעין. רק אם ידאה באוויר יוכל לחצות את הנהר הנורא. הוא ניצב על שפת הנהר, נועץ מבטו במים ועיניו כלות. לפתע בצבץ ועלה מתוך המים פיתון ענק שחור קשקשים. ראשו נח על הגדה האחת וזנבו על האחרת. כמו גשר צר וארוך מתח הוא את גופו. הקוף הזריז חד החושים זינק על גב הפיתון וחיש קל חצה את הנהר וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החרה החזיק אחריו כרגע. אך הציב רגלו על הגדה השנייה הרפה הפיתון מאחיזתו, שקע במים ונעלם במצולות הנהר.

השניים המשיכו לפלס דרכם מערבה עד בואם אל השיאים הנישאים עטורי העננים של שלושת השומרים הלוחמים. היו אלה שלושה הרים כבירים אשר זעו והתנגשו זה בזה ללא הרף בהשמיעם קולות נפץ אדירים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן קבע חץ בקשת הפלאים שלו וכיוון אותו אל תוך נקיק גדול. החץ ניתז ביעף וחצב מעבר ארעי דרך ההרים המתנודדים. הקוף והאדם זינקו ועברו בפתח. אך הגיעו אל העבר האחר וכבר שבו ההרים והתנודדו. קירות המעבר קרסו והתנגשו זה בזה והמעבר נחסם.

מעבר להרים ציפה להם קושי חדש: שטח נרחב מוכה רוחות, אבק וחול ואבנים מעופפות. יום תמים התמודדו השניים עם האבנים המתגלגלות ועם ערב הגיעו לעץ ענק שצמרתו הייתה כה רחבה עד כי חסמה את אור השמש. מותשים ועייפים עד מוות טיפסו השניים על העץ ומצאו מסתור בין ענפיו מבלי לדעת שעץ זה הוא מקום משכנן של צמד ציפורי ענק אוכלות אדם. משב רוח פתאומי העיר את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן משנתו הטרופה. היו אלה הציפורים אשר שבו לקינן שעל העץ. ציפורים אלה ידעו לקרוא את העתיד; הזכר ידע את אשר עתיד להתרחש במזרח והנקבה - את אשר יקרה במערב.

"דומה שהפעם טעית בניחושך," אמרה הנקבה לבן זוגה "האם לא חזית שטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן עתיד לבוא לכאן היום? אינני רואה כל סימן לכך."

"אך על פי מיטב ידיעתי הצליח הוא לחצות את נהר נַמְ-יֶנ-קָלִי-קַגֵן ולעבור בשלום את שלושת השומרים הלוחמים. הוא חייב להגיע לכאן היום! אני עדין מקווה שנזכה לאכול היום את מאכל התאווה שלנו - בן אדם." השיב הזכר ברוגז ואז זקף את ראשו הגדול והמכוער. "גוק!" כירכר "אני מריח בשר אנוש!"

"גוק! גם אני. בוא נרד ונסתכל."

שתי ציפורי הענק דילגו אל הקרקע מרחרחות בעירנות פעם מזרחה ופעם מערבה ומעקלות את ראשיהן המכוערים לכל הכיוונים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ניצב על המשמר, חרבו בידו, דרוך ומוכן להלחם על חייו. הציפורים גילו את הקוף וטרפו אותו, אך לא עלה בידן לגלות את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן במחבואו. הן התעופפו ושבו לקינן.

"הה, קוף! זה האדם שלך שבא מן המזרח? מילא, אני שוכבת עכשיו לישון. מחר עורך מלכה של מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן טקס קבלת פנים לברך את נָמַ-רוֹנָה, בת הזקונים שלו אשר שבה ממוֹנְבַּנְיָה. הם עתידים לטבוח שבעה פילי ענק, מאה תואים ומאה חזירים מפוטמים. בוא ונעוף לשם ונקבל את מלוא חלקנו בעצמות ודם."

עד מהרה היו שתי הציפורים שקועות בשינה. שריריו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן רפו והוא נאנח אנחת הקלה. מחר הן עתידות לעופף אל ארצה של אהובתי, חשב, לו רק יכולתי לעופף עמן. כל סיכון כדאי ובלבד שאזכה לראותה. המחשבה על נָמַ-רוֹנָה מילאה אותו באומץ. הוא טיפס ועלה חרש חרש על העץ והתגנב לקינן של הציפורים. שם שלף חרבו וחתך את הקנה של אחת מנוצותיהן הענקיות. החלל בתוך הקנה היה מספיק גדול והוא דחק עצמו ונכנס לתוכו. מחר עם שחר תישא אותי הציפור למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן, חשב ולבו טוב עליו.

בבוקר יום המחרת פרשו שתי הציפורים האדירות כנפיים ודאו לשחקים בנושאן אתן את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החבוי בנוצה. שעה קלה אחר כך הגיעו לממלכת מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן. הציפורים נחתו וניערו את נוצותיהן, וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החליק ממקום מחבואו וירד לארץ. בלא שיבחינו בו. הוא קם על רגליו ועשה דרכו לכיוון הארמון. משהתקרב הבחין באשה זקנה נחה בצל הארמון. הוא התכוון לשאול אותה אל אודות נָמַ-רוֹנָה כאשר הבחין לפתע בקבוצת נערות לבושות בגדי חג העושות דרכן למעיין.

"כלום תוכלי להגיד לי, אמא" פנה הנסיך אל האשה בנימוס "מה מתרחש כאן? מדוע נערות כה רבות יורדות לשאוב מים מן המעיין?"

"איש צעיר" השיבה לו "האם לא שמעת על שובה של הנסיכה השביעית ממוֹנְבַּנְיָה ועל החגיגה שעורך לכבודה אביה המלך? נערות אלה שואבות מים עבור הנסיכה."

"הו, כך הדבר." אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. הוא לא הוסיף לשאול אלא צפה מרחוק בנערות הממלאות את כדיהן ועושות דרכן לארמון עד אשר נותרה ליד המעיין רק נערה אחת. הייתה זו אמתה הנאמנה של הנסיכה, נערה צעירה ופקחית. היא אך זה סיימה למלא את כדה והנה הבחינה בגבר הזר הנועץ בה את מבטו. מבטיו היו לה לרצון והיא חיפשה דרך לפתוח עמו בשיחה. היא השימה עצמה כאילו קשה לה להניף את כדה וקראה לו לחוש לעזרתה.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נענה בשמחה להזמנתה ובעודו מתכופף מעל הכד החליק לתוכו בזריזות את הצמיד שנתנה לו נָמַ-רוֹנָה. "הפרח הפורח לצד המים הזכים צח ורענן תמיד. מראך מעיד עליך שאת משרתת גברת מאוד נאה וחיננית. מסרי לה את ברכותי. מי יתן וימחו דמעותיה והחיוך ישוב ויזרח על פניה!"

הנערה הסמיקה. לא היו אלה דברי שבח רגילים. "מאין בא אחי הבכור?" שאלה "מדברו כה נמלץ כמו היה הוא תוכי מוזהב הבא מרקיע אחר."

"אכן כך הדבר" השיב לה "מרקיע אחר אני בא, אך שטף לשוני נובע מכוח ההד שמעורר בי שמה של גבירתך. אנא ממך העבירי לה את המלים אשר שמתי בפיך. חושי ועשי כאשר ביקשתיך."

הנערה רצתה לגלות מה מסתתר מאחרי דבריו המוזרים, אך ביודעה שגבירתה מחכה לה, נפרדה מטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ושבה לארמון.

נָמַ-רוֹנָה ישבה אותה שעה בגן הארמון המרהיב עין ביופיו. דשאים ירוקים ושפעת פרחים רעננים נפרשו לפניה, אך יופיו של הגן לא השכיח ממנה אף לרגע את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן אהוב לבה. היא התבוננה בדבורים החופזות מפרח לפרח וחשה עצמה עצובה ובודדה. ערפילי השחר נמוגו וטיפות הטל יבשו, אך צערה רבץ בכבדות על לבה וכל חפצה היה לשוב ולפגוש בו ולחיות מאושרת לצידו.

ביום חג זה שערך אביה למענה קוותה כי המים הזכים ישטפו עמם את ביש מזלה ויבשרו את בוא היום המאושר - יום שתשוב ותתאחד בו עם אהובה.

נערתה שבה מן המעיין ובעודה מזליפה את המים על גופה נשר משהו מן הכד ופגע בזרועה.

היא השמיעה קריאת הפתעה בראותה את הצמיד הנח לרגליה על האדמה. "האם אני חולמת? מה רואות עיני? שם על האדמה מונח הצמיד שלי! כיצד הגיע לכאן?"

"עיניך לא הטעוך. זהו אכן הצמיד שלך." השיבה לה האמה.

"עפיפון של אש רואה אני צף בשמים, אך לא אדע מי הבעירו. תיק אהבה רקום לעברי הושלך ולא אדע מי השליכו!"

"נסיכה, מדוע מדברת את על עפיפונים ותיקי אהבה בעוד אני רוחצת אותך?”

"נערה, עליך לגלות לי מנין הגיע לכאן הצמיד הזה!"

"אולי שאבתי אותו באקראי יחד עם המים מתוך המעיין."

"לא, לא, אני מתחננת בפניך, אמרי לי מי מסר לך אותו?"

הנערה הייתה מופתעת. מה פשר הסיפור המוזר הזה? היא סיפרה לנָמַ-רוֹנָה על האיש הצעיר שפגשה ליד המעיין ועל הדברים המוזרים ששם בפיה.

נָמַ-רוֹנָה קפצה על רגליה ורצה יחפה אל המלך והמלכה כשעיניה בורקות. "בעלי נמצא כאן!" קראה חסרת נשימה.

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשיך לשוטט בקרבת מקום למעיין ושם אסרוהו משרתי המלך והביאוהו לחצר המלכות. המלך הביט בטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן באי אמון. כלום יתכן הדבר שעלה בידו להגיע לממלכתו רק בכוח אהבתו ואומץ לבו ללא גלימת טווס ובזמן כה קצר?

טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן חילה את פני המלך לסלוח לו על כל התלאות שסבלה בתו בממלכת אביו על לא עוול בכפה ונשבע לו כי הוא אוהב אותה בכל לבו ולא יניח עוד לאיש לפגוע בה.

המלך שתק שעה ארוכה ולבסוף אמר: "אני מאמין לך, אך יהיה עליך לעבור שני מבחנים. אם תיכשל בהם תאלץ לעזוב את הממלכה בלי לראות את פניה של הנסיכה!"

"אני מוכן לעמוד בכל מבחן שיוטל עלי." השיב הנסיך.

"טוב ויפה." אמר המלך "ישנו סלע ענק החוסם את זרם המים בנהר וגורם מדי שנה לשיטפונות גדולים ולהרס רב. איש לא הצליח עד היום לסלקו. מבחנך הראשון יהיה להרוס את הסלע הזה ולהסיר מעלינו את הקללה."

לעיניהם של ריבוא צופים דרך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן את קשתו האדירה בכל כוחו ושלח חיצו אל הסלע. רעם גדול נשמע והסלע התנפץ לרסיסים. המים שבו לזרום באפיקם כמימים ימימה והקהל שנאסף הריע לו בתשואות רמות.

המלך היה מרוצה מתוצאות המבחן הראשון. עתה היה על טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לעמוד למבחן המכריע: כל שבע הנסיכות הוכנסו לחדר חשוך וכל אחת מהן הושיטה לעברו אצבע אחת מבעד לחור בקיר. על טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ניטל לזהות את אצבעה של רעייתו מבין השבע.

הלילה היה אפל ושחור כזפת וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לא הצליח אפילו להבחין באצבעות באפילה שלא לדבר על זיהוי אצבעה של נָמַ-רוֹנָה. אך לפתע הופיעה גחלילית והאירה אחת מן האצבעות. בלא היסוס אחז טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן באצבע וחש בביטחון שאצבעה של נָמַ-רוֹנָה היא זו.

"הוא הצליח! זו היא האצבע!" הכריז המלך. כל ספקותיו נמוגו. "הבה ונחגוג את יום איחודם מחדש!" קרא.

ימים אחדים אחר כך עשו הנסיך ורעייתו את ההכנות ליציאה לדרך. הם נפרדו מתושבי ממלכת מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן ועשו דרכם למוֹנְבַּנְיָה על גב פיל מעופף שנתן להם המלך.

המלך בָּהַקֵלַדִיר והמלכה מַטְשֶׁנָה היו שקועים עדין בצערם על בנם והנה הפך אבלם לששון! חגיגות גדולות נערכו בכל רחבי הממלכה לכבוד שובו של הזוג הצעיר. השר הבוגדני מַהַ-שֶׁנָה שחשש מזעם המלך נמלט זה מכבר באישון לילה אל ממלכת מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה ואיש לא שמע עליו מאז. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ונָמַ-רוֹנָה חיו חיים ארוכים ומאושרים יחדיו ומחול הטווס היה לסמל של שלום ואושר וברחבי ממלכת טאי רוקדים אותו עד עצם היום הזה.

הערות:

סיפור עם של בני טאי

נוסח עברי: יואל פרץ

מילות מפתח:

סין, בני טאי, חיפוש, אהבה, טווס

לסיפור הבא

לסיפור הקודם