שם הסיפור:

אבו קטרינה העצלן

היה פעם בן אדם אחד עצלן. לא אהב לעבוד. קראו לו אבו-קטרינה העצלן. הייתה אשתו באה אליו, אומרת לו: "יא, אבו קטרינה, מה יהיה? הילדים רעבים, אין אוכל בבית. לך לעבוד קצת!"

"עבודה?" היה אומר לה, "המוות ולא העבודה!"

"למה, מה יש, מה רע בעבודה?"

"תעזבי אותי מעבודה ותעזבי אותי ממלאכה. העבודה שלי זה פה: לשכב על הספה, לקרוא עיתון, לשתות קפה - זה העבודה שלי!"

מסכנה, מה יכלה לומר לו? אתם יודעים, בימים ההם, לאשה לא היה פתחון פה. מה שהבעל היה אומר - קדוש. היום זה משהו אחר, אבל נשים תמיד מצאו להן דרך משלהן...

יום אחד, היא הולכת ברחוב, רואה קבלן בונה בית חדש עם פועלים. בא לה רעיון. ניגשה אליו, אמרה לו: "תגיד, אולי אתה צריך איזה פועל חדש לעבודה?"

אמר לה: "לא גברת, את רואה יש לי מספיק פועלים..."

"תראה," אומרת לו, "לא בזה העניין. יש לי את בעלי, הוא עצלן כזה. אני רוצה, איך אומרים - לחנך אותו למצוות. שיטעם פעם טעם עבודה, שירגיש מה זה."

"אה, זה עניין אחר גברת. בסדר, תשלחי אותו אלי."

אמרה לו: "תראה הבן אדם לא יזוז מהבית אם לא תבוא ותיקח אותו ככה באוזן" (המספר מדגים).

"בסדר. אין בעיה. תני את הכתובת, מחר בבוקר אני אבוא, אקח אותו."

האשה חוזרת הביתה, אומרת לו: "אבו-קטרינה, יש!"

"יש? מה יש?"

"מצאתי לך עבודה!"

"עבודה? איזה עבודה? מה עבודה? המוות ולא העבודה!"

"לא, תראה, זה עבודה נהדרת - בניין!"

"בניין? תגידי לי, את יצאת מדעתך? (מצביע באצבע על מצחו) אני? אבו-קטרינה? אלך לעבוד בבניין?"

"למה, מה יש, מה רע בבניין?"

"תעזבי אותי מבניין ותעזבי אותי מסבלות ומכל העבודות האלה! אני כבר אמרתי לך: העבודה שלי היא פה על הספה..."

"אבל אני כבר קבעתי עם הקבלן. יבוא לקחת אותך מחר..."

"מה! מה קבעת? איך קבעת? איך העזת לעשות לי דבר כזה?!! טה טה וטה טה טה! (המספר מדגים את התרגשותו של הגיבור בפרץ של מלים חסרות משמעות המביעות כעס).

"טוב בסדר, שה, שה. תירגע. אבל מה נעשה עכשיו?"

"מה נעשה - מה לא נעשה! אה, את רואה את השטיח הזה פה בפינה, השטיח של התפילה? - אתם יודעים, המוסלמים נוהגים להתפלל על גבי שטיח - אני אקח את השטיח, אתגלגל בתוכו ואעמוד פה בפינה, ואת תגידי שאני הלכתי - לא בבית!"

"טוב, בסדר, איך שאתה רוצה."

בבוקר בא הקבלן: טוק טוק טוק! (המספר מקיש על חתיכת עץ) "שלום, איפה אבו-קטרינה?"

אומרת לו: "לא יודעת, אבו-קטרינה יצא מהבית הבוקר, לא יודעת לאיפה הלך, לא ראיתי אותו (תוך כדי כך מראה המספר באצבעו לכיוון פינת החדר כמצביע על השטיח).

"לא בבית? טוב, מה אפשר לעשות. אבל תראי, יש לי בקשה. את יודעת עכשיו זה הרמאדאן, ואני עוד לא התפללתי הבוקר תפילת שחרית. אולי אני יכול לקחת לרגע את השטיח פה בפינה להתפלל?"

אומרת לו: "מצדי - בבקשה, למה לא."

ניגש לשטיח, מגלגל אותו: "אה! אבו קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!"

לקח אותו לעבודה! עכשיו, מה הייתה העבודה? נתן לו אבן כזאת (מדגים בידיו) להרים לקומה ראשונה. גמר אבן אחת - עוד אבן, עוד אבן, ככה כל היום.

בא הביתה, מקלל, מחרף, מגדף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!""

"למה, מה יש, מה קרה?"

"מה, איזה עבודה מצאת לי! כל היום להרים אבנים לקומה ראשונה!"

"טוב וכסף קיבלת?"

"אה, קיבלתי חמישה גרוש."

"חמישה גרוש? זה כסף טוב!"

"לא מעניין אותי - כסף טוב, כסף לא טוב. אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד!"

"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"

"מה תגידי, מה לא תגידי! אה, את רואה את הסנדוק הזה פה [אתם יודעים, סנדוק זה מין ארגז שהיו שומרים בו בגדים בעדות המזרח ואצל הערבים. אצלנו, הספרדים, היו מחזיקים בזה את האנשוגר.

אתם יודעים מה זה אנשוגר? אתם לא יודעים? מה זה נדוניה אתם יודעים? טוב, אז אצלנו נהגו לקרוא לזה אנשוגר. אנשוגר זה כל מה שהכלה הייתה רוקמת ותופרת בימי נעוריה - מפות, ציפות, רקמות - לזה היו קוראים אנשוגר. ביום החתונה היו באים האורחים, היו תולים את זה כמו כביסה על חבל וכל המכובדים, אתם יודעים היו באים, ככה, עם הזקן, ממשמשים בודקים: זה בד טוב, עבודה יפה - מאה שקל, וזה משי טהור עם רקמה - מאתיים שקל וכן הלאה, ואת הכסף היו רושמים בכתובה בתור ההתחייבות של החתן לכלה, והיו גם שירים מיוחדים שהיו מלווים את הטקס (המספר שר):

"אנשוגר דה נוביה גאלאנה. אנשוגר דה נוביה גאלאנה..." אנשוגר לכלה יפה וחסודה - נוביה בספרדית, אתם יודעים, זה כלה... בכל אופן בואו נחזור לסיפור:]

אמר לה: "אני אכנס פה לתוך הסנדוק, לתוך הארגז הזה, ואת תסגרי עלי את המכסה ותנעלי עם מפתח, ואת המפתח תחביאי פה (המספר מראה על מקום מחבוא)!"

"בסדר, מה שאתה אומר."

בבוקר: "טוק טוק טוק!" הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"

אומרת לו: "מה? לא הגיע אצלך לעבודה?"

אומר לה: "לא, לא הגיע."

אומרת: "אני לא יודעת. יצא בבוקר מהבית - הייתי בטוחה שהוא אצלך..." (המספר מצביע על הארגז).

"טוב, בסדר, אין מה לעשות, שיהיה. אבל את יודעת - יש היום בכפר חתונה, מה אגיד לך - אשתי לא כיבסה, לא גיהצה לי חולצה לבנה. אולי אני יכול לקבל ממך איזה חולצה בהשאלה מהסנדוק שלכם? מחר בבוקר אני מחזיר לך, מבטיח: מגוהץ, נקי, מקופל..."

אומרת לו: "תראה, ברצון הייתי נותנת לך, שכנים, למה לא, אבל אתה רואה: הסנדוק נעול!"

"ואיפה המפתח?"

"אנא ערף? אני יודעת? כנראה שבעלי לקח אותו אתו... “(המספר מצביע על מקום המחבוא).

אמר לה: "תראי, אולי השאיר אותו פה. בואי נחפש רגע." (המספר מדגים איך הקבלן מוציא את המפתח).

פותח את הסנדוק: "אה, אבו-קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!" לקח אותו לעבודה!

עכשיו, מה הייתה העבודה? אתם זוכרים: ביום הראשון נתן לו אבן אחת לקומה ראשונה - עכשיו נתן לו שתי אבנים לקומה (זוקף שתי אצבעות ומחכה שהקהל ישלים את המשפט) ... שניה. שתי אבנים לקומה שנייה!

וואלה, מה אגיד לכם? הבן אדם עבד כמו שבחיים שלו לא עבד: למעלה, למטה, למעלה, למטה, עולה, יורד, עולה, יורד - כל פעם שתי אבנים.

בא הביתה, צועק, מקלל, מחרף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!"

"מה יש? מה קרה?"

"וואללה, איזה עבודה מצאת לי! את יודעת מה זה - לא הספיק לו אתמול, היום נתן לי שתי אבנים ועוד לקומה שנייה!"

"טוב, וכסף כמה?"

"אה, עשרה גרוש."

"עשרה גרוש? הכפיל לך את המשכורת! כנראה שאתה פועל מצטיין!"

"לא מעניין אותי - פועל פשוט, פועל מצטיין! אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד! די! עד פה הגיע לי!"

[המספר מראה בכף ידו ליד הצוואר].

"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"

"יבוא מחר, יבוא מחרתיים, יבוא בעוד שבוע! די, נמאס לי! את יודעת מה תגידי לו?"

"מה?

"תגידי לו: אני מת! אני אשכב פה עם תכריכים. שיחשוב שאני כבר לא בעולם הזה, שיעזוב אותי לנפשי!"

"טוב, איך שאתה רוצה."

למחרת בבוקר, הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"

האשה מתחילה לבכות: "אבו-קטרינה מת! אבו-קטרינה מת!"

[המספר מדגים איך תוך כדי אמירה האשה מראה על הגופה כביכול ביד אחת ובאותו זמן מנידה את ראשה ומסמנת בידה השניה: לא, לא, לא].

"טוב, מת מת, מה אפשר לעשות אללה ירחמו - אלוהים ירחם על נשמתו. אני כבר הולך להביא את החברים. נביא ארון מתים, נעשה אתו חסד של אמת, נקבור אותו כדת וכדין."

ההוא יוצא. אומרת לו: "אבו-קטרינה, מה יהיה?"

"המוות ולא העבודה!"

"מה המוות ולא העבודה? אתה רוצה למות באמת?"

אומר לה: "את יודעת מה? לא אכפת לי. העולם הזה מלא נשים, קבלנים, עבודות, בעיות, צרות - יותר טוב כבר להיות בעולם הבא. שם יהיה לי שקט, אסתלבט לי בגן עדן עם כל החוריות, הנשים היפות שמוחמד מזמן ליראיו."

"טוב, איך שאתה רוצה."

כעבור שעה קלה בא הקבלן עם חבר מרעיו, הביאו ארון מתים, שמו אותו בפנים והיידה לבית הקברות. כרו בור באדמה, הכניסו אותו, אבל מה - השאירו לו איזה צינור של אוויר [המספר מדגים בידיו] שיוכל קצת לנשום, שלא ימות באמת.

באמצע הלילה בא הקבלן עטוף לבנים כמו מלאך משמים עם כל החברים: סדינים לבנים. הקיפו את הקבר. מישהו פתח את המכסה של הארון ומישהו אחר צעק: "כל המתים החדשים שהגיעו הלילה יקומו לעבודת בית המקדש!"

אמר: "מה? גם פה, בגן עדן, יש עבודה, ועוד בחינם? יותר טוב כבר לעבוד בעולם הזה בשביל כסף!"

קפץ מהקבר, רץ הביתה. התחיל לעבוד, עשה כסף, נהייה אדם עשיר, אתם יודעים, הוא חבר שלי, אתמול הזמין אותי אליו, פתח לי שולחן, עשה לי כבוד! בסוף הסעודה הוציא שלושה שקים. שלושה שקים של זהב! אחד בשבילי, אחד בשביל יואל ואחד... בשביל זה שסיפר את הסיפור!

הערות:

את הסיפור הזה שמעתי מפיה של פלורה כהן ז"ל, ילידת מצרים. פלורה הייתה נוהגת להאזין לשיחות ולסיפורים שהיו מספרים בערבים בבית אביה והיא הטמיעה אותם בתוכה. כשעלתה לארץ התיישבה בטבעון וכאן נהגה לספר אותם לבתה אילנה ולחוג מכריה. זהו הוא אחד הסיפורים האהובים עלי ואני מרבה לשבצו בהופעותי כמספר. הנוסח המובא כאן הוא תעתיק מדויק של הסיפור כפי שסיפרתי אותו אני עצמי לפני קהל באחת מהופעותי.

מילות מפתח:

עצלנות, מצרים, מוות, חכמת נשים