מיה

מספרים כי נראדה, החסיד המופתי, הצליח להשיג באמצעות סיגופים ממושכים ותרגולים דתיים, את חסדו של וישנו. האל הופיע לפני הקדוש במשכנו הנזירי המבודד והבטיח לו למלא משאלה שיבקש ממנו.

"הראה לי את כוחה הקסום של המיה שלך." התפלל נראדה, והאל השיב לו בעוד שפתיו מתעקלות בחיוך מקסים: "אעשה זאת. בוא עמי."

ממחסה הצל הנעים של חורשת הנזירים, הוביל אותו וישנו אל משטח אדמה חשוף, בוהק כמתכת תחת הלהט חסר הרחמים של השמש הצורבת. עד מהרה היו השנים צמאים מאוד. במרחק מה, באור המסנוור, הבחינו השניים בגגותיו המסוככים של כפר זעיר. "האם תלך לשם ותביא לי מעט מים?" שאל וישנו.

"כמובן, אדון." השיב הקדוש ומיהר לעבר קבוצת הבקתות הרחוקות. האל שכב לנוח בצלו של צוק סלע, לחכות לשובו.

בבואו אל הכפר התדפק נראדה על הדלת הראשונה. נערה יפת תואר פתחה לו את הדלת והאיש הקדוש התנסה במשהו שמעולם אף לא חלם עליו עד כה: הקסם של עיניה. הם הזכירו לו את הקסם שקרן מעיני אדונו וידידו. הוא ניצב נטוע במקומו ונעץ בה את מבטו. הוא פשוט שכח לחלוטין לשם מה בא לכפר. הנערה שהייתה גלוית לב ונעימת הליכות ברכה אותו לשלום. קולה היה כמו לולאה שנכרכה לצווארו. הוא נכנס אל תוך הבית וחש כאילו הוא נע בתוך חזון דמיוני.

יושבי הבית התייחסו אליו בהדרת כבוד, אך ללא שמץ של מבוכה. הוא התקבל בסבר פנים יפות כאדם קדוש ועם זאת לא כאיש זר, אלא כמכר ותיק ומכובד שנעדר משם זמן רב. נראדה שהה בביתם, מוקסם מהתנהגותם האצילית ומלאת השמחה, וחש לגמרי בבית. איש לא שאל אותו למטרת בואו. דומה כאילו השתייך לאותה משפחה מימים ימימה.

לא עברו ימים רבים והוא ביקש מאבי הנערה לתת לו את בתו לאשה, דבר שנראה טבעי וצפוי מצד כל בני הבית. הוא הפך לבן משפחה וחלק עם כל היתר את חיי הכפר הפשוטים על הנאותיהם וקשייהם היומיומיים.

שתים עשרה שנים חלפו. נולדו לו שלושה ילדים. כאשר מת חותנו הפך הוא לראש המשפחה, ירש את אדמותיה וניהל את רכושה – עדרים ושדות מעובדים. בשנה השתים עשרה הייתה עונת הגשמים עזה וחזקה בצורה בלתי רגילה. הנחלים גאו ועלו על גדותיהם. זרמי מים ובוץ ניגרו במורד הגבעות והכפר הקטן הוצף בשיטפון. במהלך הלילה נסחפו בקתות הקש ועדרי הבקר. וכל התושבים נמלטו על נפשם.

תומך בידו האחת את רעייתו ואוחז בידו השנייה את שני ילדיו הגדולים, בעוד הקטן נישא על כתפו, התקדם נראדה בחופזה. הוא פילס את דרכו בחשיכה מוחלטת בעוד הגשם מצליף על גבו והתקדם באיטיות דרך הבוץ החלקלק המתנודד תחת רגליו מחמת הזרמים המתערבלים. היה זה יותר משיכול היה לעמוד בו. הזרם משך את רגליו בכוח. הוא מעד והילד הקטן החליק מעל כתפו ונעלם בתוך החשיכה הרועמת. נראדה הרפה מאחיזתו בילדים הגדולים בניסיון נואש לאחוז בילד הקטן, אך לשווא. היה זה מאוחר מדי. לא חלף רגע והשיטפון סחף עמו את שני ילדיו הגדולים ועוד בטרם עלה בידו לעכל את גודל האסון קרע הזרם את רעייתו מידו והשליך אותה תחת רגליו. הוא מעד מעליה ונסחף כמו בול עץ, ראשו קדימה אל תוך הזרם. חסר הכרה נתקע הוא בסופו של דבר בשרטון. כאשר שב להכרתו ופקח את עיניו ראה סביבו רק ים של בוץ גועש. הוא התייפח מרה.

"בני!" שמע לפתע קול מוכר קורא לו, קול שגרם ללבו להחסיר פעימה, "היכן המים שהבטחת להביא לי? אני מחכה להם כבר שעה תמימה."

נראדה הסב את ראשו. במקום ים המים והבוץ נחו עיניו על אדמת המדבר הבוהקת בצהרי יום. האל גחן מעליו ועל שפתיו אותו חיוך מעוקל של שפתיו הדקות והמקסימות המבטאות שאלה: "האם אתה מבין עכשיו את סוד המיה שלי?"

נוסח עברי – יואל פרץ

זוהי גרסה ביניימית ספרותית של המיתוס. הסיפור עדין מסופר בהודו כסיפור לילדים ומוכר לרבים מילדותם. במאה התשע עשרה עיבד הקדוש הבנגלי, ראמאקרישנה, את הסיפור העממי ושיבץ אותו כמשל בתוך התורה שלו.

הודו, מיה, זמן, קסם